סיקור פסטיבל: Graspop Metal Meeting 2007

איזה כיף לחזור לארץ… האמת, אחרי מה שעברתי, ממש לא. בוודאי שמתם לב שקצב העדכונים פחת במגזין מטאליסט במהלך החודשיים האחרונים, שכן מלבד הרצון לנוח אחרי שנה של עדכונים יומיים שוטפים, חלקינו ניצלו את הזמן כדי לראות עולם, או בעצם, לראות פסטיבלים של מטאל בארצות זרים… כי פה, טוב, אתם כבר יודעים מה יש לנו פה. לא יותר מדי. אז השנה עשיתי צעד נועז והחלטתי לבדוק לא רק את גרמניה כהרגלי, אלא בכלל לראות מה זה מטאל במקומות כמו בלגיה, צרפת, הולנד ואפילו סלובניה. מסתבר שהם חיים שם בכיף! כל סופ"ש, במרחק רכבת של כמה שעות, הם יכולים לראות את מיטב המופעים ולהספיק לחזור לעבודה ביום שני. אז מי אמר שאני לא יכול לחיות כמו אירופאי? … תוריד את היד! … בכל אופן, איי שם בסוף חודש יוני, לקחתי תרמיל, לקחתי גרזן ויצאתי אל הקרב…

הפסטיבל הראשון שהגעתי אליו התקיים בין ה-22 ל-24 לחודש ליוני ליד העיר Dessel שבבלגיה וכמו שבטח ניחשתם, במקרה קוראים לו Graspop Metal Meeting. הפסטיבל אמנם החל כפסטיבל המתמחה בפופ עוד איי שם בשנת 1986, אך כיום, לאחר שינוי שם, הוא מארח כבר זאת השנה ה-12 את מיטב הלהקות מז'אנר המטאל ואף מרחיב לתחומים אחרים כמו אלטרנטיב, רוק וכד'. מה שלא יהיה, עם ליינאפ מבטיח וקטלני, במיוחד בשבילי, נראה כי זו התחלה מצוינת לעונת הפסטיבלים.

– את היום הראשון של הפסטיבל התחלנו עם ביטול הופעתה של להקת Thin Lizzy הוותיקה מסיבות לא ידועות, למרות שהספתח הבא בתור בהחלט לא היה רע – בעצם, תלוי לאיזו הופעה הלכתם. בזמן שחובבי הבלאק מטאל צפו ב-1349 באוהל השני, להקת הפאוור השבדית Sabaton החלה להפציץ באוהל המרכזי, בשירים מיליטאנטיים ובמצב רוח מלחמתי במיוחד.

Sabaton – אי אפשר לטעות כשמקשיבים לקולו של Joakim Broden הסולן. עטוי שיריון, עם תספורת שהזכירה לי את… ממ… הלוחם הרוסי מ-Street Fighter! כן! (תלכו לבדוק)… הבחור נתן שואו לא רע בכלל. איזה שירים, איזו עוצמה, איזה מתרומם! למה הוא שולח ידיים לביצים של הגיטריסט!? מה נסגר. לפחות קיבלנו להיטים רבים כמו "Primo Victoria", "Panzaer Betalion" ולבסוף "Metal Machine", רק חבל שלא היה לנו את "Counterstrike" (השיר על מלחמת ששת הימים) בו החברים הישראלים היו יכולים להתגאות.

Epica – לא עבר הרבה זמן ובאותו אוהל קיבלנו את בואה של Epica. מגובת באלבום חדש שיוצא בקרוב, הלהקה ביצעה מספר קטעים חדשים, שנשמעו יחסית כבדים ממה שהינו רגילים לשמוע אצלה עד היום. עם זאת, כשהיא ביצעה שירים יותר רגועים כמו "Cry For The Moon", הקהל נראה רדום במעט ולא שיתף פעולה – אבל כנראה זה היה מרוב האדרנלין או כי כולם בהו והזילו ריר על Simon Simmons (הסולנית). גם Mark Jansen היה במיטבו, על הגיטרה ועם הגראוולים, שלקחו תפקיד יותר גדול בחומר החדש ואישית, אני שמחתי לראות את הכיוון אליו הולכת הלהקה. ככה הם צריכים להישמע!

