פסטיבל Party.San Open Air מתקיים זאת השנה ה-12, ליד עיירת Bad-Berka שממוקמת קצת מזרחה ממרכז גרמניה (אזור ווימר). לעומת רבים מהפסטיבלים של חופשת הקיץ, זה שם לו דגש בעיקר על הסגנונות הקיצוניים יותר, אם זה בלאק, דת', או מה שביניהם. בשנה שעברה דווקא נהניתי מאד בפסטיבל הזה, ולמרות שקשה לי להשוות בינו לבין וואקן – עדיין מצאתי בו כמה דברים שהם קצת יותר… אם אפשר לקרוא לזה, נחמדים. תקראו לי משוגע, אבל עצם העובדה שלא היו פה יותר מ-10000 איש, ושהיה אפשר לטייל וקצת להנות מהסביבה בלי הלחץ של ההופעות, דווקא הייתה מאד קסומה עבורי.

אני מודה, השנה בכלל לא התלהבתי מרשימת הלהקות של הפסטיבל, אבל באתי עם ראש פתוח ודווקא יצא לי להכיר לא מעט הרכבים חדשים. פה לא הייתה את האופציה לסנן או להפסיד להקות, במקום 2-3 במות פעילות בזמן נתון, הפעם הייתה לנו רק אחת, ככה שיכלתי לראות או לא לראות הופעה – זאת הייתה הבחירה שלי. כמו חבריו האחרים, גם הפסטיבל הזה הסתרך לאורך 3 ימים, כשהלילה הראשון, הכי קצר, כלל 5 להקות עיקריות המופיעות בתוך אוהל, ו-2 הימים הבאים הנם במתחם ההופעות הפתוח, על במה אחת גדולה. רשימת הלהקות השנה הורכבה מ-27 הרכבים, חלקם שמות גדולים כמו Hypocrisy, Enslaved, Six Feet Under וחלקם קצת פחות מוכרים… מה שכן, היה כיף לא נורמאלי.

Party.San 2006 – מ-א' עד מטאל

כגודל הפסטיבל, כך גודל השינויים, או שלא היו בכלל, או שאני לא שמתי לב למשהו חדש מהשנה שעברה. הדבר היחיד שהבחנתי בו זה אבטחה קצת יותר הדוקה, לא שהיא כבר לא הייתה מספיק מעצבנת, כזכור, אסור היה להכניס שום בקבוקי זכוכית למתחם הקמפינג – ובמיוחד אם אתם מגיעים ברכב, הם יפרקו לו את האמ-אמא כדי למצוא אותם, למרות שכשחושבים על זה, היה מבדר מאד להתחיל לשפוך את כל המשקאות שאספנו לתוך בקבוקי פלסטיק. כמו כן, גם אותה רשימה עם חולצות אנדרגראוונד פשיסטיות שאסור ללבוש הייתה תלויה בכניסה לפסטיבל, לא שכולם צייתו לה, כמו שגיליתי בהמשך.

מבחינת מתחם הקמפינג גם לא היו שינויים מהותיים, הוא עדיין התמקם לצדדיו של שביל ארוך היוצא מהכביש הראשי שמוביל לשם. בסוף השביל תוכלו למצוא יער גדול ויפהפה, שתאמינו לי, ממש כיף לטייל בו, לבד או בקבוצה, אין לדעת מה תמצאו בו [מו-הא-הא!]. האוכל, אותו אוכל, אבל קצת יותר מגוון וטעים, אם זה הדונאטס של הבוקר, ההמבורגרים שצלו שם לאורך היום, או הגולאש עם הנודלס שהגישו – אני בהחלט ממליץ. השירותים עדיין נשארו כמו שהם, מדיפים מריח נפטלין כבד, והמקלחות – אמנם לא בדקתי את אלו שנמצאות במתחם הרגיל, אבל דווקא שמעתי שלא היה מחסור במים חמים. גם המטאל-מרקט נשאר כמו שהוא, מורכב ממספר דוכנים הממוקמים מסביב למתחם ההופעות הראשי, ולמרות שלא היו בו מציאות מעבר למה שהיה בוואקן, דווקא היה יותר קל למצוא מה שרצית כשהיה פחות עמוס.

