סיקור פסטיבל: Party.San Metal Open Air 2005
לא הרבה מכירים את פסטיבל Party.San שמתקיים מספר ימים לאחר סיום פסטיבל Wacken, מה שמפתיע בהתחשב שזו השנה ה-11 בה הפסטיבל מתקיים בעיירת Bad-Berka, שנמצאת קצת מזרחה ממרכז גרמניה. בפעם הראשונה כששומעים מישהו מבטא את שם הפסטיבל אפשר לחשוב שהוא מדבר על איזה מפגש חובבי פופ וטראנסים, אך אל תעשו את הטעות בפעם השניה, שכן הפסטיבל למעשה מתקיים על טוהרת הבלאק, דת' וגריינד מטאל, וכל מי שתתבדחו איתו על כך יכול לגרום לכם להעלם בטקסים מוזרים תוך רגעים ספורים. או שאולי אני מגזים. בכל אופן, כן, אם בוואקן היה לנו קצת, או ליתר דיוק הרבה מהכל, פה יש לנו 3 תחומים חזקים במיוחד שעליהם סובב הפסטיבל לכל אורך שלושת הימים בהם הוא מתקיים.
ברמת העיקרון, מי שמכיר אותי יודע שאני לא איש שמתעניין יותר מדי בצד ה-"נע" של הז'אנרים האלו למרות שיש לא מעט להקות שאני אוהב, אבל החלטתי להמשיך את המסע שלי בגרמניה, בעיקר בשביל להקת הויקינג מטאל האהובה עלי Moonsorrow שמשתתפת בפסטיבל ואין סיכוי שאחמיץ אותה אם יש לי אפשרות שלא. וגם לא שאין שם הרכבים אחרים שאני רוצה לראות כמו Graveworm, Cannibal Corpse, שוב פעם את Amon Amarth ועוד, אז נראה שלמרות שאין את המגוון הרב של וואקן, אני אמצא פה גם את מבוקשי. וחוץ מזה, צריך גם לדעת איך זה פסטיבל שלא בסדר גודל כמו של הביג-קאהונה וואקן – ולא, הפסטיבלים בארץ עדיין לא נחשבים. אז נכון שהיו לי קצת חששות לאחר שמעתי מאנשים שהיו בפסטיבל בעבר על כל מיני דברים לא כל-כך נחמדים שיש בו, כמו שונאי יהודים למיניהם (להבדיל מוואקן שהמדיניות שלהם היא נגד זה ולא הרבה מתקרבים לשם) או כמו הארגון הלא מי-יודע-מה – אבל הייתי עם קבוצה גדולה שמרביתה מגרמניה ועוד הרבה אנשים שאמרו לי לא לדאוג בגלל זה – ואכן, לא דאגתי.
כשהיינו בדרך לעיירה שלידה מתקיים הפסטיבל, עוד בכלל צחקתי על כל הסיפור. כרגיל, ככל שהתקרבנו למקום ראינו יותר לבושי שחור אבל הכל נראה שליו יותר. רגוע. אפילו הרכבת מהעיר ווימר (העיר הגדולה הקרובה ביותר לשם) לבאד-ברקה הייתה בגודל של אוטובוס אליו נדחפנו כל החבר'ה ועוד כמה מטאליסטים מרחבי העולם שלא יודעים מה זה ישראלים. מסכנים. העיירה עצמה, קצת יותר מגוונת מהכביש היחיד שעבר דרך וואקן, הייתה קצת מסובכת בשבילנו כי לא ידענו בדיוק איך להגיע לאדמת הפסטיבל עצמה שלפי השמועות הייתה רחוקה באיזה שעה-שעתיים הליכה מתחנת הרכבת. למה מה קרה? … כמו ישראלים טובים חיפשנו דרכים קלות. רצו שמועות על אוטובוס שמביא אותך עד אדמת הפסטיבל, אבל אף אחד לא ידע איפה הוא, והליכה היא לא אופציה עם כל הציוד, אז הפתרון הפשוט זה לתפוס טרמפים. עכשיו בגרמניה, רוב האנשים מאד נחמדים, הם מחייכים אליך או מעבירים סימני /m\ אם הם מטאליסטים – אבל, הסיכוי למצוא טרמפ הוא לא משהו… אז, מונית! כן! זה הפתרון הפשוט. למרות שאחר-כך הסתבר שהאוטובוס לפסטיבל נמצא 5 דקות הליכה מאחורי תחנת הרכבת (ליד סופר גדול) – לא התאכזבנו ואחרי שעברנו בדרך לא מעט מטאליסטים שהחליטו לקחת את דרך ההליכה מהעיירה, הבחנו בבמה ובכניסה לפסטיבל. הגענו!
הדבר הראשון שהבחנתי בו כשירדתי מהמונית, זה הגודל ה… קטן מאד של האזור בכללי. בניגוד לוואקן, כל אדמת הפסטיבל כולל מתחם האוהלים היא אולי במידה של 2-3 אזורי קמפינג בפסטיבל הגדול. האוהלים והמכוניות היו מסודרים יפה לצד שביל שהשתרע מהכביש ועד לתוך היער בקצה, והמזג אוויר היה חמים למדי. אמנם גם הפסטיבל הזה מתקיים ליד איזה עיירת-חור, אבל הוא היה הרבה יותר רחוק מהבתים ומאזורי מחייה כלשהם וגם לשמחתנו לא היה בו את צחנת הפרות שהייתה בוואקן – כבר 2 דברים חיוביים. לאחר הליכה עד אמצע השביל הגענו לשער הראשי של הפסטיבל, עליו היה תלוי גבוהה באנר שעליו רשום בחביבות – "Welcome To Hell". הרגשתי בבית. הפעם גם בניגוד לוואקן לא הייתי צריך לשלם על כרטיס לפסטיבל כדי להיות בקמפינג שכן במקביל לשביל שמגיע לכניסה של הפסטיבל וממשיך עד היער נמצא גם מתחם הקמפינג, שהיה כבר מלא ברובו. ולמרות שהגענו באותו יום בו הפסטיבל מתחיל, לא דאגנו מחוסר מקום, כל המרחקים שם יחסית קטנים ותוך מספר דקות כבר אפשר היה להגיע ליד הבמה.
שכחתי לציין שיש רק במת Open Air אחת. טוב, אחת וחצי אם מחשיבים את מה שנמצא באוהל שצמוד למתחם הפסטיבל. האוהל למעשה מהווה את אזור ההופעות של היום הראשון של הפסטיבל. והיום הראשון הוא בעצם בונוס שכן הוא מתחיל רק באיזה 9 בערב ויש בו 4 להקות, שלא שמעתי עליהן בכלל – ואם אתם מעדיפים לדלג עליו ולחסוך כסף, זה לא אפשרי, הכרטיס הוא בעקרון רק על היומיים הבאים. נו מילא. זה גם לא כל-כך יקר. אז אחרי ההתמקמות במתחם הקמפינג, הלכנו לקנות כרטיסים בשער הראשי וליד דוכן הכרטיסים ראינו רשימה של כל מיני לוגואים ולהקות שאסור להראות איתם בשטח הפסטיבל, היו שם כל מיני דברים שאין לי מושג איך לנקוב בשמם אבל אתם בטח קולטים איזה סוג לא היה רצוי שם. גם להכניס דברי זכוכית למתחם הקמפינג היה אסור וכל מכונית שהגיעה נבדקה בקפידה על הדברים האלה (למרות שהיה אפשר להגיע מסביב ברגל עם הדברים). לחבר אחד החרימו את הנרגילה שלו, מניאקים. ב-Party.San הם מקפידים הרבה יותר על הכללים האלה, כנראה כי דיי נפוץ שם השימוש הרע בחולצות או בחפצים מהסוג השביר. מעניין מה קרה שם בעבר.