Amorphis – הבאים בתור היו Amorphis באחת ההופעות המדהימות שיצא לי להיות בהן. עם שירים מכל התקופות, החל ב-"My Kantele" דרך "The Smoke" מהאלבום האחרון ועד לשירים מהאלבום החדש, קיבלנו מהכל בצורה מושלמת. Tomi Joutsen הסולן ישב נהדר על קטעי הגראוול ודפק ראש (הו איזה ראסטות) בכבדות, אך דווקא בשירה הנקייה הוא סבל מבעיות סאונד קלות – לפחות כך נשמע מהשורה הראשונה. הקהל אבל לא הפסיק להשתגע והחל במעגלי פוגו שלא תמיד הגיעו במקום. מה הם עישנו שם? (לא, באמת!?)

Chris Cornell – עם סיום הופעתה של Celtic Frost, שלא יצא לי להתעמק בה במיוחד, עלה איש Soundgarden ו-Audioslave לשעבר, Chris Cornell. מה שהחל כהופעה עם שירים לא מוכרים בעליל, הסתיים בהפצצה של ביצועים לקטעים שאפילו אני זוכר, אם זה "You Know My Name" (שכיכב בסרט האחרון של ג'ימס בונד) וכן שירים מ-2 להקותיו הקודמות, כשה-Highlight היה כמובן "Black Hole Sun" במהלכו נכנס הקהל לאטרף אחד גדול וזימר עם הסולן הוותיק. לא היה צל של ספק שהבחור עדיין פרפורמר על רמה.

Aerosmith – לקראת שעת חצות מאוחרת חברי Aerosmith בניצוחו של סטיבן טיילר על השירה וג'ו פרי על הגיטרה עלו לבמה. מה אני אגיד? מהשורה החמישית בהחלט היה שווה וזאת למרות שליב טיילר לא הגיעה לביקור… היו הרבה להיטים ("Crazy" למשל) לצד שירים שלא זכרתי מהרפטואר הפופולארי של הלהקה, אך הדבר המצחיק קרה בזמן הביצוע לשיר "I Don't Wanna Miss A Thing", בו כל מטאליסט שהיה בסביבה, אם זה עם חולצת Immortal או Dream Theater, התחיל לזמר את המילים. לא יכלתי שלא לצחוק ולתהות אם אני נמצא בסצנה הנכונה… אבל את זה ימים יגידו.

– ההופעה שנמשכה כמעט שעתיים ואף חרגה מהזמן המיועד לה, הסתיימה לבסוף בסביבות השעה 1 וחצי בלילה אך לי עדיין נותרה לעשות בחירה גורלית בין חצי הופעה של Blind Guardian או של Therion מכיוון שהבלגים הארורים החליטו לתקוע את 2 הלהקות אחת מול השניה. עם עייפות כבדה החלטתי לבחור ב-Therion על מנת לראות את הלהקה באחת מהופעותיה האחרונות עם הסולן Mats Leven ובהחלט לא התאכזבתי (גם במבט לאחור).

Therion – האווירה הייתה קודרת באוהל השני, התפאורה הייתה מדהימה, מורכבת מנרות, כלובים ומה לא – כל מה שיכלתי לעשות זה לצפות במתרחש בפליאה. אמנם אני עוד אזכה לראות הופעה טובה יותר של Therion בפסטיבל Wacken (ללא Leven), אבל כאן הביצועים היו נפלאים למדי ובמיוחד ל-"The Perennial Sophia", אחד מהשירים האהובים עלי מהאלבום האחרון של הלהקה. עם 4 סולנים (2 זכר, 2 נקבה) שמחליפים בין שירת אופרה לשירה נקייה ו-4 נגנים אי אפשר לטעות גם בשעת לילה מאחורת. היה מעולה.

