סיקור פסטיבל: Wacken Open Air 2005 – פרק 3
עברנו כבר 2 פרקים של חוויות ובעיקר הופעות וכעת הגיע הזמן לדבר על מה שהספקנו לראות ביום האחרון של הפסטיבל. גם היום התקיימו לא מעט הופעות בכל במות הפסטיבל, אבל בניגוד לאתמול שעוד רובנו היינו עם מרץ ותושייה, הפעם החלה התדרדרות במהלך היום עד שאני ועוד רבים הגענו למצב שבקושי ראינו הופעות. לא שהיה רע, לא שלהקות כמו Marduk, Suffocation, Zyklon, Equilibrium ו-Overkill לא ענינו אותי או אחרים, אבל כבר אפסו כל הכוחות מכמות ההופעות שהיינו בהם. בכל זאת, למטאליסטים יש גבול מסוים, לפחות מבחינת כמות. לפחות נשארנו עם איכות ועם סיכום הפסטיבל אז להלן הפרק השלישי והאחרון בסקירה הנרחבת על Wacken Open Air 2005. קריאה נעימה!
"Do You Like Some Skull Fucking?"
זהו, עוד יום והפסטיבל ייגמר, עוד יום מתחיל ועמו המון הופעות מכל קצוות המטאל, עוד יום יעבור ונתחיל לארוז את החפצים שלנו בדרך ליציאה מאדמת הקודש של הפסטיבל, אבל לפני שהכל קורה… כדאי שנתעורר בכלל. גם היום התעוררתי קצת מאוחר מהרגיל (בגלל הגשם!) ושוב לקח לי זמן עד שארגנתי את עצמי. את ההופעה הראשונה לבוקר של Zyklon שמעתי במעומעם מהשירותים והתכוננתי להופעה שתגיע אחר-כך. להבא בהחלט צריך להתכונן לזמנים המוקדמים, או לפחות לדעת להסתדר עם כל סוגי מזג האוויר, כי באירופה הכל יכול להיות ובמיוחד בגרמניה, שם גם מזג האוויר לא מחבב אותנו במיוחד. אבל נעזוב שטויות. אחרי כמה ימים עם בוץ, גשם, קור, חום וכל מערך מזג-אוויר אפשרי (אפילו היו שמועות על טורנדו שמתקרב לכיוון שלנו) אנחנו כבר מחוסנים מספיק בשביל ליהנות מעוד כמה הופעות. לפחות זאת ההרגשה שהייתה בבוקר… אממ.. צהרים כבר.
יום ההופעות האחרון של הפסטיבל, להלן לו"ח הזמנים…
צילום: ניר (תמונה ימנית), אורן (תמונה שמאלית)
12:50-13:50 – Dragonforce – במת ה-True Metal Stage
אופיר: את Dragonforce אני מכיר מאז צאת האלבום הראשון שלהם אבל תמיד התייחסתי אליהם כהרכב נחמד עם כמה שירים טובים. הביצועים של הלהקה מעולים, הנגינה מהירה בטירוף, אמנם רוב השירים ארוכים מדי וקצת מעצבנים, אבל זה לא מנע ממני לרצות ולראות את "הלהקה הכי מהירה בעולם" (זאת ההגדרה, אל תאשימו אותי). אז על רקע הדגל הענקי שלהם עם הלוגו ועטיפת האלבום האחרון, עלו חברי הלהקה בהישמע האינטרו, השיר הראשון נפתח וכולם החלו להפגיז, אפילו השמש הפציעה לאיזה שעה. לצערי גם פה הייתה את התופעה שכבר כינתי בשם "דפאקים של הבוקר" (כי זה קורה בעיקר ללהקות שמנגנות על הבוקר-צהריים) והסאונד של הסולן לא נשמע כל-כך טוב. לא עבר הרבה זמן, הבעיה הסתדרה ויכלתי לראות את הביצועים של כל חברי הלהקה ובמיוחד של הגיטריסט היפני (או הסיני) שפשוט לא הפסיק לטחון סולואים וריפים על הגיטרה שלו בקצב לא יאומן.
הסולן בעל כובע הקאוובוי בצבעי הפרה, תיקשר יופי עם הקהל, לא הפסיק לזרוק לעבריינו בקבוקי מים ולא הפסיק לגרום לכולם לצעוק בקולי קולות ולהתחרות בצדדים השונים של המתחם שאליו לא הפסיקו לזרום אנשים ככל שהתקדמה ההופעה. לשמחתי השיר שאני הכי אוהב הגיע לפתע "Prepare For War" והצטרפתי ביחד ללהקה בדפיקות ראש, קפיצות וקריאות Hey Hey Hey בהתאם. בכל אופן, השיר בוצע בצורה טובה למדי, חברי הלהקה לא הפסיקו לקפוץ כל הזמן אחד על השני, לזוז על הבמה ולהשתגע, ממש התלהבתי מהוירטואוזיות של כל הנגנים (למרות שאיני חובב של משחקי גיטרה) וקולו של הסולן היה בולט וכריזמטי מאד. סט הלהקה כלל שירים משני האלבומים כמו "Starfire" ו-"Revelations" ונגינת הפאוור מטאל המהירה עשתה את העבודה שלה. גם למתופף לא היה חסר והוא לא הפסיק להשתגע על המערכת שלו.