קנינו את הכרטיסים, קיבלנו את התוכנייה המפורטת – בגרמנית (שכללה גם את המפה של העיירה הסמוכה) והלכנו לקבל את הצמידים של הפסטיבל, לשמחתי הם לא היו קרובים לצבע הורוד שקיבלתי בוואקן. את משך היום העברנו בלנוח ולקנות מוצרי מזון עד שלפתע הסתכלתי בשעון והשעה הייתה כבר 9 בערב – ההופעה הראשונה החלה. לא שזה עניין מישהו. באמת. הדבר היחיד שרציתי לבדוק זה להקה בשם Secrets Of The Moon שאמרו לי שכדאי לראות והיא בכלל הייתה אמורה לעלות בשעה 22:00. לצערי אבל, כשהגענו לאוהל ההופעות הוא היה עמוס למדי ולא היה אפשר להיכנס ממש. חלק נדחפו בתור והחלק השני שהתייאש, שאני הייתי אחד מהם, חזר למחנה, העביר שם את הזמן עוד קצת ולבסוף נרדם. גם כן סיכום יום ראשון.
הנוף של פסטיבל פארטי סאן ומה שקורה שלוקחים לך את הנרגילה…
צילום: שי (תמונה ימנית), Azrael (תמונה שמאלית)
להפתעתי כשקמתי בבוקר לא ירד גשם. למעשה, עברנו כבר יומיים עם מזג אוויר לא רע בכלל (למרות שהיה קר בלילה) בהתחשב בשבוע וחצי האחרונים בוואקן ובברלין שהיו גשומים למדי. לצערי גם גילתי שמתחם הקמפינג לא היה מצויד במיוחד, מלבד שירותים כימיים שהיו מופצצים בנפטלין (הריח הזה שיש לזקנים ומחטא מעל סרחונות אחרים), היו איזה שורת ברזים בכל מיני מקומות, העדפנו לא להשתמש בשני הדברים יותר מדי. בכל אופן, אחרי שהתעוררנו קצת, היה דיי הרבה זמן להעביר עד שעות הצהרים המאוחרות, מתי שמופיעות להקות שקצת מעניינות אותי (רוב הלהקות שרציתי לראות היו בכלל ביום השלישי של הפסטיבל), אז החלטנו ללכת ולהסתובב ביער כמו חבורת טרולים \ בלאקרים \ ויקינגים \ היפים (הקף את האופציה המתאימה) אבל באיזשהו שלב גם זה שעמם ואחרי שהרבצתי איזה תמונת "בורזום ביערות", החלטנו לבקר שוב בעיירה והפעם ניקח את האוטובוס – ועוד איזה אוטובוס – יש שם DJ!!! כן, DJ באוטובוס, זה כל-כך גאוני. עברה דקה מאז שיצאנו ופתאום הוא שם שיר מוכר, של Wintersun, איזה כיף. אני רוצה לעבוד בזה כשאני אהיה גדול. אבל עזבו תקלוט, יש לנו הופעות לראות, או לפחות לשמוע מרחוק. והנה הראשונה שנסקור להיום, באדיבותו של גולי…
16:00 … 16:30-17:15 – Necrophagist – במת ה.. יש רק אחת, יאללה.
גולי: נקרופאגיסט היא להקת ברוטל טכני, אבל טכני, טכני. לאוהבי הסגנון בלבד ולא לבעלי לב חלש. עם טקסטים שנשמעים כאילו נגנבו מספר הוראות של "Autopsy for Dummies" והסולמות המסובכים והצורמים שמזכירים את Death רק עם הוספת מהירות רצחנית לשיריה – היא תפסה את מקומה במקום להקת Kaamos שמסיבה שאינה ידועה היא נאלצה לבטל את ההופעה. השעה הייתה 16:20 (חמש ועשרים אצלכם) – אחרי בדיקת סאונד כוללת שנמשכה יותר מדי זמן עולים ארבעת המופלאים על הבמה. Muhamad Suicmez – גיטריסט/סולן הלהקה בעל קול הפלדה ואצבעות הגומי ואחריו Fimmers, בסיסט הלהקה, האוחז בבאס 6 מיתרים ולמרבה הפלא (שלי לפחות) מצליח להסתדר עם כל החומר ומהירותו ללא כל שימוש במפרט. Grossmann מתייצב לו מאחורי טירת התופים הכבדה ומריץ סאונד צ'ק מהיר. מעברה הימני של הבמה (שלי לפחות) מגיח לו Muenzner כגיטריסט-שני וחשוב לא פחות.
וכך בשעה 16:30 לבסוף, הלהקה פותחת עם אחד משירי הדגל שלה, "Extreme Unction", מתוך האלבום Onset Of Putrefaction, שנפתח עם סוויפ באס מפחיד – ונגרר למקצבי הגריינד-הטכניים והחופרים כל-כך. אחד הדברים שהכי הדהימו אותי הוא שהקהל נשאר אדיש לחלוטין ללהקה. חוץ מכמה נפנופי שיער, וכמה ידיים באוויר לא ניכרה כמעט כל פעילות בקהל, נזכרתי לשניה מה קהל ישראלי היה עושה לו להקה כזאת הייתה עולה על במה מול כמעט 4,000 איש. הלהקה המשיכה עם שירה הראשון מתוך האלבום הנ"ל, "Foul Body Autopsy" והתקדמה לשירים מתוך האלבום השני Epitaph, וחזרה לסיים עם "Fermented Offal Discharge", שמתאפיין בסולו מלא רגש וטאץ'.
בסה"כ, היה טוב לראות את הלהקה הזאת על הבמה, Suicmez בחר יופי של ליינאפ והסאונד גם היה לא רע בכלל, שמעו כל תו ותו – כנראה שההכנות הממושכות לפני ההופעה היו כדאיות… רק חבל שהטרקליסט להופעה לא כלל כמה שירים שרציתי מאוד לשמוע, כמו: "Only Ash remains" או "Advanced corpse tumor"… אבל לא נורא. רק דבר נוסף שארצה לציין זה שנוכחתי שלגילאים בעולם המטאל בגרמניה אין משמעות. סבתא בת 90 בכסא גלגלים עם חולצה של ויידר, כבר ראיתי בוואקן – אבל כלום לא הכין אותי לזה: שני ילדים בני 4, יושבים על הכתפיים של ההורים שלהם, עם אוזניות עבות טיכו, שלא ידפקו להם הבאסים את האוזניים. מעריצים של הלהקה?