אם חשקה נפשכם במשהו קצת יותר מהאוכל והמצרכים שמציע הפסטיבל, ניתן לקחת את השאטל-באס העירוני (שכולל DJ מטאל!), במחיר יורו אחד, ולהגיע איתו לעיירה הקרובה בתוך 20 דקות בערך. ב-Bad-Berka עצמה תמצאו מספר סופר-מרקטים, ומקומות אכילה למיניהם ואפילו כמה הוסטלים ומלונות, לשמרנים מביניכם שלא טוב להם לישון באוהל, חס וחלילה בשק שינה, פן יהרוס לכם את הקמור בגב – באמת. אך המקום שהכי מומלץ לבקר בו, נמצא ליד תחנת הרכבת הראשית בעיירה (שלא לטעות עם תחנת הרכבת השניה) והוא מסעדת בית-המטאל (זכויות שמורות לי). סטייקים, שניצלים, נקניקיות ואחלה של בירות – יש פה הכל, ויחסית במחירים טובים – לצד מוזיקת מטאל, שולחן ביליארד וכמובן שירותים נקיים. אפשר להעביר את הזמן במקום הזה שעות, לפחות עד שההופעות המעניינות מתחילות.

בפסטיבל הזה ממש לא נורא אם מגיעים באותו יום שהוא מתחיל, אך אם יוצא לכם לבוא יום לפני, תדאגו שאתם לא לבד, עד כמה שלא נעים להודות, בחלק הזה של גרמניה לפעמים תתקלו באנשים לא כל-כך חברותיים לישראלים. בלילה הראשון על אדמת הפסטיבל, בזמן שאני ועוד שני חבר'ה שוחחנו קלות ליד אחד האוהלים, לפתע הגיע בחור, שיכור קלות (וכלוט) והתחיל לחקור אותנו מהיכן הגענו. לבחור, שהזדהה כאריק הויקינג הגרמני, היה תליון עם צלב קרס עליו אז החלטנו לשכנע אותו שאנחנו מרוסיה ולא להסתכן בזה שישרוף לנו את האוהל, זה לא היה קשה במיוחד למרות שאז הוא התחיל לדבר איתנו על תרבות הויקינגים בסנט פיטרסבורג עד שאיכשהו הצלחנו לנפנף אותו. באמת צריך להיזהר לפעמים למרות שאין ממה לחשוש יותר מדי – רוב האנשים שהגיעו הם חובבי מוזיקה וזה העיקר.

10/8-12/8 – הופעות או לא להיות

אז כמו שאמרתי, במוזיקה מדובר, ובהחלט אפשר לומר – לאחר התבוננות קצת יותר מדוקדקת ברשימת הלהקות – שמארגני הפסטיבל הכינו מטעמים עבור כולם, אפילו לחובבי הגריינד והפולק שבנינו, שממש נמצאים על הגבול (כל אחד מהעבר של השני) של התוכן הקיצוני של הפסטיבל. תאמינו לי, אני לא יודע עד כמה שמות הלהקות שלא יצא לי לראות אומרים למישהו שבקיא [תרתי משמע] קצת יותר ממני בחלק מהז'אנרים האלו, אבל אני בטוח שהחל מהרכבי דת' כמו Master האמריקאים, Kaamos ו-Severe Torture ההולנדים, Killing Spree ו-Eroded הגרמנים, דרך להקות בלאק כמו Nifelheim ו-Akrival ועד להרכבי גריינד כמו Rotten Sound ו-Rompeprop הפסיכוטיים – כל אחד היה מוצא את מבוקשו. אני בכל אופן השתדלתי לנסות מהכל ולמרות שאת מרבית הלהקות לא הכרתי מראש, מאלו שלא נגעלתי בטירוף, לרוב הופתעתי דווקא לטובה – ולהלן מסקנותיי…