כל שיר היה ארוך במיוחד, אבל רק לראות את הביצועים של חברי הלהקה גרמו לי להישאר לעוד. בין קרבות הקהל שהסולן ארגן והתקשורת המצוינת שלו עם כולם הלהקה הכניסה גם שיר חדש שלא שמענו עד כה שגרם לכולם להשתגע ולבסוף סיימה עם הלהיט "Valley Of The Damned". השיר, כמו כל השאר, בוצע מעולה והדבר שהלהיב במיוחד זה שבאיזשהו שלב, 2 הגיטריסטים והבסיסט עמדו אחד ליד השני וביצעו את הסולו של השיר כל אחד על הכלים של האחר, זה היה מטורף!!! כזה כשרון לא רואים כל יום. בסה"כ הופעת ספתח מצוינת ליום האחרון ומסתבר שהיו לי עוד כוחות אחרי אתמול. ממש נהניתי. הסאונד היה ברובו מעולה והלהקה מטורפת.
Dragonforce – אולי לא הלהקה הכי מהירה בעולם, אבל כולם מטורפים
צילום: Bright Eyes Germany (תמונה ימנית), דורי (תמונה שמאלית)
15:20-15:50 – Tuatha De Danann – במת ה-W.E.T Stage
אופיר: לא ביקרתי באוהל שאכלס את במת ה-W.E.T Stage מאז ערב הקריוקי המדובר וכשהגעתי שמתי לב לכמה שינויים – הבמה נראתה יותר מאובזרת ולא היו כיסויים בצדדים על אזורים שלא היה צריך לראות, הוסיפו כמה רמקולים ודגל ברזיל היה תלוי על מערכת התופים. כן, ברזיל. Tuatha De Danann היא להקה שאני מכיר כבר מספר שנים והם מנגנים מעין פולק-פאוור אירי. הלהקה נבחרה להופיע בוואקן כחלק מקרב הלהקות שהתרחש שם. הקרב היה בין להקות מכל מיני ארצות והחל עוד בבוקר הפסטיבל, אבל אני באתי במיוחד בשביל הברזילאים שלשמחתי יצא לי לראות אותם בהופעה בגרמניה, שזה נדיר.
אם היו נותנים לי לבחור לראות את Iron Maiden או אותם, הייתי בוחר את האפשרות השניה, אף אחד לא מבין ולא יבין את זה אבל אני ממש אוהב את הלהקה … ויש אנשים שקוראים לזה "מטאל סוסים" – מה אתם מבינים? בכל אופן, בזמן ההמתנה שהלהקה תעלה, כל הזמן היה לי בראש שיר שחשבתי שיהיה מעולה להתחלה ואיך שהתחלתי לזמזמם לי אותו בראש פתאום שמעתי אותו מתנגן והלהקה החלה להופיע עם "The Dance Of The Little Ones"! ממש שמעו לקול שבראש שלי. לצערי מיד עם תחילת ההופעה לא היה קשה לשים לב שהבמה הרביעית בגודלה סבלה מבעיות סאונד קשות – גם לא שמעו פה ושם כמה דברים וגם בתור מישהו שעמד קרוב לבמה הסאונד היה צורם מדי וללא אטמי האוזניים שלי, בכלל היה גרוע (לא היה לי צורך להשתמש בהם בכלל לכל אורך הפסטיבל).
אבל עם בעיות הסאונד בצד, השיר עצמו בוצע כמו שתיארתי, החל בנגינתו של הסולן על "חליל אירי" (שמיד הוא הכניס אותו לשק שהיה תלוי על המיקרופון) ועד לשירה שהגיעה מיד אחריו. הקלידים עבדו מצוין והלהקה דפקה את הראש כמו שצריך. כל חובבי הפולק שהעדיפו להיות בהופעה הזאת מאשר בשל Overkill, רקדו לצלילי הלהקה. בסיסט הלהקה שיצא לי להכיר אישית, היה אחראי על קולות הגראוול ושאר חברי הלהקה עשו את קולות הרקע וההרמוניה זרמה. משם הלהקה המשיכה עם שיר נוסף שאני מכיר בשם "Tuatha De Danann", אחד מהשירים הראשונים של הלהקה שנשמע בלייב ממש טוב. לצערי הסאונד היה קצת מבולגן ברוב המקרים אבל בכללי הצלחתי לשמוע כמו שצריך, במיוחד את קטעי השירה העדינים, הסולן נשמע ממש טוב.