Necrophagist – שני ילדים צופים בהופעה של להקת הברוטאל… הם אוהבים טכני?
צילום: גולי
אופיר: בערך בזמן שגולי ראה את Necrophagist על הבמה, אני וכמה חבר'ה נוספים רק הגענו מהעיירה והיינו בדרך למתחם הקמפינג כשבדרך שמענו את ההופעה (אמנם לא היינו כל-כך קרובים לבמה אבל הסאונד היה חזק וצורם ברמות… למזלי, לקחתי איתי את אטמי-האוזניים ליתר ביטחון). למען האמת לא היו עדיין להקות שרציתי לראות אז הלכנו לבדוק את המטאל מארקט של הפסטיבל, או ליתר דיוק הדוכנים של המקום (זה לא נכון לקרוא לזה מטאל מארקט, כי זה קיים רק בוואקן). זה למעשה היה הביקור הראשון שלנו במתחם הפסטיבל שנפתח באותו יום וכשנכנסתי אליו שמתי לב שגודלו אולי רבע מהמתחם בוואקן והדוכנים המעטים שהיו שם עמדו צמוד לגבולות שלו, מה שלא מנע ממני לנבור בכולם כמה פעמים ולגלות שם כמה פריטים שלא ראיתי בוואקן בכלל, מה שמאד הפתיע אותי. כשהגענו לאוהלים שלנו שוב, כבר לקראת שעת אחר הצהרים, אמרו לי שעוד מעט מתחילה הופעה של להקת בלאק הונגרית נחמדה מאד, אמרתי למה לא? (אני רבע הונגרי) אז יצאתי לחזות בהופעה הראשונה שלי בפסטיבל.
19:00-19:45 – Sear Bliss – במת ה-Hell Is Here
אופיר: למרות שהייתה רק במה אחת מרכזית, נתייחס למקום כאילו יש לו 2. הרי גם הייתה הזו באוהל, למרות שהיא לא תפקדה רוב הזמן. בכל אופן, על במה שמעליה מתנוססת בגדול הכתובית "Hell Is Here" (אני מניח בהמשך לכתובתי של Welcome To Hell שהייתה בכניסה למקום), חיכינו שהלהקה תעלה על הבמה. אישית, לא ידעתי על אותה להקה כלום מלבד זה שהם מהונגה ועושים בלאק נחמד. תפסתי מקום ליד מגדל הסאונד (שנמצא בדרך כלל במרכז הרחבה מול הבמה), הראייה משם הייתה לא רעה בכלל ולמרות שהיה קצת סגרירי, זה לא הפריע. לבסוף, אחרי רבע שעה מסיום ההופעה הקודמת על אותה הבמה (אני חושב שהיה איחור עקב נקרופאגיסט), כשהפסקנו לראות את הלהקה הבאה עושה סאוונדצ'ק על רקע 4 שירים מוזרים ולא קשורים שכללו את מוטורהד, שיר הפתיחה של האוסבורנז ועוד איזה 2 לא מזוהים, Sear Bliss עלו לבמה.
קודם כל, פחחחחחחחחחחחחח… לפני כל דבר אחר, הדבר הראשון שהבחנו בו על הבמה היה חבר הלהקה שניגן על… טרומבון! פאקינג טרומבון, הדבר הזהוב והגדול הזה (שמשום מה חשבנו בהתחלה שהוא נקרא חצוצרה). אפילו חובב פולק מטאל וכלים מוזרים שכמוני לא יכל לצפות דבר כזה בהופעת בלאק מטאל. אוקיי נרגעתי. האינטרו של הלהקה החל ושאר החברים תפסו את המקום שלהם לקראת השיר הראשון. וכמו שחשבתי מרחוק, הסאונד בהחלט היה צורם, גם מאיפה שעמדנו. הפעם גם לא באתי כמישהו שמסקר את הפסטיבל, אז לא בדיוק זכרתי את שמות השירים שהיו שם או דברים אחרים וחשובים, אבל בכללי, הלהקה לא רעה בכלל.
הסגנון הוא בלאק, לא נע מדי אבל לא רך מדי. מהיר וטוב. הטרומבוניסט שהחל לפעול בשיר הראשון וליווה את הלהקה עשה עבודה טובה מאד, הוא גם היחיד שזז מבין חברי הלהקה בקטעים שהוא לא היה צריך לנגן בהם. כשהוא ניגן, זה היה מצחיק בטירוף. באיזשהו שלב הגיתי משפט גאוני (שאחרי שהסתבר שזה טרומבון דיי נשמע טיפשי) … "אין להם קלידן, אבל לפחות יש חצוצרן" … במקום להשתמש בהרבה פלייבקים הלהקה יכלה לחסוך לעצמה את הצחוקים ולהביא קלידן שיעשה את כל העבודה. אבל זה מגניב, בהחלט, טרומבוניסט. אהה.. אני לא מפסיק לדבר עליו. טוב, נרגעתי. מאד נהניתי בהופעה, אבל אני חייב לציין שהרגשתי קצת מרוח, בלאק זו לא מוזיקה שאפשר לראות בהופעה במשך 45 דקות. רוב הלהקות שהיו שם, לא הגדולות במיוחד, הגיעו עם שאוו דיי אנמי ולמרות שזה לא קטע בבלאק לרוץ מצד לצד ולעשות שיגועים, זה עדיין הכרחי אם רוצים לא להרדים את הקהל. לפחות ל-Sear Bliss היה מישהו שדפק ראש כמו שצריך ובידר את כולם. מעניין איך יהיו שאר ההופעות בפסטיבל, דווקא היה בשבילי ספתח מצוין.
Sear Bliss – טרומבוניסט בבלאק מטאל הונגרי, בקרוב אצלכם בסצינה הנורבגית
צילום: Azrael
20:00-20:45 – Lord Belial – במת ה-Hell Is Here
אופיר: טוב, מספיק עם הצחוקים, הנה הגיע הזמן לראות משהו רציני, את לורד בליעל בכבודו ובעצמו, הוהו איזה פחד. טוב נו, מה אני מדבר, אני מכיר רק שיר אחד של הלהקה, אבל בכל זאת רציתי לראות על מה מדובר, שמעתי עליהם רק טוב. שוב אחרי רבע שעה של בדיקות סאונד וארבעת השירים המוזרים, עלו חברי הלהקה על הבמה. למען האמת אין לי הרבה מה להגיד, הייתה אחלה הופעה, בלאק מטאל כמו שצריך. אמנם גם להם היה חסר בשאוו, אבל קרה משהו באמצע ההופעה שהלהיב אותי להישאר כמעט עד הסוף. אחרי אחד השירים כשהסולן החל לדבר, לפתע הוא אמר "I want to dedicate the next song…" חשבתי על 666 אפשרויות שונות שלהקות בלאק יכולות להקדיש להן שירים, אבל טעיתי בגדול. "To another vocalist, a good friend and the singer of the band Azamoth!" … שמעתי נכון, לורד בליעל הקדישו שיר ל-Scorch, הסולן של להקת הבלאק הישראלית Azamoth!