[10/8 – 23:00] Watain פותחים את הסינוסים באף: כמו שציינתי כבר, לא היו הרבה להקות שרציתי לראות בפסטיבל הזה, אך פה ושם דווקא הצלחתי לראות הופעה כזו או אחרת כשהראשונה מביניהם הייתה של להקת הבלאק השוודית Watain. מה אני אגיד, הלהקה בהחלט נתנה משמעות חדשה למושג "בלאק מטאל סרוח", כשבזמן כל ההופעה, בתוך האוהל הצפוף, היה ריח מצחין שבא והלך, מה שבהתחלה חשבתי כמשהו שהגיע מהשירותים הקרובים, לאחר בירורים הסתבר להיות דם חזירים בן שבועיים. יאמי. המוזיקה עצמה, אם אפשר לקרוא למה שהם הוציאו מהרמקולים צלילים, הייתה חוראנית לגמרי ובקיצור, אלמלא השאוו והלפידים שהדליקו שם, הייתי הולך כבר ממזמן.

[11/8 – 18:20] Destroyer 666 והמצלמה: גם את Destroyer 666 לא תכננתי לראות אבל רציתי לבדוק את ה-Photo Pass שקיבלתי לפסטיבל לפני ההופעה של Turisas ולכן החלטתי ללכת לצלם כמה תמונות ראשונות. הטעות הראשונה שלי הייתה לא לקחתי אטמי אוזניים, כי בשניה שעברתי ליד הרמקולים בדרך למרכז הבמה – קיבלתי בום כזה גדול שחשבתי שיהיה לי נזק תמידי. מזועזע קמעה, התחלתי לצלם את הלהקה תוך כדי צפייה, ומה אני אגיד, אולדסקול ת'ראש \ דת' מטאל לפי הספר – זה כל הסיפור, והם דווקא עשו זאת בהצלחה רבה. בדיוק לפני שלקחתי את התמונה האחרונה, המצלמה שלי החלה לא להגיב פתאום – וכאן תם הסיכוי שלי להוציא אחלה של תמונות – Destroyer הרסו לי את המצלמה.

[11/8 – 19:00] Turisas ושיקוצי הפולק מטאל: אם יש להקה אחת שרציתי לראות השנה יותר מכולן, זו היא Turisas. למרות שהיא הלהקה שהכי לא קשורה לתוכנו של הפסטיבל הזה, זה לא הפריע להרבה חובבי ויקינג ופולק מטאל לצוץ מחוריהם. עד היום אני זוכר לטובה את ההופעה שלה מהשנה שעברה בפסטיבל Wacken ובהחלט צפיתי לפולק מטאל הברברי שהלהקה עושה כל-כך טוב, עם שאוו מעולה לא פחות. למרות שזו לא הבמה של וואקן, ולא הסאונד של וואקן, החוויה הפעם הייתה יותר אינטימית מכיוון שיכלנו לראות את הלהקה בגובה העיניים וליהנות ממנה עד הסוף – פחות או יותר.

וכך, האינטרו העונה לשם "Vicoriae And Triumphi Dominus" החל להתנגן כשהקהל מריע בקול. הפעם לא היו שום צלבנים שתופפו את הפתיחה, אך כשחברי הלהקה נכנסו, מחופשים [בפרוות, חצאיות] ומאופרים [דם, סימני קרב] בהתאם למסורת הברברית, כל הקהל הבין כבר במה מדובר. "As Torches Rise" החל להתנגן ואני עשיתי הדבאנג כמו שלא עשיתי מעולם. לא צפיתי לסאונד מזהיר בהופעה, אבל ל-Turisas זה פגע במיוחד בסולן שסבל מהרבה בעיות בתחום, בעיקר בקטעי הקריינות שלו או בקטעים החלשים יותר וגם בתור מי שמכיר את השירים היטב, זה הפריע לזרימת ההופעה.