לשמחתי חברי הלהקה, גם כן לקחו חלק במסורת הפולק מטאל והתלבשו בהתאם, שילוב ברזילאי-אירי עם נוצות מוזרות. לגיטריסט היה גם מעמד עם לגיטרה האקוסטית שלו, שעליה הוא ביצע את הפתיחה של השיר בצורה מרשימה. הסולן המשיך לנגן על החליל האירי במקומות שצריך וכך הגענו לשיר נוסף שאני אוהב "Tingaralatinga Dum – The Dwarves Rebellion", שיר מצחיק שגרם לכולם לחייך. אחריו הלהקה שילבה איזה שיר מהאלבום האחרון אותו אני לא מכיר ולמרות חוסר הפולק שהיה בו, הוא לא היו רע בכלל. משם הלהקה המשיכה עם עוד להיטים כמו "Brazuzan – Taller Than A Hill" ו-"The Delirium Has Just Began" וסיימה עם שיר שלא הכרתי. בסה"כ נהניתי מאד לראות את הברזילאים ולמרות הסאונד הצורם אני ועוד רבים באוהל שמחנו לקבל עוד מנת פולק מטאל משובחת.
Tuatha De Danann – להקה ברזילאית שעושה פולק מטאל אירי ונראת אינדיאנית?
צילום: אוליבר
16:25-17:25 – Dissection – במת ה-Black Stage
אבי: את Dissection כבר יצא לי לראות שנה שעברה ביוון בהופעה מוצלחת למדי ככה שידעתי למה לצפות. הגעתי לכיוון הבמה כ-40 דקות לפני תחילת ההופעה אך לצערי הצלחתי להתגנב רק לשורה שלישית (לא לאורך זמן). לאחר ציפייה ארוכה חברי הלהקה עלו לבמה עם אינטרו מוזר, הדליקו נרות והתחילו באיזה טקס שטניסטי, דבר שהם עושים כל הופעה מאז שג'ון הסולן השתחרר. לאחר הטקס חברי הלהקה חזרו לאחורי הקלעים ואז החל אינטרו נוסף שלהם, "At the Fathomless Depths" והלהקה עלתה לבמה.
ההופעה נפתחה עם "Nights Blood" – לדעתי אחד השירים הכי טובים שלהם – וכל הקהל התחיל להתפרע שזה נתן לי הזדמנות להתקדם עוד שורה. מה שאני יכול לומר על Dissection זה שהם באמת מתמקצעים מהופעה להופעה כי הפעם היה הרבה בלגן על הבמה והשירים נוגנו בצורה מדויקת למקור. לפני הצגת השיר "Unhallowed" שזה השיר הכי טוב שלהם לדעתי, ג'ון החליט להצהיר פעם נוספת את עמדתם של דייסקשן בכך שאמר "We will die and kill for our belifes" שגרם לחשוב על העניין שג'ון נכנס בגללו לכלא. לאחר מכן הלהקה נגנה עוד שירים כגון: "Where Dead Angels Lie", "Retricution Storm Of The Lights Bane" ו-"The Somberlain", עד שהגיע הרגע שג'ון אמר שהם ינגנו כמה שירים חדשים יותר (דבר שגרם לחלק רב מהקהל לצעוק No! בחזרה).
אותם שירים חדשים כבר יצא לשמוע לפני שנסעתי לוואקן ולמען האמת התאכזבתי מהם, כי זה לא Dissection, לא מבחינת סאונד ולא מבחינת מוסיקה. בהופעה לעומת זאת השיר "Starless Aeon" נשמע הרבה יותר טוב מאשר בהקלטה. השיר עצמו מאד מזכיר את Unhallowed ויש בו מלודיות יפות אבל עדיין זה לא דייסקשן. השיר השני, "Xeper I Set" נפתח עם משהו שנשמע כמו המנגינה מ-Terminator 2 וממשיך עם המון בלאסט ביטס. בשיר הזה לא ממש נהניתי אבל גם אציין שהוא נשמע הרבה יותר טוב לייב מאשר בהקלטה, מה שאומר לגבי 2 השירים זה שהסאונד החדש הורס הכל. ההופעה הסתיימה אחרי זמן קצר יחסית ובזמן שכל הקהל כבר היה בדרכו ללכת משם, ג'ון הגיע לקדמת הבמה עם הלס-פאול שלו, ניפץ אותה וזרק את החלקים לקהל (וכל הקהל קפץ על אותו מקום). בגדול הייתה הופעה מעולה ודייסקשן לדעתי עדיין אחת הלהקות היותר טובות במטאל, רק נקווה שהאלבום החדש שיצא ישמע יותר כמו Dissection של פעם.
Dissection – קרחים שעושים בלאק מטאל מעולה… זה השטן!