לא ידעתי איפה נמצא Azrael (הגיטריסט של אזאמות') שהיה איתנו, אבל הייתי בטוח שהוא שמע את זה ונכנס לשוק של החיים שלו. לא ציפינו לזה, הסולן של אזמות' בכלל לא היה בפסטיבל וכל הקשר שלו ללהקה הסתכם בשבועיים שבילה אצלם חודש לפני. איזו גאווה. והשיר שהם הקדישו לו היה לא אחר מהשיר היחיד שאני מכיר של הלהקה, "Lamia", זה שמתחיל בנגינה האקוסטית וממשיך לתוך שיר בלאק בנזונה. הביצוע לא נפל מהשיר המקורי ואף על פי הסאונד המבולגן שהיה במקום (מה לעשות, זה לא וואקן), שמענו כל פרט. הלהקה המשיכה עם הסט שלה ואני קצת התעייפתי. הלהקה בהחלט לא רעה בכלל ובהזמנות אני אחפור בחומר שלה יותר בהרחבה.
Lord Belial – בלאק מטאל איכותי, מלודי ונותן בראש
צילום: Azrael
21:00-01:30 – עוד להקות, ג'ורג' פישר ו-Amon Amarth
אופיר: Krisiun היו הבאים בתור, עוד להקה שלא הכרתי אבל שמעתי עליה המלצות רבות. לא הייתי לחוץ לראות אותה כל-כך אז הלכתי משם בחזרה לקמפינג. התיישבתי באוהל, אכלתי, שתיתי קצת ונחתי ולבסוף החלטנו ללכת לראות את Necrophobic שהיו אמורים לעלות אחרי זה. לקחתי את אטמי האוזניים שלי, לא רציתי נזק תמידי מהסאונד במקום וגם שמתי עלי איזה ז'קט כי החל להיות קריר. חזרתי למתחם הפסטיבל והמתנתי להופעה הבאה בציפייה שיצוץ איזה חצוצרן בכל רגע. או שלא. טוב, אני לא זוכר כמעט כלום מההופעה של Necrophobic, אבל הם היו ממש טובים. דת' מטאל לפנים. גם את Suffocation שפספסתי בוואקן הספקתי לראות… לקראת סוף ההופעה חזרתי למתחם הקמפינג לקרוא לחבר'ה להגיע להופעה של השוודים הגדולים אבל במקום זאת חיכה לי שם משהו שונה.
בזמן שחיפשתי את החבר'ה שמעתי לפתע שיש לנו אורח מיוחד במקום והלכתי לבדוק במה מדובר. לא עבר הרבה זמן וגילתי שלא אחר מאשר ג'ורג' פישר, הסולן של Cannibal Corpse נמצא אצלנו במחנה! איכשהו אבי הצליח לגרום לו להגיע מהבאקסטייג' לקמפינג שלנו וכשהגענו לשם, הבחור המגודל עם הסומבררו (של אחד החבר'ה הגרמנים) כבר היה שיכור, אחרי לא מעט בירה שהשקו אותו. אני הצטרפתי להמולה והייתי עד למחזה שלא אשכח לעולם. באיזשהו שלב ג'ורג' התלהב מאד מזה שאנחנו מישראל והתחיל לדבר על זה שהוא לא הכיר את ישראל ומשם הוא הגיע לדבר על זה שהוא לא פוחד לבוא לפה למרות המצב. פתאום הוא התחיל לדבר על זה שיש לו ילדה בת שנתיים וכשזה קרה, הוא פשוט התחיל לבכות על כולנו. אין אחד שלא קיבל איזה יריקה בעין (מהדיבור שלו), או נשיקה איפושהו (אני קיבלתי על היד) או איזה כמה דמעות על הכתף (מסכנים) וזה היה קטע מרגש ומצחיק בטירוף. המשכנו לדבר איתו וככל שעבר הזמן כולם הקיפו אותו, כמו עורבים חנקנו אותו. אני רציתי כבר ללכת לראות את Amon Amarth אבל אף אחד לא רצה לבוא איתי וחשבתי שאני הולך לפספס את ההופעה.
לשמחתי, כשהגענו לבסוף ליד הבמה בחצי שעה איחור הסתבר שרצף ההופעות התעכב איכשהו ואמון אמרת' רק התחילו את הסט שלהם. עכשיו סוף-סוף ראיתי הופעת הדליין של הפסטיבל ויכלתי לדעת כמה קהל הגיע בסה"כ. מסתבר שלא כל-כך הרבה. בהשערה חריפה אני מניח שבסביבות ה-6000 היו שם, אולי יותר. גם הפעם, אין לי הרבה מה לדבר על ההופעה. Amon Amarth עשו שירים מהאלבום האחרון שלהם ועוד כמה שירים ישנים שאהבתי. החבורה נראתה ויקינגית ושמנה מתמיד והמוזיקה שוברת ביותר. הרשתי לעצמי אפילו לדפוק את הראש קצת למרות שידעתי שלמחרת אני אצטרך את כל הכוחות שלי. הייתה אחלה הופעה והיה נחמד מאד לראות את החבר'ה השבדים שוב. ההופעה נגמרה בסביבות 1:30 וכולנו חזרנו למחנה, עייפים ומבודרים למדי, אחרי החצוצרן (טרומבוניסט), ג'ורג' השיכור ושלל חוויות אחרות. זה מה שקורה כשאין לך הרבה הופעות להתרכז בהן.
ג'ורג' פישר מ-Cannibal Corpse והסולן השוודי של Amon Amarth – גדולים מהחיים!
צילום: Azrael
יום הפסטיבל האחרון שלי בגרמניה, לשנה זו. הפעם קמתי במחשבה שאני הולך להשתגע היום ולא משנה מה. אבל יש זמן עד שההופעות יתחילו להן ויש זמן עד שאני אתפוס את המקום שלי בשורה הראשונה לקראת כמה הופעות מרכזיות שאני רוצה לראות. אז מה אפשר לעשות כשמשעמם לך בפארטי-סאן? ללכת לעיר הקרובה שוב ולהעביר שם את הזמן. הפעם בניגוד ליום הקודם, היה לי לוח-זמנים מסודר והגעתי בחזרה למתחם הקמפינג בערך ב-15:00 ומשהו בצהרים. עוד מעט אני מתחיל את יום ההופעות שלי אז התארגנתי באוהל, נחתי, אכלתי עוד משהו ולקראת 16:00 קראתי לכמה חבר'ה שיבואו איתי לראות את הלהקה הראשונה, Omnium Gatherum.