הנגינה לעומת זאת, ללא פשרות, הכנר, האקורדיוניסט והקלידן תורמים את חלקם וקטעי הפולק מבוצעים בצורה מעולה, כשהקהל, כולל השומרים במקום, החלו לרקוד ללא הפסקה. אמנם יש לחבורה הפינית רק דיסק אחד אבל אני יכול לצפות בהם מופיעים שוב ושוב עם אותו הסט בלי להשתעמם. קצת אכזב שחברי הלהקה לא פינקו אותנו בשירים חדשים אך המחשבה הזו נדחקה עמוק לראש כשהקטע "The Land Of Hope And Glory" החל. שוב בעיות סאונד קשות בעמדת הסולן, כשאת הדקלומים שלו בקושי שומעים, אך הנגינה מפצה על כך והקהל לא מפסיק לקפוץ ולהשתגע.

השיר "One More" הוקדש לגיטריסט הפורש, ג'ורג', שעזב את הלהקה עקב תאונה קשה שעבר. כולם הרימו ידיים או פחיות בירה והחלו לזמר ביחד עם הלהקה. זו הייתה בהחלט חוויה מרעננת לשמוע את Turisas בין כל מפלצות הדת' והבלאק של הפסטיבל הזה. בכלל, הקהל לא ידע למה מצפה לו כשהכנר, שלמען האמת נראה כמו ליצן, גער בכולם והראה לנו מזה נגינה, כשהחל בסולו שלו על הכינור, עם דיסטורשן. זכרתי לטובה את הקטע הזה משנה שעברה אבל הפעם, בשעת ערב סבירה ובמצב רוח מרומם במיוחד, הכל היה כייפי פי כמה וכמה. גם השיר "Rexi Regi Rebellis" קיבל תשואות רבות, ואם אני זוכר נכון, אף גרם לסולן להתהפך אחורה מאחד הרמקולים, אך הוא קם מיד ללא פגע והמשיך בשירה.

החלקים המלודיים של הלהקה פעלו מצוין כשהקלידן נמצא ברקע, הכנר נותן בראש לכולם והאקורדיוניסט רק מוסיף לחוויה כולה, למרות שכולנו תהינו מה יש לבחור המוזר מתחת לחצאית שלו. אך לאורך כל ההופעה, מלבד זעקות שונות ומשונות, הקהל לא הפסיק לצעוק 2 מילים יחידות – "BATTLE METAL" הוא רצה, וכמובן, אחרי שהסולן ווידא שאנחנו לא פוזרים ואנחנו "Battle Metal Crowd" … החל השיר שסגר את ההופעה. ההתפרעות הייתה בשיאה וה-Crowdsurfing גם חגג. לא היה אחד שלא השתתף בחגיגת ה-Battle Metal, ולא היו שניים שלא קפצו כמו משוגעים בקטעים המתאימים.

אך פה זה לא נגמר, ללהקה היו עוד מספר דקות לשרוף ומה שחבריה ניגנו הייתה מחורזת אינסטרומנטלית, המורכבת משיר הנושא של הארוויזיון, שיר הנושא של בוננזה (למי שמכיר את הסדרה העתיקה) והשיא מבחינתי, המנגינה של "למבדה" – הכל בנגינת פולק קצבית ומפוצצת חושים. כולם, כולל אותי, היינו באקסטזה והצטרפנו בנהימות וקפיצות ביחד עם המוזיקה. הקטע נמשך מספר דקות, עד לגראנד פינאלה כשבסופו הלהקה ירדה מהבמה. קשה להאמין שהם היו שם רק 45 דקות. תאמינו לי, רק בשביל ההופעה הזאת היה שווה להגיע לפסטיבל הזה, חברי Turisas עשו עבודה מצוינת ולמרות בעיות הסאונד הנוראיות, גרמו להנאה אצל כולם.

[11/8 – 23:00] Kataklysm בדת' לשעת לילה מאוחרת: השעה התקרבה ולהקת Kataklysm עמדה לעלות. אני חייב להודות ממש לא תכננתי לראות את ההופעה הזאת, אבל אחרי היכרות עם חברי הלהקה, שבדרך אגב, הם ממש אחלה של אנשים – הייתי חייב לבדוק במה מדובר. מכיוון שההופעה הייתה אמורה להיות מצולמת ל-DVD, היה עיכוב בלוח הזמנים, ואפילו הורידו את Enslaved לפני הזמן, אך לאחר שכולם הסתדרו, חברי הלהקה עלו להופיע. מי היה מאמין שאני אכתוב סקירה על Kayaklysm, להקת הדת' מטאל הקנדית.