צילום: Azrael
18:55-19:55 – Finntroll – במת ה-Party Stage
אופיר: וכך, שוב בבימת ה-Party Stage, או ליתר דיוק בימת הפולק מטאל, המתנתי ללהקה האהובה עלי כמעט שעה שלמה. הפעם הייתי מאובזר בחולצה ארוכה ככה שלא יהיה קר ולמרות שהיה טפטוף קל שהגיע עם שמש בשמיים, לא היה נורא כל-כך לחכות. לבסוף, לקראת השעה 7 בערב, על רקע הלוגו של הלהקה, עלו חברי Finntroll לדפוק את הראש. הדבר הראשון שהבחנתי בו זה שחברי הלהקה לא השקיעו כל-כך באווירה שלהם, הדבר השני הבחנתי בו זה שאת צלילי הפולק יבצעו רק הקלידים, דיי התאכזבתי מכך אבל המצב רוח היה עדיין מרומם במיוחד כשהחל שיר האומפה-פולק, שאם אני לא טועה היה "Slaget Vid Blodsalv". למי שלא יודע, הלהקה הפינית שרה בשוודית (לכו תבינו) וקצת קשה היה לתפוס את שמות השירים למרות שאני מכיר את רובם. במיוחד שחלק נשמעו דומים ואפילו התבלבלתי ביניהם לפעמים, אבל בקטנה.
יש כאלה שטוענים שפינטרול מתה כאשר סומניום נפל למותו וקטאלה עזב את הלהקה עקב מחלתו, הרי הם אלו שהקימו את הלהקה והרוח שלה. אמנם היתה קצת אמת בזה, אבל חברי הלהקה הנותרים יחד עם הסולן החדש ווילסקה עשו עבודה לא רעה בכלל. הדבר שהפתיע אותי במיוחד היה שהלהקה החלה לשיר את הלהיט הכי גדול שלה, השיר שאני הכי אוהב, "Jaktness Tid"! אהה… אם עד עכשיו עוד הייתי קצת מהורהר בקשר להופעה, הספקות שלי נשכחו ופשוט קפצתי כמו מטורף. הלהקה ביצעה את השיר כמעט כמו במקור, רק חבל שמרכיבי הפולק נבלעו בסאונד הקלידים והסולן היה קצת עייף, אולי עקב מידותיו הלא-קטנות. זה השיר היחיד שאני יודע בו חלק מהמילים בשוודית אז הצטרפתי בצעקות Hundra Ben (מאה עצמות) ועוד שלל ביטויים שיכלתי לומר.
לא הספקתי להירגע מהלהיט והלהקה המשיכה עם שיר אהוב נוסף, "Trollhammaren" מהאלבום האחרון. לא היה מי שלא קפץ ודפק ראש. חברי הלהקה הלהיבו את כולם ונגנו כמו שצריך, רק חבל שאני השלמתי בצעקות את קולות הרקע שהסולן היה אמור לעשות והקהל הצטרף בצעקות Trollhammaren! איפה שהיה צריך. משם רצף הלהיטים המשיך והשיר "Nattfodd" נכנס לו. היה מאד שמח לשיר את שירי הפולק האלו למרות שלא היה לי מושג ברוב המקרים מה אני אומר. למי איכפת? ואם כבר מדברים על שמח, גם השיר הקצר "Ursvamp" נכנס לתמונה. אני חייב לציין שלמרות שהיו שירים טובים והכל, קצת קשה היה להבדיל ביניהם בכללי ולא הרגשתי ממש את תחושת הפולק מטאל שלה ציפיתי כל הזמן, משהו שהרגשתי למשל אצל Turisas, את האחווה והכל. איך אפשר להסביר.
הלהקה שילבה לכל אורך ההופעה שירים ישנים וחדשים ולבסוף גם עשתה את "Rivfader" המפורסם. ווילסקה הסולן כל הזמן ציין בין שיר לשיר על מה הוא מדבר, אם זה על חברות, על כבוד, על שתייה או סתם שיגועים… בסה"כ הייתה אווירה שמחה והופעה לא רעה בכלל! התאכזבתי קצת מכמה דברים אבל לפחות יצא לי לסמן V על עוד אחת מהלהקות האהובות עלי. עוד אפילו הספקתי לשמוע איזה כמה צלילים מהכיוון של Marduk שהופיעו באותו זמן על בימת ה-Black Metal Stage, אבל אני הייתי קצת תשוש אחרי השלושה ימים המסיביים של הפסטיבל וחזרתי לנוח.
Finntroll – חובבי הפולק התאספו על העצים לצפות בטרולים הפינים
צילום: ניר
20:00-00:30 – מה עושים שכבר אין כוח לכלום
אופיר: Hammerfall הייתה אחת מהלהקות שרציתי עוד לראות בהופעה, אבל פשוט חלפתי על פני הבמה הגדולה, ראיתי את התפאורה המושלגת, שמעתי קצת את הלהקה והמשכתי בדרכי. אולי הייתי קצת עייף מההופעות או מהקור אבל ממש לא היה לי חשק להישאר. גם את Kreator רציתי לראות אבל לא היה לי כוח אליהם, שמעתי את ההופעה מתחילה עם השיר מהאלבום החדש, "Impossible Brutallity" ופשוט לא יכלתי להמשיך ולראות עד הסוף. הסתכלתי על השעון וראיתי שכבר כמעט כל היום עבר ועוד מעט מתחילות ההחתמות של להקת Sentenced, הלהקה האחרונה ברשימה שלי.