16:00-16:45 – Omnium Gatherum – במת ה-Hell Is Here
אופיר: כשהגענו למתחם עוד לא היו הרבה אנשים, ככה זה בשעות האלה, אז ישר השתחלתי לשורה הראשונה במרכז ושם הקמתי את המחנה שלי למשך 5 השעות הקרובות. כן, 5 שעות תכננתי לעמוד באותו מקום וזה בעיקר בשביל ההופעה של Moonsorrow בשעה 20:00 בערב. אני משוגע אבל אין מצב שאני לא אראה את ההופעה מקרוב. שוב הצטיידתי באטמי האוזניים שלי ושמתי אותם ישר, במיוחד בשורה הראשונה אתה מרגיש את כל הסאונד צורם לך באוזן, אבל אני לא.
משום מה, תמיד התבלבלתי בין Omnium Gatherum שעושים מעין ת'ראש-בלאק מלודי, לעוד להקה אחת שאני מכיר, אז לא בדיוק ציפיתי לשירים מיוחדים או הכרתי אותם בשמות, אז אספר בכללי איך היה. מבחינת שאוו, יש שיפור ביחס להופעות הקודמות, הסולן וחברי הלהקה לא הפסיקו לזוז ולשם שינוי הסולן לא ענד על עצמו כלי נגינה כלשהו כמו אצל רוב הלהקות, מה שנתן לו את החופש להשתגע על הבמה. הוא אפילו הרים את עמוד-המיקרופון ועשה אתו שטויות סטייל קובי פרחי. וזאת הפעם השניה שאני מזכיר את חברי אורפנד לנד בהופעות בגרמניה, אני יותר מדי בארץ.
מבחינת מוזיקה, הלהקה נגנה שירים בעיקר מהאלבום האחרון שלה ולשמחתי גם שיר אחד שאני זוכר ממנו בשם "Death White". הביצועים היו טובים למדי וההופעה עברה יחסית מהר, למרות שפה ושם הסתכלתי על השעון בתסכול, קשה ממש להעביר זמן בהופעות מהסגנון הזה, אין לי מושג למה. מה שכן הלהיב אבל, זה שבשלב מסוים לקראת סוף ההופעה, הסולן לקח את עמוד המיקרופון והניח אותו על הצוואר של הגיטריסט והבסיסט בהתאמה, כאילו חונק אותם, זה היה תמונה יפה למדי ומי ייתן ויחנקו עוד אנשים בהופעות. כמו שצריך.
Omnium Gatherum – ת'ראש מלודי עם נגיעות בלאק, דפקו לא רע
צילום: Mario Gallasch
17:00-17:45 – Dead – במת ה-Hell Is Here
אופיר: לאחר ההופעה, היתה לי רבע שעה לנוח אז פשוט התיישבתי ושמרתי על המקום שלי בשורה הראשונה. זה שלא הייתי צריך לרוץ מבמה לבמה היה ממש נוח, הכל היה מולי ואם רציתי להיות במקום טוב בהופעה מסוימת, אז הייתי צריך לסבול גם להקות שאני לא מכיר, כמו את Dead שהייתה הבאה בתור. לאחר בדיקת הסאונד הסופית, שכבר הכרתי את השלבים שלה בעל-פה (ידעתי שהופעה עומדת להתחיל אחרי שבדקו את מערכת התופים) הלהקה החלה לנגן ואני קמתי והסתובבתי לראות במה מדובר. דיי הופתעתי לראות 3 אנשים על הבמה, אם אני לא טועה גיטריסט, בסיסט ומתופף, אשר משום מה היה להם יחסית לא מעט קהל. ל-2 הגיטריסטים היו מיקרופונים ושניהם נראו דיי… חננות – בלי חולצה שחורה, בלי שיער יותר מדי ארוך, בלי איפור אפילו, הגעתי לפסטיבל הנכון? מסתבר שכן.
הלהקה מנגנת, כמו שהשם שלה קצת מרמז, דת' מטאל … עם נגיעות גריינד. שני הסולנים, כל אחד עושה גראוולים או סקרימינג בתורו, דווקא נשמעו לא רע בכלל והחומר של הלהקה לא היה מבאס כמו שחשבתי שיהיה. הם כל הזמן דיברו ביניהם ועם הקהל בגרמנית ונראה שיש לחבורה המצומצמת הזאת מעריצים, אפילו יותר מאשר ללהקה הקודמת. מאד מפתיע. אז דפקתי את הראש, שמעתי את הלהקה והנה עוד הופעה הגיעה לסיומה… שעתיים עברו, לא נשאר עוד הרבה עד שהכיף האמיתי מתחיל.
Dead – חבורת חננות שעושה דת' מטאל שובר למדי, שני סולנים ומתופף
צילום: Mario Gallasch
18:00-18:45 – Enthroned – במת ה-Hell Is Here
אופיר: שוב התיישבתי על הרצפה ושוב נחתי, לידי היה עוד איזה בחור שגם הוא חיכה ללהקה שתגיע והתיישב לידי. אחרי רבע שעה נוספת שוב נשמעה מערכת התופים וההופעה הבאה עמדה להתחיל. כשקמתי והסתובבתי לכיוון הבמה, לא ראיתי לוגו, אלא היו שם 2 צלבים הפוכים באדום אשר במרכז פנטאגרם לבן, בלאק מטאל לפנים הייתי אומר. וכך ב-18:00, להקת Enthroned עלתה לבמה, חבריה מאופרים בקורפס-פיינט, כשאחד מהם דיי הזכיר לי איזה מישהו מ-Immortal, אבל מי אני שמבין בבלאק מטאל. גם אותם לא הכרתי בעבר, אז לא היו לי ציפיות מיוחדות מההופעה. למען האמת, דיי התרשמתי, השאוו והשירים של הלהקה היו לא רעים בכלל. אהבתי גם את הגיטרה האדומה של הסולן עם הפנטאגרם בתחתית שלה. היו לידי בשורה הראשונה דווקא לא מעט בנות שדפקו ראש והקהל החל להתמלא לקראת ההופעה שתבוא אחר-כך. הופעה שלקראתה, חבריי הישראלים החלו לצוץ מכל מקום ובסופו של דבר כולם עמדו לצידי בשורה הראשונה… ועוד אני המתנתי 3 שעות בשביל זה.
19:00-19:45 – Graveworm – במת ה-Hell Is Here
אופיר: למרות שהמטרה העיקרית שלי הייתה ההופעה שתבוא אחר-כך, גם את ההופעה של Graveworm רציתי מאד לראות, בכל זאת, להקה שאני מאד אוהב כבר כמה שנים. דיי חששתי שהסאונד במקום יעשה למלודיות עוול ודיי הופתעתי שלהקה יחסית גדולה כזאת לא הופיעה בפסטיבל וואקן, אבל מילא, הנה הם מתכוננים לעלות לבמה. ללהקה לא היה דגל בכלל ודיי הפריע לי לראות את החברים שלה לפני כן מסדרים את הציוד, ככה לא צריך להיות בפסטיבלים גדולים עם להקות גדולות (או לפחות ככה חשבתי כי בוואקן לכל להקה היה צוות במה משלה). אבל דבר שכן היה דומה לוואקן, זה ששוב חשבתי על אותו שיר מעולה לפתיחת ההופעה ולהפתעתי למרות האינטרו הארוך שהתנגן, הוא כן התחיל את ההופעה ונכנס בקצב. השיר "I – The Machine" מתוך האלבום האחרון, השיר שאני שומע ללא הפסקה, איזה כיף!
