סיקור פסטיבל: Gods Of Metal 2006 – חלק 2
ביום האחרון התעוררנו מאוחר ופספסנו את האוטובוס הראשון שיצא לפסטיבל, עלינו על האוטובוס השני ולכן הגענו למתחם הפסטיבל מאוחר יחסית, בדומה ליום השלישי זכינו גם ביום הרביעי לפריבילגיה של הנוסעים בהסעה ובירידה מהאוטובוס חיכו לנו צמד איטלקיות שנתנו לנו את הצמיד, הפעם בצבע אדום עם השם של Guns & Roses מתנוסס עליו. היום האחרון לפסטיבל הוקדם ברובו לסגנון ה-Nu Metal. רוב ימות השנה אני די סולד מהסגנון המדובר, יחד עם זאת חיכיתי מאד להופעות של Guns & Roses ו-Alice In Chains.
בגלל עיכוב דילגנו על כמה הופעות ונחתנו ישר לזאת של Dragonforce, למי שטרם הכיר את הלהקה, מדובר בחבורה מוזרה, כל אחד מחבריה במקור ממקום אחר בעולם, שמנגנים ספיד פאוור מטאל מלודי, בדגש על הספיד. שנה שעברה ראיתי חלק מההופעה של הלהקה בגראספופ, עניין אותי לשמוע אותם שוב. רוב השירים של הלהקה נשמעים דומים, מלודיות מהירות שמובילות לסולואים עוד יותר מהירים של הגיטריסט Hermam Li, בחור מהונג קונג שיודע לנגן מהר, מאד מהר ! סה"כ הופעה חביבה, החבורה מאד נהנית לתת Show טוב ואוהבים לעשות שטויות על הבמה, אבל לא שום דבר מיוחד מעבר לזה.
בזמן ההופעה של Bloodsimple לקחנו מנוחה קלה לטובת ארוחת צהריים, פיצה איטלקית משובחת, ידענו שמאותו הרגע נהיה צמודים לבמה עד סוף היום. חזרנו לבמה לקראת ההופעה של Soulfly, הלהקה שקמה לאחר עזיבתו של מקס קאבלרה את להקתו הקודמת Sepultura הייתה יחסית אלמונית מבחינתי, אמנם יצא לי להקשיב לא מזמן לאלבום האחרון של הלהקה Dark Ages, אבל השירים היחידים שהצלחתי לזהות במהלך ההופעה היו "Chaos A.D" ו-"Roots", שניהם כידוע מתקופת Sepultura. לקראת סוף ההופעה הלהקה אירחה לכמה שירים את Corey Taylor, סולן להקת Slipknot ו-Stone Sour. העייפות המצטברת משלושת הימים התחילה להשפיע והחלטנו לוותר על ההופעה של Stone Sour, עשינו "אחורה פנה", מצאנו פינה מוצלת בחמסין האיטלקי ונזרקנו. ידענו שנזדקק לכוחות האלו בהופעות בהמשך הערב.
חזרנו לקראת אחת ההופעות המדוברות ביותר בפסטיבל – Alice In Chains, הלהקה שעבורה תמיד שמור מקום חם בליבי, הדיסק Dirt תמיד יהיה זכור לי כאחד המושמעים הקבועים בגיל 16 והייתי סקרן לדעת מי יתפוס את עמד הסולן. הלהקה עלתה לבמה כשאת המיקרופון תופס בחור מתולתל שבמבט ראשון מזכיר את לני קרביץ, בקהל היו מעריצים קצת יותר מושבעים מאיתנו ועזרו לנו להבין שמדובר בבחור בשם William Duvall ושהוא ישיר בכל הטור האירופאי של הלהקה. הלהקה לא אכזבה ובהתאם לציפיות נתנה הופעה מרגשת שכללה את כל השירים הטובים והישנים: "Junkhead", "Rooster", "Angry Chair", "Would" וכמובן סיימה את ההופעה עם ביצוע אקוסטי מדהים של "Down In A Hole". היה שווה לחכות ל-Jerry Cantrell וחבריו.