אני בטוח שכולם מכירים את הביטוי "אל תפתח פה לשטן", ובכן, צריך לחשוב על הביטוי כמה פעמים במיוחד בפסטיבל מטאל. אחרי שהתלהבתי שתוך דקות ספורות אני כבר יוצא מהמקום עם חתימות של כל חברי הלהקה, בזכות הישראליות שלי, במקרה הזה לא רק שזה לא עבד, אלא שאיזה גרמני שהיה בתור כמעט הביא עלי את השומרים של הפסטיבל. מסקנה: כשנדחפים בתור תדאגו שיש שם מישהו לגבות אתכם, אם לא, זה לא מומלץ. או שפשוט אל תתנהגו כמו ישראלים מסריחים, אבל מצד שני, זה מה שעושה אותנו למי שאנחנו. נו מילא.
בשלב זה כבר להקת Accept החלה לנגן, חבורת הזקנים הזו ממש לא ענינה אותי וזה שבהחתמות של הלהקה היה שם רק UDO הסולן, כבר מראה שההרכב הזה קצת חשוד ולא "מאוחד" כמו שנאמר. אז הלכתי משם למטאל-מארקט בפעם האחרונה לבדוק אם אני אמצא משהו שאני רוצה לקנות לפני שאני עוזב את הפסטיבל למחרת. לא מצאתי כלום … הופ, כבר אחרי 12 בלילה ונשארו ממש עוד קצת הופעות עד לסיום הפסטיבל ומי אם לא הלהקה שהמילה "סוף" נמצאת לה בגדול על המצח , או ארון הקבורה, מאשר להקת Sentenced, שהולכת לבצע את אחת ההופעות החשובות בפסטיבל, מבחינתי לפחות.
תמונת מצב: היום הראשון של הפסטיבל לעומת היום האחרון – שואת הבקבוקים
צילום: ניר (תמונה ימנית), ורה (תמונה שמאלית)
0:45-1:45 – Sentenced – במת ה-Black Stage
אופיר: אין כמו לסיים את הפסטיבל עם הופעת הפרידה של מלכי רוק ההלוויות Sentenced. זהו הטור האחרון של הלהקה לפני הפירוק הרשמי שלה וזאת היא ההופעה האחרונה שלהם בגרמניה. גם את הלהקה הזאת אני מכיר כמה שנים ולמרות שורשי הדת' מטאל שלה, הדרך החדש שהם החלו לפני זמן רב עם שירה ונגינה קצת יותר מתונה, אהובה עלי יותר. ללהקה לא היה דגל עם השם שלה או משהו בסגנון, אלא צלבים שעליהם היו מחוברות מנורות תאורה. בכלל, התאורה בהופעה הייתה מאד מתאימה וביחד עם העשן נתנו אווירה קודרת ואפלה לכל השירים במהלך ההופעה, בהחלט משהו שאני אזכור. מה שהפתיע אבל שהפתיחה של ההופעה, לא הייתה איזה אינטרו מלודי ואיטי אלא דווקא את קטע הדת' המהיר מהאלבום האחרון (בהחלט) שנקרא "Where Waters Fall Frozen". חברי הלהקה התמקמו להם ונגנו אותו ביד רמה שהזכירה לכולם את השורשים הקודמים שלהם.
למרות שהכרתי הרבה שירים של הלהקה, דיי הייתי רדום בהתחלה, אולי עייף, אולי בגלל הקור או סתם האווירה הקודרת. אין לי מושג. גם כשניגנו את השיר "Nepenthe", אחד מהחביבים עלי, עוד לא קמתי לתחייה. אבל שהחל השיר הבא, "May Today Become The Day", סוף סוף התנערתי והתחלתי לדפוק ראש. מה שמוזר אצל הלהקה, לפחות לדעתי, זה שהם מנגנים בקצב שמח רוב הזמן, אבל המילים שלהם דכאוניות בטירוף, לא הבנתי איך אפשר לשלב בין השניים ותמיד התייחסתי ללהקה יותר מבחינת הנגינה שלה מאשר למילים. אז כשהתחיל השיר האהוב עלי מהאלבום האחרון פשוט שרתי ודפקתי ראש בלי לחשוב הרבה על המשמעות. אחריו לעומת זאת הגיע שיר יותר רגוע, שמתאים דווקא לתאר את כל הפסטיבל "The Rain Comes Falling Down" … ממש צמרר לשמוע אותו, במיוחד עם התאורה והקול הנוגע של הסולן ווילה. חברי הלהקה נגנו חלק והסאונד לא התפקשש לכל אורך ההופעה.