מי שלא שמע את השיר לא יודע שאחרי כמה שניות מההתחלה אי אפשר שלא לדפוק את הראש כמו משוגע, ועוד איך דפקתי את הראש, כאילו לא הייתי בשום פסטיבל בשבועיים האחרונים. בעצם, לא בדיוק הבנתי מה מתנגן על הבמה, הסאונד היה מבולגן וגם החלטתי להוריד את אטמי האוזניים לכבוד ההופעה. אבל זה לא הפריע לי לקבל כאב ראש, כמו שחשבתי שיקרה, עקב דפיקות ראש מרובות. הסולן הכבד, הצליח לבלוט מעל הסאונד הצורם אבל נדמה לי שכל המרץ והמאמץ בלזוז ממקום למקום ולדפוק את הראש מנעו ממנו לתת כמה גראוולים נחוצים… מה שלא הפריע לי לפחות לצעוק אותם בחופשיות מתי שצריך.
בקשר למלודיות, ובכן, צדקתי, לא בדיוק שמעו אותן אף על פי המאמצים של הקלידנית (המכוערת, אך לבושה.. בצמצום) אבל לפי איך שאני שמעתי, הלהקה דיי קיצצה בכל פרט מלודי בשירים ופשוט הלכה על קטע ההארדקור בלאק מטאל שלה – היא טחנה לכולם את הצורה. מהסט של הלהקה אני רק זוכר את שמות השירים מהאלבום האחרון, כמו השיר הראשון ו-"(N)utopia" שבוצע לא רע בכלל. אמנם הכרתי גם את האלבומים הקודמים שהשירים מהם התנגנו, אבל לא שמעתי אותם כבר המון זמן ולא היה לי את הפנקס כדי לרשום הערות שונות. לא נורא, הלהקה שברה את המקום וסוף סוף לא הרגשתי שהזמן עובר באיטיות.
בשלב מסוים הסולן שאל בגרמנית, אם אינני טועה, איזה קאבר אנחנו רוצים לשמוע? האפשרויות היו "Losing My Religion" של R.E.M, או "Fear Of The Dark" של Iron Maiden ולמרות שיש עוד קאברים ללהקה, לא זכור לי שהוא הזכיר עוד אחד מהם. אני גם לא יודע אם הלהקה באמת הייתה מנגנת שיר שנבחר על פי צעקות הקהל, אבל בסופו של דבר היא הלכה על האופציה השניה… ואנחנו חשבנו שרק בארץ יש ערבי מחווה למיידן. לא היה אחד בקהל שלא דפק את הראש, או צעק את המילים והביצוע של Graveworm לטעמי היה תמיד יותר טוב מהמקורי. למרות שחסכו לנו את הכינורות והחלקים האיטיים, הגרסה המהירה והשוברת לא הייתה פחות כואבת, במיוחד בשורה הראשונה. ואם כבר מדברים על כואב, היו מקרים שחשבתי שאני אתעלף, הראש שלי באמת כאב אחרי כל פעם שדפקתי ראש, אז עשיתי קצת הפסקות כדי שאני לפחות אשרוד להופעה הבאה.
לצערי שום הפסקה לא עזרה לי כשהגיע השיר, אם אני לא טועה הוא היה גם האחרון, "Never Enough". שיר שבהלך רוח כמו השיר הראשון בהופעה, לא יכול לתת לך לא לדפוק את הראש עד שאתה מת. ההתחלה שלו פשוט דורשת, פיצוצים לפנים, שבירות לגב, כאב ראש טוטאלי. איזה תיפוף, איזה נגינה, עכשיו אולי הבנתי למה הלהקה לא מתאימה לפסטיבלים גדולים, הסאונד המלוכלך גורם להם להישמע יותר עוינים ושוברים ממה שהם באלבומים, זה פשוט לא יאומן. למזלי השיר עצמו יחסית איטי באמצע, אז היו לי שוב כמה דקות להירגע, אבל שכחתי שגם יש סיום לשיר, סיום שדומה להתחלה, שוב הראש, לא… הוא יורד, הוא עולה, הוא לא מפסיק… דפקתי ראש כמו מטורף. לבסוף, הלהקה ירדה מהבמה ויכלתי לנשום ולנסות לא לראות מטושטש כמו שקרה לי ברוב חלקי ההופעה, אין לי מושג מה עבר עלי אבל זה לא היה טוב. 15 דקות מנוחה, 4 שירים מעצבנים, 4 שעות "המתנה", הפעם כבר לא יכלתי לשבת, Moonsorrow התכוננו לעלות לבמה.
Graveworm – דופקים את הראש, שוברים את המקום ועושים קצת מיידן
צילום: Azrael
20:00-20:45 – Moonsorrow – במת ה-Hell Is Here
אופיר: לא יודע אם נשארתי לפסטיבל Party.San רק בגלל הלהקה הזאת, אבל בהחלט לא הייתי מפספס שום הזדמנות שהייתה לי לראות אותה. אני יודע שהם לא מופיעים בפסטיבלים גדולים, אני יודע שזה לא בדיוק להקה שאפשר להשתגע איתה בהופעות, אבל אין על Moonsorrow מבחינת נגינת הוויקינג-פולק שלהם. להבדיל מ-Finntroll או Turisas, לא צפיתי הפעם לקפוץ כמו משוגע, אבל לפחות רציתי לחלוק כבוד ללהקה עם איזה כובע ויקינגי (שלא מצאתי בכל המסע בגרמניה) כמו שראיתי שעשו בהופעה שלהם שצולמה בפסטיבל Tuska 2003 בפינלנד. אהה.. מספיק לחפור. מאותה סיבה שחיכיתי ללהקה כל-כך, ככה הייתי יותר מודאג, אם ההופעה באמת תהיה כמו שציפיתי, אם חברי הלהקה לא השתנו וסתם יחפפו ואם הכל יזרום כמו שצריך. ומיד עמדתי לגלות.
ראשית, בבדיקת הסאונד כבר התחלתי קצת לחשוש, ראיתי את חברי הלהקה עוברים על הכלים שלהם ודיי לא זיהיתי אף אחד. הם היו לבושים, הם היו מסודרים, אחד מהם נראה כמו ילדה פינית בת 18 שלא התפתח לה החזה… אבל הדבר העיקרי, הם היו עם חולצות ולא היו מגואלים בדם!!! מי ישמע הדבר? … טוב נו, אז אחרי בדיקת הציוד הם כן ירדו מהבמה אז עוד היו לי תקוות למשהו טוב. וכך חמוש בחולצת ה-Moonsorrow שלבשתי במהלך כל היום, המתנתי לחברי הלהקה שיעלו שוב עם סיום האינטרו שלהם. גם פה קצת דאגתי, 45 דקות ללהקה שרוב השירים מהאלבום האחרון שלה ארוכים יותר מ-14 דקות, מה הם יעשו 3 וחצי שירים? לא בא בחשבון.