ימין: Amorphis – גדולים מתמיד | שמאל: Aerosmith – סטיבן וג'ו, פרימדונות!

– את היום השני של הפסטיבל פתחתי בשירותים בזמן ששמעתי את Lamb Of God מהבמה המרכזית – הם בהחלט תרמו לשחרור הלחצים… (הייתי חייב לומר את זה! הא לכלכם!). בסביבות השעה 2 בצהריים החלה ההופעה הראשונה שלי להיום, של להקת הגות'יק מטאל Sirenia.

Sirenia – עם אנרגיות מחודשות נכנסתי לאוהל וצפיתי בהופעה בה הסולנית Monika Pedersen הייתה היחידה שאשכרה זזה אך היא גם השתמשה המון בפלייבק של ווקאלס וקטעי אופרה – מה שמעט אכזב. כמו כן, למרות הרצון הטוב גם את הגראוולים של אדון Morten Veland (לשעבר מ-Tristania) לא שמעו היטב, שלא לדבר על הקלידים, שגם היו חלק מהפלייבק והורידו מכל החוויה. הביצועים טובים, אבל ככל שזה פחות אורגני, ככה הרגשתי שמכרו לנו משהו זול. טעון שיפור.

Legion Of The Damned – לאחר הפסקה קלה אני ומספר חברים תפסנו מקום טוב בהופעה של Legion Of The Damned, הרכב דת'-ת'ראש מעולה שאולי מוכר לחלקכם תחת השם Occult. זו הייתה אחת ההופעות הברוטאליות בפסטיבל, עם סאונד סופני והמון להיטים מ-2 אלבומי הלהקה, כגון "Sons Of The Jackel" ,"Diabolic" ו-"Malevolent Rapture", אליהם הצטרפתי (כמו לכל אורך ההופעה) בקריאות "Hey, Hey" שב-9 פעמים מתוך 10, יצא שאני התחלתי – בהחלט הרגשה מהנה.

Cannibal Corpse – הכאב (במובן הטוב) המשיך גם בהופעה הבאה של Cannibal Corpse שמהרגע שתפסו את מיקומם על הבמה, הם החלו ברצח ושלחו את כל העולם לעזאזל. אחת אחרי השניה, הם זרקו גופות מהבמה בדמות שירים כמו "I Cum Blood", "Fucked With A Knife" ועוד כמה דברים נוזליים מהאלבום החדש. George "Corpsegrinder" Fisher, נשמע כועס מתמיד ולא הפסיק לסבוב את ראשו לשניה. גם Alex Webster טחן בשר על הבאס והקהל החולני שצפה בהופעה נהנה מכל רגע (היי, גם אני). מי אמר שחפת ולא קיבל?!

Heaven And Hell – אני יודע שלא מגיע לי, אבל ההופעה הבאה שראיתי הייתה של Heaven And Hell, או ליתר דיוק חברי Black Sabbath עם Ronnie James Dio. אני לא חובב גדול של הלהקה הזו, אבל החטיארים האלו הראו לכל הצעירים בקהל איך אפשר לתת בראש גם בגיל .. מופלג. Dio עדיין במיטבו, מפקד על הקהל עם מטה קסם, ללא צעקות ובקול שקט למדי. הוא אפילו עורר התפאלות כששחרר כמה גראוולים פה ושם. כן כן. Iommi, אם אפשר בכלל לזרוק מילה עליו, פשוט גרם לגיטרה שלו לבכות. אין עוד מוזיקאים כאלה היום. נקודה.