אחרי עוד איזה שיר, הגיע קטע נוסף מהאלבום האחרון, "Ever-Frost", בו שוב הצטרפתי ללהקה, שרתי ודפקתי את הראש. אמנם לא הייתה הרבה תנועה מצד חברי הלהקה, אבל הסולן הכריזמטי גרם לי להמשיך להישאר למרות הקור והעייפות שלי. משם הלהקה המשיכה עם עוד שיר מתאים לסט הפרידה שלה, "Farewell" אבל אחריו הסולן הכריז על השיר הבא כשיר שמדבר על מישהו שיכור ו-"No One There" החל. השיר, לטעמי בין היפים ביותר של הלהקה ובין השירים האיטיים היחידים שאני מתחבר אליהם (לא מבחינת קונספט, יותר מבחינת אווירה), אני פשוט יכול להירגע איתו. עצמתי עיניים, הקשבתי למוזיקה ושמעתי את קולו של הסולן. אי אפשר לתאר את ההרגשה שהייתה. למרות שההופעה נראתה לי ארוכה מדי, שוב, בגלל העייפות, הקור והמצב רוח הקודר, המשכתי עם הלהקה עד "סוף הדרך" עם השיר "Cross My Heart And Hope To Die" והשיר שלפניו ווילה הסולן שאל, "Do You Like Some Skull Fucking?" (או משהו בסגנון), הלא הוא "Vengence Is Mine"… שירים חזקים אחד, אחד.
לבסוף הסולן הכריז על השיר הסופי בהחלט ומי אם לא השיר שסוגר את האלבום האחרון של הלהקה התנגן, "End Of The Road". השיר עצמו לא בין הכי טובים של הלהקה לטעמי, אבל בליווי הפלייבק של מקהלת הילדים והאווירה הכללית הוא התאים במיוחד לסגור את הסט של Sentenced. אני בהחלט שמח שיצא לי לראות אותם לפני הסוף על אף מצב הרוח הכללי. השיר נגמר, אבל תחושת הסיום עדיין לא חלפה עלי ולא הרגשתי שגמרתי עם פסטיבל וואקן. קשה לקבל את המחשבה שזה נגמר, אולי כי זה לא בדיוק נגמר? עדיין נותרה עוד הופעה אחת או שתיים, אבל כוחותיי אפסו. נכון ש-Onkel Tom היה אמור להופיע אחר-כך אבל בדרך חזרה לאוהל שלי, הבחנתי על הבמה המרכזית באיזה להקה "מפחידה" משנות ה-60 שעשתה מוזיקה גרמנית מוזרה וחשבתי לעצמי שאם זה אונקל טום שכולם דיברו עליו, אז הם מטורפים. פשוט ברחתי משם. למזלי היו כמה בחורים אמיצים שנשארו לראות במה מדובר… הנה אחד מהם.
Sentenced – הופעת הפרידה מגרמניה, תאורה ואווירה קודרת, זה הסוף
צילום: Bright Eyes Germany
2:00-3:00 – Onkel Tom & W:O:A Firefighters – במת ה-True Metal Stage
גולי: יום שבת בערב, היום האחרון של פסטיבל Wacken Open Air 2005. רבים מתכוננים לתזוזה המהירה ביום שלמחרת, בין אם זה בחזרה לברלין, להמבורג, לאמסטרדם או להמשיך בדרך לפסטיבל Party-San. במעיל עור כבד, מתחתיו 3 שכבות ומעליו מעיל ניילון נגד הגשם, דידיתי לי בבוץ הכבד לכיוון הבמה כשלצדי אך מעטים מהמחנה. יותר מדי אנשים לא היו, רבים, כמו שאמרתי התכוננו לתזוזה מהירה ורבים התניעו את מכוניותיהם, ארזו את מיטלטליהם ויצאו לדרכם. אך כשהגעתי לאזור הבמות גיליתי חלק מכובד ביותר של קהל מצטופף ומחכה לראות את המופע האחרון והסוגר של הפסטיבל בכיכובו של Onkel Tom AngelRipper.
הבמה הייתה כולה מקושטת ועליה ניצבו 30 נגני פילהרמונית. בינתיים, על המסך רצה פרסומת לאיזושהי להקת רוק גרמנית משנות ה-60 העונה לשם Sputniks וכשהמופע החל, התברר לי שארבעה קשישים, לבושים בלבן ואוחזים בגיטרות הם אותם חבר'ה. מיד הם החלו בנגינת מחרוזת של קלאסיקות מטאל, כשהם עוברים על שירים כמו Ace of Spades, Enter Sandman, Aces High, 2 Minutes to Midnight, Eat the Rich ועוד רבים, אבל אז החל המופע שאליו חיכינו.
על הבמה עלה קריין שהחל להציג את הנגנים בזה אחר זה, כשמדי פעם הוא מגניב כל מיני בדיחות בגרמנית ואז לפתע אמר באנגלית חסרת-מבטא: "And now for the bartender of this wonderful cocktail – I give you, Mr. Tom Angel Ripper!" – אחד הרגעים שלו חיכיתי זה הרבה זמן, לראות את האדם שמבחינתי כל המושג "אלכוהוליק מטאל" מתרכז סביבו (עם כל הכבוד ל-Tankard).