כשחברי הלהקה עלו שוב על הבמה, הדאגות שלי חלפו, רובם בלי חולצות, עם הדם, מתחילים לנגן שיר מוכר מהאלבומים הקודמים של הלהקה. כמה חבל שהכל בפינית, אז הייתי זוכר בוודאות באיזה שיר מדובר. אבל למי איכפת? איזה כיף של הופעה. אני חייב לציין שדיי היה מוזר לראות את הלהקה מופיעה בפסטיבל, הרי רוב הלהקות כאן מאד מהירות, או שוברות, או עושות המון בלגן עם הסאונד שלהן עד שאי אפשר לנשום. עם Moonsorrow לעומת זאת, שמעו את כל המלודיות, הקלידים עבדו יופי וגם הפלייבק, הנגינה הייתה מתונה ברוב השירים והסולן שנראה קצת יותר גברי וקשוח עם הדם נשמע כמו שצריך, לא צורם, לא כלום, היה אפילו אפשר לעצום עיניים ולהקשיב לנגינה הפולקית כמו שצריך. כבר התחלה מעולה.
הלהקה המשיכה עם השיר "Pimeae" מתוך האלבום האחרון שלה, Verisaekeet, כבר ידעתי שהלך לנו יותר מ-1\3 מההופעה, אבל זה לא הפריע, השיר התנגן כמו שצריך וכל פעם הייתי צריך להזכיר לאלה שלידי שעדיין לא נגמר השיר. משם הלהקה המשיכה לעוד נעימות, כאשר ברוב המקרים שהיה צריך לקרוא בקול ויקינגי לצד הלהקה, לא שמעתי הרבה שיתוף פעולה מהקהל, אבל היה דיי לחוץ בשורות הראשונות. אפילו איזה משוגע אחד ניסה להידחף כל הזמן אבל לא נתנו לו. באיזשהו שלב שמענו קולות שמחה מאחורינו וראינו שכמה אנשים העיפו את המשוגע ל-Crowdsurfing לעבר השומרים, כדי שיוציאו אותו משם. המשוגע לא וויתר וחזר לניסיון שני אשר שוב נגמר בתשואות של כולם ובמחיאות כפיים על זה שזרקו אותו מהמקום. היה מבדר ביותר.
הסט המשיך להתנגן, רובו מהאלבומים Suden Uni ו-Kivenkantaja. לא היו כל-כך הרבה קטעים שהיה אפשר לדפוק בהם את הראש. אבל כולם נשארו עומדים, אם רק הייתי יכול לראות כמה קהל היה מאחורי. ההופעה נראתה ארוכה למדי, אבל זה דווקא היה לטובה בהתחשב בזמן הקצר שהיה ללהקה. עוד דבר שקרה לטובה, היה שפעמיים ברציפות (ופעם שלישית בכללי) הצלחתי לחשוב על שיר שינגנו אותו. וכך השיר שסיים את ההופעה היה לא אחר מאשר "Pakanajuhla" המנון הויקינג-מטאל של Moonsorrow. הנגינה, השירה והכל נשמעו טוב לגמרי וסוף סוף יכלתי לדפוק את הראש בקטעים המתאימים ולשיר עם הלהקה. לקראת אמצע השיר, אחרי הקטע המהיר, אמרתי לכולם להתכונן… והנה שירת הויקינגים החלה "יו.. יו.. יו.." קפצתי ושרתי, לצד עוד כמה משוגעים מהקהל וזה היה כיף לא נורמאלי… לסיום דפקתי ראש כמו משוגע עם הקטע הארוך והשובר של הלהקה, הראש שלי חזר לכאוב בגדול ובנשימה האחרונה חכתי שהלהקה תזרוק איזה משהו מהבמה, אבל לצערי זה לא קרה. היה שווה בהחלט להגיע רק בשבילם, איזו הופעה!
Moonsorrow – גם עם סולן שדומה לנערה פינית, הם להקת הויקינג מטאל הטובה ביותר!
צילום: Azrael (תמונה ימנית), ורה (תמונה שמאלית)
21:00-00:30 – 1349, Napalm Death ו-Entombed
אופיר: הלהקה הבאה בתור הייתה 1349, שלמען האמת דיי רציתי לראות אותה, אבל כנראה שלא יצא לי בגלל כאב הראש שהיה לי. אחרי איזה חצי שעה של רגיעה באוהל שלי, חזרתי למתחם ההופעות לאכול שם משהו, הספקתי לראות ולשמוע קצת עוד מהלהקה לפני שירדה מהבמה, ושמחתי על כך שהם לא ניגנו את השיר היחיד שאני אוהב שלהם, אז לא הרגשתי פספוס. לעומתי, לראש שלי היו תוכניות אחרות להמשך הערב והוא אילץ אותי לדלג על מרבית ההופעה של Napalm Death וכל מה שאני זוכר זה שלא הצלחתי להירדם עקב הרעש הרב שהלהקה עשתה (הם נשמעו למרחקים ושברו בכל רמה אפשרית). לבסוף, לקראת 23:00 ומשהו בלילה, באמצע הופעה של Entombed התעוררתי לפתע, הרגשתי יותר טוב וחזרתי למתחם הפסטיבל, קופא מקור ושומע כמה מהרגעים האחרונים של ההופעה הנוכחית שנראו הרבה יותר ארוכים – מסתבר ששוב היה עיכוב בלוח הזמנים (זה מה שקורה שיש רק במה אחת והפרש של רבע שעה בין כל להקה!). אין לי מושג איך זה שרק בהופעות האחרונות זה קורה, אבל כמו בערב שעבר, במקום שההופעה תחל ב-00:00, היה איחור של כמעט 40 דקות עד שחברי Cannibal Corpse עלו לבמה.
00:40-01:40 – Cannibal Corpse – במת ה-Hell Is Here
אופיר: והנה זה קרה. ג'ורג' פישר, החבר הבכיין שלנו עלה לצד חבריו ללהקה והחל השיר הראשון. נראה שהסט כלל כמה שירים לא רעים בכלל, למרות שהלהקה לא יכולה לנגן בגרמניה שום שיר משלושת האלבומים הראשונים שלה (יש חוק רשמי נגד זה!!!), עדיין Cannibal Corpse שברו את המקום כאשר בין שיר לשיר ג'ורג' (איזה כיף לפנות אליו בשמו האישי אחרי שירק עלי בעין) לא הפסיק להזכיר את זה שהם רוצים לנגן את השירים הישנים אבל לא יכולים. לקראת אמצע ההופעה, כשאני כבר פירקתי את כל כוחותי, ג'ורג' לפתע הכריז שהוא רוצה להקדיש את השיר הבא… וזה מה שהוא אמר, פחות או יותר בתרגום צנוע: "אני רוצה להקדיש את השיר הבא לאחוות הבירה ולחברים מישראל. הייתה לי איתם אחלה מסיבה אתמול. אני לא זוכר כלום כי התעלפתי, אז היא בטוח הייתה מעולה. השיר הזה בשבילכם" … אני בטוח שלא היה אחד מהקבוצה שלנו שלא היה גאה במה שנאמר. לצערנו אף אחד לא זוכר את שם השיר שהוקדש, אבל הסיפור הזה כבר עבר לכל מי שהיה ולא היה בהופעה ובטח לדורות הבאים: "שבאמצע פסטיבל במזרח גרמניה, הקדישו לחבורה המשוגעת מישראל שיר שלם." – בין הפעמים היחידות שהיה כיף להתגאות במקום הולדתך.