בתור מישהו שרק התחיל להכיר את המוזיקה של הלהקה, אני יכול לספר בקצרה שההופעה בהחלט הייתה מהחזקות שראיתי, תיפוף מהיר, סאונד גיטרות חותך וקולו של מאורציו, הסולן המגודל, מעל הכל – נתנו לכולם בפנים. שירים כמו "Let Them Burn", "Crippled and Broken" ו-"Ambassador of Pain" קרעו לכולם את הצורה, ובהתחשב בסאונד של הפסטיבל, חברי הלהקה קיבלו פינוק של ממש והכל נשמע אפילו חלק למדי. שיר נוסף שאהבתי במיוחד היה "Manipulator Of Souls", שהזכיר לי משום מה גרסת מטאל לשיר "I'm Too Sexy…", ואפילו קיבלתי לזה אישור מחברי הלהקה עצמם שזה נשמע דומה – הם התביישו בזה.

אני לא יודע למה אבל הלהקה בחרה לצלם את ההופעה הזאת ל-DVD שלה, אז בין השירים הסולן דירבן את הקהל להצטרף ודיבר לא מעט, אך מכיוון שזו לא ההופעה האחרונה של הערב, באיזשהו שלב הלהקה החלה להרביץ שירים אחד אחרי השני. הפירוטכניקה עבדה שעות נוספות, כשבמזג אוויר המקפיא שהיה בלילה, כל פרץ של אש חימם אותנו קצת. למרות זאת, ולמרות שהצוואר שלי עוד כאב מההופעה של Turisas, אני השתדלתי לתת את חלקי בדפיקות ראש ובסה"כ מאד נהניתי לראות את הלהקה הזאת בהופעה. מסתבר ש-Kataklysm היא אחת הלהקות האיכותיות בשטח – ככה אני אוהב את הדת' מטאל שלי, מהיר, ללא פשרות ונותן בראש.

[11/8 – 12/8] הופעות, הופעות, הופעות: את Cryptopsy דווקא מאד הסתקרנתי לראות, אך דבר מוזר מאד קרה לאחר שראיתי את ההופעה – לא זכרתי כלום! אין לי מושג מה הלך שם בכלל – זה פשוט… דת' טכני ברוטאלי – איזה פחד. מיד לאחריהם הגיעו החברים מ- Enslaved, להקה שכבר לא שמעתי כמה שנים טובות, אבל זכורה לי דווקא לטובה, מה חבל שבמקום חומר קצת יותר ישן ואיכותי, קיבלנו בעיקר שירים מהאלבום האחרון Ruun, אותו לא שמעתי בכלל. את Hypocrisy גם לא הכרתי כל-כך ואמנם התרשמתי מאד מהדת' מטאל שהחבורה השוודית עושה, אבל הוא היה איטי מדי בשבילי.

יום לאחר מכן, בשעת צהריים מוקדמת יצאתי לראות Mourning Beloveth, להקה שאמנם הוגדרה כפיונרל דום, אך הסתברה להיות יותר מלודית וקלה לשמיעה – הסאונד שהיה לה עבד טוב לאורך רוב ההופעה ונראה כי גם חובבי המוזיקה האיטית לא יצאו מבואסים. לאחר כשעתיים הלכתי לראות מי אלו Desaster וגיליתי שהם עושים מעין ת'ראש עם קורטוב של בלאק לא רע בכלל. אחריהם הגיעו Setherial השוודים שלא הצליחו להחזיק אותי יותר מדי זמן בהופעה שלהם – מה שגם ממש הפריע לראות חברי להקת בלאק מטאל מאופרים בהופעה באור יום, זה פשוט לא עובד.