אני חייב להודות ששילוב הסימפוניה המסוימת הזאת שזכתה לשם W:O:A- FireFighters הוא יותר מסתם מוצלח. Onkel Tom החל להלהיב את הקהל בשיריו הקוראים לשתיה עד אובדן חושים. מיד חברתי למעגל של גרמנים שתויים שזוכרים כל מילה משיריו בעל פה. היות ובערבי Brothers Of Beer השירים האלה רצים דרך-קבע בתקלוט, מן הסתם שאכיר כבר בעל פה כל שיר ושיר (טוב, כמעט). לכן כשעלו קטעים כמו "Es Gibt Kein Bier Auf Hawaii", "Schnaps" יחד עם מחרוזות השירים הידועים כ-"Medley" הצטרפנו כולנו יחד לשירה משותפת במעגל.
רוב שיריו של Onkel Tom הם שירי-שתייה עממים, גרמנים, ישנים ונושנים, וכמעט כל גרמני ידקלם לך אותם בעל פה, לכן עבור חלק מהגרמנים שהתוודעו אלינו במהלך ההופעה, אחריה או לפניה, שאנחנו, חבורה של ישראלים מאיזה חור איפהשהו בחויזנאייט, מכירים את כל השירים האלה, זוכרים כל מילה (וגם מבינים) – ההפתעה הייתה גדולה מאוד. וכך, בלי שהרגשנו חברי הלהקה הספיקו לרדת מהבמה. "כבר נגמר הכל??" – שאלו אנשים בקהל. ממש לא!
בהשראת Manowar, שעלו לבמה ב-Kings of Metal רכובים על צ'ופרים, נשמע מיד טרטור מנוע של… 30 סמ"ק בדיוק וחברי הלהקה חזרו לבמה על ווספות תכולות, קטנות ו-"משתעלות". קשה לי לתאר כמה מצחיק זה היה, כשמשווים את זה לצורה בה מאנוור עלו לבמה. "Blau blüht der Enzian" היה ללא ספק אחד השירים שהקהל הכי אהב, ומיד הצטרפנו לעוד מעגל ועוד אחד עד שנוצר אחד ענקי של אנשים שרק השירים והשתייה מאחדת אותם, כפי שנאמר: "Saufen Alle Zusammen" – כולנו שותים יחדיו! – למשפט הזה יש משמעות רצינית בכל הקשור ל-Wacken כולו. Onkel Tom, מדי פעם נתן לקהל לשיר את השירים יחד איתו, כצפוי, כל הקהל, משולהב יחדיו, שר בדייקנות מדהימה, שירים כמו "Der schönste Platz ist immer an der Theke" או כל חלק ממחרוזות ה-"Medly" אותן הזכרתי מקודם.
את ההופעה הזאת עזבתי עם תחושה נהדרת בלב, כשאתה שר ביחד ושותה ביחד עם כל כך הרבה אנשים שאתה לא מכיר, זה שווה כל דבר, ומבחינתי, אחרי Machine Head ו-Obituary, זאת הייתה ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים שלי. נקודה.
Onkel Tom – מי אמר שבירה לא הולכת עם כלי נגינה קלאסיים
צילום: Bright Eyes Germany
לצלילי המוזיקה הגרמנית המוזרה שהגיעו מהבמה המרכזית, הלכתי לתפוס משהו משביע לאכול בלילה האחרון לפני היציאה מהפסטיבל. לא היה לי כוח ללכת למתחם הקמפינג עם החבר'ה אז נכנסתי לאזור העיתונאים שהייתה לי גישה אליו. האזור כלל כמה דוכנים של אוכל אז קניתי לי איזה סטייק נחמד בלחמנייה והתיישבתי לי על שולחן, מכרסם להנאתי, בלי לשים לב מה קורה מסביבי. לפתע כשהרמתי את הראש לראות מה קורה באזור הבחנתי שווילסקה, הסולן של פינטרול יושב בחלק אחר של השולחן שהייתי עליו וגם אוכל, הרמתי יד כדי להגיד "בתאבון" (לא היה נעים לקפוץ עליו בשלב הזה) והוא החזיר לי מחווה בחזרה ואכלנו לנו בשקט.
רוב האנשים שהסתובבו בשעה הזאת באזור כבר היו דיי עייפים\שיכורים והיה מצחיק לראות כמה מחברי הלהקות מתנהגים כמו מפגרים, או את הסולן של Dragonforce מתעסק לו עם איזה מישהי, אף על פי שהיה להם אזור נפרד, רבים הגיעו וישבו עם כולם באזור העיתונאים. הם בסה"כ בני אדם, כמוני. דבר מצחיק נוסף שקרה זה שרוב הזמן השמיעו באזור שירים של AC\DC, שירים שרודפים אותי לכל מקום, מהפאב בירושלים ועד גרמניה. לא שאני לא אוהב את הלהקה אבל חורשים עליהם בכל מקום. לא נמאס למישהו?