Alice In Chains – תמיד מרגשת
כמו רוב הלהקות באותו יום, גם ההופעה של Deftons לא הייתה בראש מעייני. בניגוד לאחד מחבריי שחיכה להופעה בכיליון עיניים, לא הכרתי אף לא שיר אחד של החבורה הזאת. במהלך ההופעה הרגשתי די יוצא דופן כי רוב האיטלקים סביבי צרחו יחד עם הסולן הרעשני של הלהקה, שהחזיר להם הרבה אהבה ואפילו ירד למטה לקהל המשולהב. ההופעה הזכירה לי למה הז'אנר הזה במטאל מעורר אצלי סלידה נוראית, על אף שהגעתי להופעה עם ראש פתוח נתקלתי רק חוסר מלודיה וצרחות שלא מזכירות כלום. ממש לא כיף. עוד לפני שהספקתי להתאושש מההלם התרבותי שקיבלתי מ-Deftons, עלו לבמה Korn. הלהקה השקיעה הרבה בתפאורת במה, בתחפושות ומערכת כלי הקשה ענקית, צירפתי את זה עם כמה שירים שלהם שזמזמתי לעצמי בראש והשתדלתי ליהנות מההופעה כמה שאפשר.
Korn עמדו בציפיות ונתנו הופעה חזקה ביותר שהזכירה לי את תקופת התיכון בה שירים כמו "Adidas" ו-"Freak On A Leash" התנגנו דרך קבע במועדונים בארץ. בשלב מסוים בהופעה הסולן אפילו ניגן בחמת חלילים סקוטי, אין לי מושג אם זה עניין של מסורת בהופעות שלהם, לטעמי זה היה סתם מגניב. סוף סוף הייתה להקה שמצד אחד גם ידעה לתת Show איכותי על לקהל שבא לראות אותם ומצד שני לא לוקחים את ה-Nu Metal לכיוונים מוסיקליים קיצוניים מדי, בהחלט הופעה מוצלחת. סולן הלהקה ג'ונתן דיוויס נעלם בין שיר לשיר לאחורי הקלעים, במהלך ההופעה ניתן היה להבחין שהוא מקבל טיפול עם בלון חמצן. ביום שחזרנו לארץ גילינו שהלהקה ביטלה את כל סיבוב ההופעות שלה בגלל איזו מחלה נדירה של הסולן.
ובכן, בשעה טובה ומוצלחת הגיע הזמן להופעה שכולם ציפו לה, פלטפורמה ענקית הותקנה במיוחד עבור הלהקה, מסכי ענק הותקנו על הבמה ומדרגות מיוחדות עליהם אקסל צפוי לרוץ במהלך ההופעה. הקהל היה משולהב במיוחד, האיטלקים הכינו שלטי ענק בהם הפגינו את אהבתם לאקסל, הרגליים כאבו מהעמידה הממושכת והצפיפות לא שיפרה את ההרגשה הכללית. למזלי הייתי כבר באיזה הופעה או שתיים מסוג זה וידעתי שהאדרנלין לקראת ההופעה יסייע. לא ידעתי בדיוק למה אני צריך לצפות, מצד אחד גאנז הייתה להקת ילדות ששיריה נתנו לי את ראשית החינוך המוסיקלי שלי ו-Appetite For Destruction היה אחד הדיסקים הראשונים שקניתי אי שם בגיל 13-14 כשאת שיריו אני ידקלם בע"פ גם אם תעירו אותי באמצע הלילה. מצד שני הרבה מים זרמו בנהר מאז ועד היום, הלהקה עברה כמה גלגולים וכמה משפטי זכויות יוצרים.