[12/8 – 20:00] ראו, אלו Thyrfing: הגיע הזמן לעוד קצת Viking Metal, והפעם, משוודיה. Thyrfing היא לא אחת מהלהקות האהובות עלי בתחום אבל לאחר שראיתי את ההופעה אני יכול לומר שהם שינו את דעתי עליהם. איזה עוצמה, איזה שירים. לא יודע אם זה בזכות אטמי האוזניים שלי, אבל הסאונד שוב הפתיע בצורה חיובית ויכלתי ליהנות מההופעה. חברי הלהקה המרוחים בבוץ עשו את עבודתם בצורה טובה, ואפילו הצלחתי לסבול את הסולן, שהוא למעשה הגורם שמונע ממני לאהוב את הלהקה כל-כך. עם זאת, היה זה הקלידן שהצליח לגרום לי לחשוב אם לשמוע את הלהקה שוב, במיוחד עם ביצוע מעולה לשיר "Kaos återkomst" מהאלבום האחרון, כשהמלודיות סחפו אותי ואת הקהל כמו עלים ברוח. אולי הגיע הזמן שאני אתן ניסיון נוסף ללהקה, תאחלו לי בהצלחה.

[12/8 – 21:00] זה לא מחלה, זה illdisposed: אחת מהלהקות הראשונות שהוכרזו לפרק ה-12 של פסטיבל Party San הייתה להקת הדת'-גור הדנית illdisposed. מאז האלבום של הלהקה מ-2004 היא הפכה לאחת החביבות עלי בתחום ומאד שמחתי על כך שהזדמן לי לראות אותה שוב לאחר ההופעה בוואקן שנה שעברה, שלצערי לא הייתי בכל-כולה. הפעם אבל, לא הייתי צריך ללכת לשום הופעה אחרת, תפסתי מקום ליד השורה הראשונה והמתנתי בסבלנות עד שיסדרו את הסט של הלהקה. מסיבה מסוימת היה עיכוב קל וההופעה החלה כרבע שעה אחרי הזמן שנקבע. כמובן שזה לא הפריע לכולם לצעוק ולהתפרע כשחברי הלהקה, השיכורים למדי, תפסו את מיקומם והחל השיר הראשון. משהו בהחלט נראה רקוב בממלכת דנמרק…

מה חבל שדווקא הלהקות שממש רציתי לראות סובלות מסאונד לא מי יודע מה. את אחת הגיטרות בקושי שמעו וכמובן את קטעי הסקרימינג הקלים בקושי זיהו. עם זאת, שירים כמו "Dark" נתנו בראש לכולם וגם הקטעים מהאלבום החדש (למשל "Slave") שממש יצא לי לשמוע בזמן האחרון שיחקו אותה חזק עם הקהל. Bo, הסולן, הפגין ידע בשפה הגרמנית ולא הפסיק לבדר את הקהל בבדיחות שכללו תיאורי איברים ונטיות מיניות בין השאר, בנוסף הוא גם שיתף את הקהל לא מעט בהופעה ובשלב מסוים אף החליט לרדת מהבמה ולעלות לאיזה Crowdsurfקטן ששלח אותו עם הראש לרצפה. מסכן. רוב ההופעה עברה בסדר יחסי ולמרות שחברי Illdisposed היו שיכורים למדי, הם עשו עבודה טובה, כשהתיפוף והתאורה האדומה בלטו במיוחד. היה כיף, אבל לצערי ההופעה לא עלתה על זו שהייתה בוואקן בשנה שעברה.

[12/8 – 22:00] Naglfar והבלאקרים חסרי השיער: תמיד כיף לגלות להקות חדשות ונראה שבפסטיבל הזה לא יכלת להתחמק מלהכיר לפחות אחת. את Naglfar השוודית פספסתי בשנה שעברה בוואקן, אך הפעם החלטתי שלא כדאי להפסיד. בלאק מטאל מן השורה ללא ספק ובלילה קודר שכזה, זו הייתה הזדמנות מצוינת לתפוס את הלהקה. התאורה הייתה מטורפת והפירוטכניקה הוסיפה לאווירה. צרחותיו של הסולן Wrath (החדש יחסית) שהיה לבוש במעיל עור ארוך נשמעו עד למרחק ונראה כי הסאונד התאים בול למוזיקה שהשוודים עושים. למרות כמה בעיות טכניות שהגיעו במהלך ההופעה כמו בלאק-אווט טוטאלי, כנראה בעקבות שימוש יתר בחשמל, Naglfar נתנו לכולם בראש ואפילו קיבלו מופע זיקוקים שהגיע מהעיירה הסמוכה. מתוכנן מראש או סתם חגיגה פרטית לכבוד זה שכל ה-"פריקים" עוזבים את האזור, אולי אף פעם לא נדע, אבל מה שכן, לפחות נהנינו לצעוק "FIRE" בכל פעם שאיזה להבה עלתה.