Tiamat – משגעון הקהל ב-Heaven And Hell עברתי לשגעון פרטי שלי, של להקת הדום-גות' השוודית הוותיקה והאהובה עלי במיוחד – Tiamat. אמנם חבריה כבר לא נראים קשוחים כבעבר, והסולן Johan Edlund למעשה הזכיר לי חייל בחי"ר לפי איך שהוא נראה, אבל הם עדיין נתנו הופעה מדהימה עם שירים מכל התקופות… החל ב-"Vote For Love" דרך "Wildhoney" ו-"Cain", היה תענוג של הופעה וזאת למרות הגברת הבאס המיותרת. אפילו יצא לי לדפוק ראש לצד מוטי השרץ (מ-Spawn Of Evil), שכמוני היה מעריץ גדול של הלהקה שצפה מהשורות הראשונות.

– את ההופעה של KoRn כבר ראיתי מרחוק, למרות שרק מהאזנה לא היה אפשר לטעות כשמדובר בחבורה האמריקאית הזו. איני מעריץ גדול של הלהקה אבל היו מספר שירים שהכרתי וגם היה חמת חלילים איי שם, מה שגרם לאחת מהאוזניים שלי להזדקר כמו איזה כלב צייד מחומם. את Dimmu Borgir שהופיעה לאחר מכן כבר הלכתי לראות מקרוב, אף על פי שגם היא אינה מהלהקות האהובות עלי ועכשיו אני מבין למה: בהופעה שלה לא יכלתי אפילו להעביר 2 שירים כי זה פשוט היה נשמע רע… ואני עוד חובב גדול של מטאל סימפוני! יש גבול, באמת.

Iron Maiden – כל מה שהיה נשאר לי לעשות זה לסיים את הערב בצפייה בהופעה של Iron Maiden. החל מהבמה – שהייתה מאובזרת לכל אורכה ורוחבה, עם רקעים מתחלפים, טנקים, בובות ענק ומה לא – ועד לחברי הלהקה – שאי אפשר להגיד מילה רעה אחת לגביהם – אסור היה לי להחמיץ את ההופעה – וזה עוד מגיע ממישהו שלא אוהב את הלהקה (בלשון המעטה). נראה לי אבל שנשארתי רק בזכות Bruce Dickinson הסולן – הוא יודע להוביל ("Scream For Me Graspop!!!"), אבל הוא גם יודע להיות חתיכת שחצן בריטי ארור (ומצחיק לעיתים) שבין השאר התחיל להתלונן על זה ש-35,000 איש בפסטיבל זה קטן עליו… תודה באמת שאתה מופיע פה מר. אגדת מטאל!!! טוב נו, נוותר לו… Iron Maiden!

ימין: Legion Of The Damned – בני השטן | שמאל: Tiamat – מצביעים לאהבה (?!)

Eluveitie – את היום השלישי של הפסטיבל התחלתי בתפילה לאודין שיתן לי את החוזק לשרוד את מה שאני עומד לעבור באותו היום. ראשונים ברשימה הארוכה – שכללה המון להקות ויקינג\פולק בין השאר – היו Eluveitie השוויצרים, שעלו לבימת האוהל עם מגוון כלים לתת ספתח פולקי קליל. עם צמד תאומים על עמדת הבאס, הגיטרה והכלים המיוחדים, וסולן שמזכיר את אביטל מ-Betzefer, הלהקה ביצעה בצורה מושלמת את כל שיריה – שנשמעו כבדים במיוחד אך לא פחות מלודיים – וכבר העלתה גבוהה את רף הציפייה מהלהקות הבאות בתור.

Chimaira – עם סיום ההופעה רצתי החוצה אל עבר הבמה המרכזית (וכך עשיתי כל היום בין האוהל לבמה המרכזית) לצפות בחבורת האמריקאים מ-Chimaira ששברו עצמות על הבוקר וביצעו להיטים רבים ביניהם את האהובים עלי מאלבומם האחרון. בין שיר הנושא "Resurrection" ל-"Six", הסולן Mark Hunter הקדיש שיר מיוחד למעשנים בקהל באומרו "תדליקו את השחטה האחרונה שלכם ותזרקו את כל השאר – כי בסופו של דבר תמצאו… No Reason To Live" (שילבתי יפה בין עיבריש לאינגליש). בקיצור, הם נתנו חזק בראש!