אקסל והחברים החדשים של גאנז מקפיצים את כולם
Guns & Roses מתחו את הקהל זמן רב ועלתו לבמה באיחור אופנתי של כ-45 דקות. כמה מפתיע שהשיר שאיתו ההופעה החלה היה "Welcome To The Jungle". אקסל אמנם נראה מבוגר אבל ניתן להבחין שהוא עדיין צעיר ונמרץ בנפשו, כל ההופעה הוא התרוצץ על הבמה, רץ למעלה ולמטה במעלי המדרגות. יחד איתו הופיעו לא פחות מ-3 גיטריסטים (!?), 2 קלידנים, באסיסט ומתופף. הלהקה הכינה לקהל כמה ביצועים ממש מרגשים לשירים טובים וישנים שכולם מכירים כמו "Don’t Cry" בביצוע אקוסטי, כשהקהל צרח את הליריקס בעצמו. בשיר "November Rain" אקסל הוביל את הלהקה בנגינה על פסנתר שהחביא מתחת לבמה. לביצוע השיר "My Michelle" עלה לבמה לדואט "חבר ותיק" כמו שהגדיר אקסל רוז, סולן להקת Skid Row לשעבר, סבסטיאן באך, אליל ילדות בפני עצמו. גם לשיר "Patience" היה ביצוע סוחף דמעות.
מעבר לכך הלהקה ניגנה את כל השירים הידועים: "You Could Be Mine", "Sweet Child O'Mine", "Live And Let Die", "Nightrain", "It's So Easy", "Pretty Tied Up", "Out To Get Me" ועוד 5-6 שירים מהדיסק החדש שאני לא מכיר ועוד מלא שבטוח ששכחתי. לאחר שכל מופעי הפירוטכניקה הסתיימו הלהקה ירדה מהבמה, כשבמשך כ-5 דקות הקהל האיטלקי הפציר בלהקה, עד שהם חזרו ועלו להדרן. בשלב זה הלהקה ניגנה שיר שבשמיעה ראשונה נשמע כמו עיבוד או ביצוע מחודש לשיר "Civil War", עד היום אין לי מושג מה זה היה אמור להיות. לאחר שניגנו כבר את כל השירים הגדולים לא ידענו כבר מה אקסל שומר לסיום ההופעה, אבל השיר ששכחנו ואיתו גאנז סיימו אתה ההופעה היה "Paradise City" בביצוע מדהים. לא אוכל להגיד ששמעתי נגינה ברמה הגבוהה ביותר, אבל עדיין, את ההופעה סיימתי צרוד אחרי שצרחתי את כל השירים המוכרים שכל כך אהבתי בגיל הטיפש עשרה. אפשר לסכם את ההופעה כזאת ב-2 מילים: "חוויה אדירה!"
כשמסכמים את הפסטיבל האיטלקי קשה לעשות את ההפרדה מהפסטיבל עצמו, המוסיקה, הלהקות וכל מה שסביב להן לבין המנטאליות האיטלקית המעצבנת (בלשון המעטה), החוסר ארגון המוחלט ויותר מהכל, מהאיטלקים המעצבנים! אין ספק שלכבוד חגיגות 10 השנים לפסטיבל האיטלקים העמידו ליינאפ איכותי שמשולבים בו ז'אנרים שונים מתחום המטאל שאמורים להתאים לכל איטלקי שידרוש. הלהקות (רובן לפחות) סיפקו את הסחורה, האמנים ידעו שבמדינה כמו איטליה, מגיע שאוו טוב למי שטרח והגיע ונתנו הופעות איכותיות.
אני לא יודע בדיוק לאיזה כיוון להצביע אבל לפסטיבל עצמו חסרה "אווירה", יכול להיות שמשהו מתפספס שבגלל שהוא על בסיס יומיומי ולא מקורב לאזור הקמפינג. בסיום הפסטיבל נזכרנו שאנחנו צריכים מזכרת מהאירוע, התמקחנו עם סוחר איטלקי (ממוצא ערבי) על מחיר החולצה שרצינו לרכוש. עזבנו את מתחם הפסטיבל מחוייכים כי יצאנו עם החולצה בחצי מהמחיר שהסוחר האיטלקי רצה.
עד לפעם הבאה… בארץ המגף