[12/8 – 23:00] Marduk והבלאקרים שעולים באש: גם את להקת Marduk פספסתי בשנה שעברה בוואקן, מה טוב זה שעכשיו יכלתי לראות את ההופעה שלהם ללא הפרעות מיותרות. חמושים במראה אפלולי וקשוח למדי, הלהקה החלה לבצע שירי בלאק מהירים וחזקים כשהתיפוף היה פשוט יוצא מן הכלל. הפירוטכניקה שוב לא הפסיקה לעבוד ובכל פעם גרמה לך לחשוב שעוד שניה אחד מהבלאקרים ירוץ כששיערו עולה בלהבות, מה שלדעתי דווקא היה מוסיף להמשך השאוו. האווירה עדיין הייתה קודרת למדי ואני כמעט בטוח שאפילו לשטן היה נמאס מהלהקה בשלב מסוים מרוב כל האזכורים לשמו במהלך ההופעה, לא שממש איכפת כשהסולן המשיך לתת את כל כולו וצרחותיו נשמעו מצמררות מתמיד. לקראת סיום הוא אפילו פינק את כולנו, כשהחליט להתקלח בגביע מלא בדם שלשמחתנו לא היה מסריח הפעם. שוב הופתעתי לטובה מהלהקה והביצועים שלה ובהחלט אקח את ההזמנות הראשונה שלי ואתחיל להקשיב לה קצת יותר באדיקות. אול הייל שייטן!

[13/8 – 00:00] Six Feet Under במופע סופני: רצף ההופעות עדיין לא נגמר עבורנו והפעם הגיע תורה של להקת הדת' מטאל האמריקאית Six Feet Under. במקום משבצת צהרים מסכנה שהלהקה קיבלה לפני מספר ימים בוואקן, בפסטיבל הזה קיבלנו את הלהקה כהדליינרית של היום האחרון. Chris Barnes, הסולן המזוקן בעל הראסטות הארוכות, החל בשירת הגראוול הכבדה שלו, ואני נכנסתי לעניינים בלי שום בעיה. למרות שביצועי השירים היו מעולים מאד, מהירים מאד ונותנים בראש חזק חזק, הם לא הצליחו להשאיר אותי במקום לאורך זמן, אך בדיוק כשבאתי ללכת לפתע החל להתנגן "Suffering In Ecstasy" שהוא אולי השיר היחיד שאני מכיר של הלהקה, מיד הצטרפתי להדבאנג מטורף ונשארתי לעוד מספר שירים. הסאונד של הלהקה לא אכזב בכלל וגם מרחוק נשמע היטב, כשאת השיר המסיים, הלא הוא הקאבר המפורסם לשיר "TNT" של AC/DC, שמעתי כבר מבימת האוהל, שם חיכינו להופעה האחרונה בהחלט של הפסטיבל.