Turisas – אני לא יודע מאיזו סיבה החליטו לעשות זאת, אבל הבלגים תקעו את ההופעה של Turisas ישר על הבוקר. מצד אחד זה מוריד מחשיבותה של הלהקה המעולה הזו… אך מצד שני, אולי זה דווקא עוזר, כי זו אחת ההופעות הכי פרועות שיצא לי לראות (בפעם השלישית!) וצריך את כל הכוחות בשבילה. כמו שאתם מתארים לעצמכם, הקהל, כמו גם אני, לא נרגע לשניה בזמן שהתנגנו המנונים כמו "Battle Metal" ודווקא לא מעט שירים מהאלבום החדש The Varangian Way – השואו של הלהקה היה לא נורמאלי (פרוות, חרבות, כינור ועוד) ואני עדיין מחזיק בעמדה שזו להקת ההופעות הכי טובה בשטח. חובה לראות!

Moonsorrow –בניסיון לנוח לאחר מכן, צפיתי קצת ב-Black Label Society והתרשמתי מאד מ-Zakk Wylde אך אני עוד אזכה לראותו בפסטיבל אחר… ולכן חזרתי מיד לאוהל לצפות ב-Moonsorrow, שמשום מה היו נחמדים מתמיד. עם סט שנשאר דומה כמעט שנתיים, הויקינגים מפינלנד נתנו בראש חזק לקהל הבלגי שפקד את המקום. אחד השיאים של ההופעה היה הביצוע ל-"Pakanajuhla" עם צליל האקורדיון (קלידים) המדביקים שלו, אבל השיא מבחינתי היה כשהלהקה עלתה להדרן לצליל הים שפותח את השיר "Sankaritarina"… אי אפשר להאכזב מהחבורה הזו אף פעם.

HammerFall – בחוץ הגשם החל לטפטף מעט ואני צפיתי מרחוק בהופעה של להקת HammerFall. אני לא יודע למה הם דווקא מקבלים את הבמה המרכזית בניגוד לאחת מלהקות הפולק שראיתי עד כה, אבל כנראה שהם טובים יותר תחת האוויר הפתוח. שירים כמו "Natural High", "Renegade" ו-"Bloodbound" הצליחו להשאיר אותי ער, אבל בין לבין הייתי מעוצבן מרוב הדביקות שבשירים (ובהופעה). אך לבסוף נכנעתי למצב ואפילו נענתי את גופי (מעט!) לצלילי "Hearts Of Fire"… עד היום אני מתבייש בזה.

Korpiklaani – אצל החבורה הפינית הזו הסיפור היה שונה לגמרי: מי שלא רוקד, נידון לכליון! … טוב הגזמתי, אבל ריקוד בהחלט תרם לאווירה התוססת הזו. עם כוסות בירה מכל צד (למרות שלא היו הרבה בניגוד לגרמניה), הקהל קפץ לצלילי הכינור והאקורדיון ברצף שירי בירה לא נורמאלי. כמעט נפלתי מהרגליים ובקושי היה 5 בצהריים!

Children Of Bodom – בלי עיכובים מיותרים אלכסי וחבריו תפסו את מיקומם על הבמה המרכזית. למרות שבהתחלה הייתי סקפטי באם Children Of Bodom יצליחו לא להרדים אותי (כמו שקרה ב-Wacken 2006), הפעם קיבלתי הפצצת נגינה איכותית ונהנתי מכל פאקינג רגע… פאקינג שיט… פאקינג פינים (אלכסי עדיין מדבר כמו איזה פרחח אמריקאי). עם זאת, הסט עדיין נשאר דומה פחות או יותר (להופעה שראיתי ול-DVD) עם "Hate Me", "Are You Dead Yet" וכל הלהיטים האחרים – צריך קצת גיוון!