באיזשהו שלב, אחרי השיר ועוד כמה שבאו אחריו הלכתי לנוח באוהל הגדול (שבו תתקיים ההופעה האחרונה) בתקווה שחם שם קצת יותר מבחוץ. הראש שלי חזר להיות במצב לא משהו, אז התיישבתי לכמה דקות, אבל לפני שהספקתי לנוח בכלל שמעתי את ג'ורג' אומר, ששם השיר הבא הוא "Pit Of Zombies" – בין השירים היחידים של הלהקה שאני אוהב ומכיר את השם שלו. מיד תפסתי את עצמי, חזרתי לצפות בהופעה וניסתי להניע את הראש בתנועת "כן" מהירה, ללא הצלחה. לפחות ג'ורג' לא הפסיק לדפוק את הראש ולהשתגע, יחסית לבחור גדול הוא יודע לזוז, שלא לדבר על שאר חברי הלהקה שפשוט קרעו לכולם את הצורה. לא עבר הרבה זמן והקהל קיבל הקדשה נוספת, או ליתר דיוק כל הנשים בקהל קיבלו: "This song is dedicated to all ladies out there…" ואז "Fucked With A Knife" החל, כמה נחמד מצדו. Cannibal Corpse בהחלט רוצצו ראשים וכמעט העיפו את שלי מהמקום. אתם חושבים שהם היו אוכלים אותו אם זה היה קורה?! … לא משנה, אני בשלב הזה כבר לא ידעתי מה גרם לי להמשיך לעמוד, אבל בכל זאת, החלטתי שאני צריך ללכת לאוהל הגדול להופעה האחרונה של הפסטיבל, אם כבר אני פה…
Cannibal Corpse – ג'ורג' פישר והחבורה מנפצים לכולם את העצמות עם הקדשה אישית!
צילום: Bright Eyes Germany
02:00-02:45 – The Excrementory Grindfuckers – במת ה… אוהל?!
אופיר: לבסוף, לקראת השעה 2:00 עלתה הלהקה האחרונה של פסטיבל Party.San, הידועה בשם הלא מובן The Excrementory Grindfuckers. רבות שמעתי על הלהקה הזאת במהלך הטיול בגרמניה, "גריינדקור קרוע" מגדיר בערך את כל מה שסיפרו לי עליהם. אוקי. אז נראה במה מדובר. אחרי שרוב הקהל הגיע בסוף ההופעה של קאניבל קורפס לעמוד באוהל שנהיה צפוף למדי, החבורה הגרמנית עלתה לבמה לצלילי שיר פופ גרמני ומוזר. למען האמת, אין לי מושג איך להגדיר את מה שעשתה הלהקה, שניה אחת אתה שומע צלילים חביבים, שניה אחרי זה אתה שומע מתח גריינד לפנים שאורך איזה 2 שניות ואז חוזר שוב. הדבר היחיד שזכור לי לטובה היה ביצוע גריינד-פופ מוזר ל-Final Countdown שנקרא באופן מוזר Final Grindown!? נו מילא. אני הייתי עם פה פעור לאורך כל ההופעה, למרות שחברי הלהקה לא היו סימפטיים במיוחד ודיברו בגרמנית ולא הבנתי כלום, שיתפתי פעולה וצחקתי, כביכול. הכלים שהם השתמשו גם היו מוזרים למדי, תוף מרים, צפצפות ועוד מלא דברים שאני לא זוכר.
אני לא יודע אם זה בגלל שהפסטיבל היה מעייף ביותר, או שזה היה עומס של כל השבועיים שעברתי בגרמניה, או שרצף ההופעות הארוך היום גרם לזה, בכל אופן, אני כבר הייתי מת לגמרי וכל מה שרציתי זה לישון. בהחלט הרגשתי את תחושת הסיום האולטימטיבית. שמעתי עוד קצת מההופעה בדרך חזרה לקמפינג ובאוהל שלי, תוך דקות ספורות נרדמתי … מחר מתחיל המסע חזרה הביתה.
אין לי הרבה מה להוסיף על פסטיבל Party.San: Metal Open Air 2005 שלא נאמר בסיכום של וואקן מלבד זה שהיה כיף לא נורמאלי. הפעם כבר היה אפשר ליהנות לא רק מההופעות ולמרות שזה לא היה גדול ובומבסטי כל-כך היה יותר נעים דווקא, היה שקט והכי חשוב… לא היה בוץ! אני אומר, אם אתם כבר בגרמניה ויש כמה להקות שמעניינות אתכם אז אל תפספסו להגיע לפה, כמו שניתן לראות לי אין שום תלונות על הסגנונות העיקריים שהיו בפסטיבל אז אם מישהו עוד ממש אוהב אותם אני מניח שהוא ייהנה אפילו הרבה יותר ממני. אמנם מבחינת סאונד עוד יש המון מקום לשיפור וגם מבחינה טכנית, אף על פי שלא היו עיקובים רציניים, אבל בכללי הגרמניים תקתקו הכל כמו שעון. אפילו מאז סיום הפסטיבל הם כבר הספיקו להכריז על 3 להקות לשנה הבמה, ביניהן Illdisposed שראיתי בוואקן ועוד 2 לא מוכרות. כנראה שגם נהיה פה בשנה הבאה.
מילה כללית על הטיול, גרמניה היא מקום יפה ביותר ובשביל שוחרי המטאל שבננו הקיץ היא התקופה הכי טובה להיות בו. כמעט כל סופ"ש יש שם פסטיבל אחר ואם רק היה קצת יותר כסף הייתי ממשיך אפילו ל-Summer Breeze בשבוע אחרי זה כדי לראות שם את החברים מאורפנד לנד ועוד כמה להקות מעולות. הדבר היחיד שרע בכל המסע, זה שהוא ממכר. חודש אחרי שהפסטיבל האחרון נגמר ואני עדיין חושב עליו וכבר מתחיל לתכנן את הטיול בשנה הבאה, שאליו אני כבר אדע איך להיות מוכן ותאמינו לי שאני לא היחיד שיעשה את זה. בהחלט צריך לקחת בחשבון שזו השקעה שתחזור על עצמה כמעט כל שנה ואולי אפילו תגדל. פסטיבלים כאלה זה כיף לא נורמאלי ואחרי שהיית באחד אתה לא יכול להפסיק… למזלי, עד קיץ 2006 יש עוד זמן לחסוך קצת מזומנים ועד אז אני מניח שאמשיך לפנטז על החוויות מהשנה… איזה כיף.