[13/8 – 01:30] אגם הברבורים של Tankard: הקשר ביני לבין Tankard הוא אמנם מקרי בהחלט, אבל מסתבר שאני מכיר בתת-מודע את מרבית השירים של הלהקה, שהתנגנו בין אם זה בפאב העירוני או באחד המועדונים, מה שזה לא יהיה, אסור היה לפספס את מכונת הבירה העגלגלה הזו. חברי "אחוות הבירה" הראו נוכחות מלאה בשורה הראשונה וכשהמסיבה החלה, הם לא הפסיקו להתפרע עד הטיפה האחרונה. אולדסקול ת'ראש מטאל מהול באלכוהול ובשטויות, זה היה שם המשחק, כשהסולן גדול הכרס, לא הפסיק לרקוד על הבמה כמו בלרינה. פחיות הבירה נגמרו קליל אך המצב רוח היה בשיאו. הסאונד, במפתיע, לא היה גרוע בכלל ויכלנו ליהנות מכל שיר ושיר עד לסיום המוכר מכל. Tankard נתנו פיניש מבורך ל-3 ימים של רצחניות מוזיקאלית, אם בשנה שעברה כבר הייתי מת מעייפות, יצאתי מההופעה במצב רוח לחגוג עוד ועוד. רק בתקווה שפעם הבאה הסולן ישים לב כשזורקים לו דגלים מסוימים ליד הראש, פשיסט.

Party.San 2006 – הנאות, סיכומים ומה שביניהם

כמו שאמרתי בשנה שעברה, זה נחמד שיש לך פסטיבל שהוא לא בומבסטי וגדול כל-כך כמו וואקן. אפילו אזור הבאקסטייג' הרבה פחות צפוף והסיכוי שלך לשבת ולדבר על הלהקות המופיעות אף יותר גדול, שזה דבר חיובי בפני עצמו. ככה הכרתי את חברי Kataklysm שיצא לי לבלות איתם איזה יומיים בפסטיבל והם בהחלט היו חבורה מצחיקה של אנשים טובים. אך הלהקה הכי חשובה שהתרועעתי איתה הייתה Turisas כמובן, כשהסולן Nygård [בתמונה] סיפר לי כמה דברים מצחיקים עליו ועל הלהקה, למרות שהוא גם לא ידע אם האקורדיוניסט לבש משהו מתחת לחצאית שלו… חשוד מאד.

אלו שהשאירו עלי רושם רע היו דווקא חברי illdisposed שיצא לי להכיר לכמה דקות, מה שבהחלט היה מספיק כדי לגלות שהם אנשים שיכורים ומעצבנים, במיוחד הסולן שהתנהג כמו סנוב ב@&$#!נה. אך מלבד החבורות האלו, פגשתי עוד כמה אנשים מעניינים, הראשון הוא "שלמה", בחור זקן עם תרבוש לבן שעבד עם אורפנד לנד בסיבוב ההופעות האחרון שלהם, השני היה הקלידן של Samael שהגיע לביקור וסיפר שהוא מתעסק בכל סוג של מוזיקה, אם זה רגאיי או מטאל, ואחרון חביב היה Gerre, הסולן של Tankard [בתמונה] שהיה נחמד מאד – למרות שכשהוא שיכור הוא לא בדיוק מבין מה הולך מסביבו.

חוץ מאותם מפגשים, אני חייב לציין שימי הפסטיבל עברו בשקט יחסי, וכשלא היה את הלחץ להגיע מהופעה להופעה, או ללכת לפה ולשם, יכלת לשבת ולהנות גם מהנוף ומדברים פשוטים יותר – לפעמים גם את זה צריך לקחת בחשבון כשהולכים לפסטיבל, בעירבון מוגבל כמובן. תאמינו לי אבל, שהדבר הכי חשוב בין כל המוזיקה, ההופעות, והחוויות האלו, זה כמובן החברים שאיתך, אם זה אלו שבאו איתך מישראל, או אלו שיצא לך להכיר בדרכים – זה תמיד משנה את התמונה, לטוב ולרע. לסיכום, אני יכול לומר בלב מלא, שבשביל הזמן הזה בחו"ל, בפסטיבלים, עם חברים, זה החוויה הכי מטאליסטית ואיכותית שאפשר לעשות, כמובן, אם אתם לא חברים בלהקה שכבר מופיעה בחו"ל. כמו שאני רואה את זה, בשנה הבאה אין סיבה שאני לא אחזור, אולי הפעם עם גיוון קל בין הפסטיבלים – אבל עד אז, יש עוד זמן, או בעצם – 320 יום… אני התחלתי לספור, ואתם?

"Hell Is Here!?"

לתמונות נבחרות מהפסטיבל