Finntroll – מיד לאחר מכן ניסיתי להיכנס לאוהל כדי לצפות באחיי מ-Finntroll אבל בגלל כמות הקהל, נאלצתי לתפוס מקום יחסית מרוחק… אך כמו שאפשר לנחש, זה לא עצר מבעדי להטרלל לאורך כל ההופעה. הלהקה נשמעה מרושעת מתמיד והסולן החדש (מזה שנה) כבר שלט היטב בחומר והעביר את השירים מצוין עם שמירה על האווירה המקורית שלהם. "Jatkness Tid" ו-"Trollhammaren" עדיין נשארו ה-Highlight של ההופעה, אבל משום מה לא קיבלתי פרץ אנרגיה כמו שהיה עם להקות הפולק שהגיעו לפני כן. ובנימה אישית, נראה לי שהם תפסו תדמית של בלאקרים יותר מהטרולים החביבים של פעם, אבל אולי זה היה מקרה יחיד.

Slayer – בקושי נושם יצאתי מהאוהל המחניק לנוח מעט וזאת בזמן ש-Tom Araya וחברי Slayer שחטו כבשים (קדושות?) על הבמה המרכזית. חזרתי בזמן כדי לנסות להיכנס למעגל הארורים בשירים "Angel Of Death" ו-"Reign In Blood" אך וויתרתי על הרעיון לאחר שראיתי על מסך הוידיאו איזו שפיכות דמים מתרחשת בפנים. אני חייב לציין אבל שעד כמה שהשירים של הלהקה אכזריים, השואו קצת אנמי… אז יש דגלים ברקע, יש מצב רוח אגרסיבי, אבל מה עם קצת עניין בהופעה? תזוזה כלשהי?

Amon Amarth – לא הספקתי להגיד "From The Sweat Of Your Balls" (סיפור ארוך) וכבר הייתי בחזרה באוהל להופעה של Amon Amarth. המקום כבר היה מפוצץ לחלוטין אבל מכל פינה אליה הגעתי, היה ניתן לשמוע מצוין את השבדים הענקיים האלה. הפעם הם הביאו רק צבא מצומצם של 4 ויקינגים שהצטרפו אליהם בשירים רבים מהאלבום החדש וכן בריצוץ גולגלות נוסח וולהאלה – וכמובן, הכרס המהפנטת של Johan Hegg הסולן שאסור היה לבהות בה ליותר מ-5 שניות. הו הפחד.

Ozzy Osbourne – כנראה שאודין נענה לתפילותיי כי איכשהו נשארו לי כוחות לצפות בהופעה האחרונה של הפסטיבל בה כיכב הוד רוממותו, הבריטי המטורלל ביותר, Ozzy Osbourne, נסיך הרוע… מוהא-הא וכו'… אז נכון, גם את השירים שלו אני לא מכיר בצורה יסודית, אבל "Mama I'm Coming Home" וכמה להיטים נוספים בהחלט הזרימו לי דם חם בערב הקריר הזה. מלבד זאת אני לא יכול שלא לציין את העובדה שאוזי, שידוע שכבר מזמן איבד קשר עם כדור הארץ, נראה לכל אורך ההופעה כסוג של ילד-פינגווין בן 5. מזל שהיה לו את Zack Wylde הגיטריסט שלכל אורך ההופעה הדהים מחדש עם נגינה מרתקת. בסופו של דבר, אוזי הוא אוזי ואין עליו גם אם הוא מחליט להעלם בלי לומר מילה ואפילו לא לעלות להדרן. נבלה. מלך.

ימין: Eluveitie – ספתח של פולק מעולה | שמאל: Turisas – מטאל אפי מטורף
[ לגלריית התמונות מהפסטיבל ]

הטוב –
להקות ולוח זמנים: מגוון עצום של להקות מכל הז'אנרים של המטאל והרוק המורחב, מהכי קטנות ועד לאגדות של ממש.
מתחם הפסטיבל, הבמות והסאונד: 3 הבמות המרכזיות (2 באוהלים ואחת בחוץ) היו גדולות מאד וסיפקו מספיק מקום ללהקות. הבמה הרביעית הקטנה גם הייתה פעילה לא מעט. הסאונד ברוב המקרים והמקומות היה מעולה. לא לקח יותר מדי זמן להגיע מבמה לבמה. היה איסור לעשות Crowdsurfing!
מתחם הקמפינג, צרכים: שירותים בתאים נורמאליים ללא תשלום, נקיים רוב הזמן. כנ"ל לגבי ברזיי מים שהיו זמינים לקהל בכל עת לפחות למי שהיה קרוב.
מרצ'נדייז, אוכל ושתייה: שוק מטאל לא גדול במיוחד ואין בו משהו ששווה לבזבז עליו את הכסף (תאמינו לי זה טוב). מגוון לא רע של סוגי אוכל הן במתחם הקמפינג והן במתחם הפסטיבל, החל מנקניקיות, סטייקים, צ'יפס ועד לקראפים ועוד.

הרע –
להקות ולוח זמנים: לוח הזמנים היה לא נורמאלי וההתחשבות בסגנון הלהקות לא תמיד נלקחה בחשבון – ראו מקרה Blind Guardian מול Therion ב-1 וחצי בלילה. אין עמידה מדויקת בלוח זמנים.
מתחם הפסטיבל, הבמות והסאונד: לבמות האוהל לעיתים היה קשה להיכנס עקב ריבוי אנשים (במיוחד בהופעות גדולות שהחליטו לתקוע שם כמו Amon Amarth או Dimmu Borgir). בשורות הקדמיות הסאונד לפעמים צרם מדי או שהיה קשה לשמוע חלקים ממנו. בעייתי היה למצוא שירותים זמינים. היה איסור לעשות Crowdsurfing.
מתחם הקמפינג, צרכים: מהיציאה ועד למתחם הפסטיבל, לפחות 10 דקות הליכה, ככה שמי שמגיע קודם תופס מקום יותר קרוב ליציאה, מי שלא, יכול לקחת לו עד חצי שעה להגיע ולראות הופעה. לא היו יותר מדי עמדות שירותים לאורך המתחם ולא זכור לי שראיתי מקלחות.
מרצ'נדייז, אוכל ושתייה: המחירים לא היו ידידותיים, בלשון המעטה. שימוש בתלושים לקניה. מחירים יקרים מאד עבור קצת אוכל, 2 יורו (2 תלושי שתייה) עבור בקבוק פצפון של קולה ו-4 יורו (4 תלושי אוכל) עבור ארוחה סבירה בקושי – רצוי לקנות בסופרמרקט מראש.

כללי –
אמנם Graspop הוא אחד מהפסטיבלים הגדולים והשווים שקיימים כיום, אך עדיין יש בו לא מעט מקום לשיפור בכל מיני תחומים. הבלגים, להבדיל מהגרמנים, הם עם שלא תמיד חושב בהיגיון, לכן לפעמים גם היה קשה לתקשר עם הגורמים האחראיים שהיו בסביבה. כמו כן, בניגוד לגרמניה, באיי הפסטיבל לא ממש בקטע של לשתות, אלא יותר בעניין של מה ששכניהם מהולנד אוהבים לעשות על הבוקר… מכיוון שלא היה פיקוח גדול בנושא, לעיתים היה מעיק להיות בהופעות. מלבד זאת, האבטחה בכניסה למתחם הקמפינג הייתה לא יעילה ויכלות לעבור מספר שעות רק כדי להתקדם כמה מטרים לכניסה עקב ניסיון (יחסית עלוב) של השומרים לחפש דברי זכוכית ושאר מזיקים. אבל בסה"כ, ההופעות הן מה שקובעות וממה שיצא לי לראות, כמעט אף להקה לא אכזבה בנושא… אמנם לא היה לנו יותר מדי שטיקים על הבמה, כמו פירוטכניקה או אביזרים משוכללים, אבל זה תמיד בונוס נחמד ולא יותר. אז כמו שציינתי, עם ליינאפ כזה מגוון אי אפשר להתאכזב ואכן, מאד נהניתי.