אז לא הייתה לי תחושת סיום גדולה של הפסטיבל, אבל כבר הייתי עייף מדי כדי לשים לב לזה כל-כך. היום האחרון של הפסטיבל עבר מהר מאד ובקושי הספקתי לראות היום הופעות, אבל ממה שכן צפיתי בו, נהניתי מאד ושמחתי שיצא בחלקי להיות בהופעה של "הלהקה הכי מהירה בעולם", או בהופעה היחידה בגרמניה של הלהקה הברזילאית וכמובן בהופעה של להקת הפולק מטאל שאני הכי אוהב ואם זה לא מספיק, גם בהופעה האחרונה בגרמניה של אחת מהלהקות הוותיקות והאהובות עלי, שגם הולכת להתפרק עוד מעט. כל אחת והתואר שלה, שוות צפייה – ובמחשבה זו נרדמתי עד למחרת. יאללה, מתחילים לארוז.
Wacken Open Air 2005 – הלילה ירד ועימו הקור, אזור העיתונאים כמעט וריק
צילום: ניר (תמונה ימנית), אופיר (תמונה שמאלית)
עכשיו אני יכול לחזור ולענות על השאלה שנשאלה בהתחלה, "האם זה שווה את כל המאמץ?". ובכן, במחשבה ראשונה הייתי אומר – כן ולא, אבל, במחשבה שניה הייתי מביא לעצמי כאפה ומאיים על כל אחד שהוא חייב להגיע לפחות פעם בחיים לפסטיבל הזה, גם את שהלכת ל-Rock Am Ring וגם אתה שהיית ב-Graspop או Earthshaker – אם לא הייתם כאן, לא תחוו מה זה פסטיבל גדול באמת. מה הופך אותי לכזה מומחה ומאיפה אני יודע שזה לא ככה במקום אחר? ובכן, אני לא בדיוק יודע. אבל זה שאני פוגש אנשים שמגיעים לפסטיבל רק בשביל החוויה ולא בשביל ההופעות כבר אומר משהו, זה שאני פוגש אנשים שמגיעים מהארץ כבר 5 שנים ברציפות אומר משהו, זה שאפילו אנשים שהעדיפו ללכת לפסטיבלים אחרים יודעים מה זה פסטיבל וואקן ומעריכים אותו … אומר משהו. ואם מיליון סינים לא טועים, או מטאליסטים, או חולים בראש, או כל מי שמגיע לשם – אז הפעם גם אני אומר זאת ואני בהחלט מצדיק את זה.
למה מצדיק? בואו נעבור על רשימת ההופעות "הקטנה" שיצא לי לראות, זה התחיל ביום הראשון עם Tristania שפתחו את הפסטיבל, Oomph! שהקפיצו את כולם ו-Nightwish שריגשו עד הסוף. משם המשכנו ליום השני והעמוס עם Illdisposed ששברו על הבוקר כאשר מיד אחריהם הגיעו Sonata Arctica הפינים יחד עם הסולן הקוקו שלהם, שלא לדבר על Ensiferum שנתנו בראש עם הפולק האינדיאני שהם עושים. המתנו בגשם בזמן ש-Edguy נכנסו במסוק לבמה ושיגעו את כולם וקיבלנו הפתעה בערב כש-Stratovarius הופיעו אחרי המון זמן של מנוחה, או טיפול. אבל זה לא הספיק כי גם Apocalyptica הגיעו וניסרו את המקום בנגינת הצ'לו המטורפת, כאשר אחריהם Corvus Corax ביליווי אורקסטרה שלמה הלהיבו את כולם עד שלבסוף באפיסת כוחות נלחמנו בקרב האחרון יחד עם להקת Turisas שסיימה את היום בהצלחה. פצועים מהקרב המשכנו ליום האחרון בו נפגשנו עם חבורת המטורללים מ-Dragonforce שלא הפסיקו לקפוץ ולהשתגע, משם נכנסו לאוהל לשמוע קצת פאוור-פולק אירי מהלהקה הברזילאית Tuatha De Danann כאשר לא הרחק אחריהם הגיעו הטרולים מ-Finntroll בכבודם ובעצמם ועשו שמח לכל מי שהיה שם ולסיום, כמו שצריך להיות, להקת Sentenced הגיעה להופעה אחרונה בהחלט על אדמת גרמניה, לפני הפירוק, לפני ההלוויה האחרונה… מה עוד אפשר לבקש?
ואם חשבתם שסיימתי פה, תרשו לי רק לציין הופעות אחרות שהתקיימו בפסטיבל והודות לכמה חברים הצלחנו לדבר גם עליהן, אם אלה Naglfar שנתנו בבלאק, Bloodbath שנתנו בדת', Obituary שנתנו באולדסקול או Machine Head שנתנו בראש, כאשר למחרת גם דיברנו על Dissection וטקסי השטן שלהם וכמובן, האיש והבירה, Onkel Tom ומופע האלכוהוליק מטאל המשוגע שלו. אבל זה לא מספיק! גם על הלהקות שלא דיברנו מגיע מילה, הרי בפסטיבל היו מעל 50 להקות ולמרות שאי אפשר לראות את הכל גם אם מתודלקים בכמויות אנרגיה מטורפות, נזרוק איזה מילה טובה לכיוון של כל אחת מהן, אם זה Candlemass, Mercenary, Within Temptation, Metal Church, Eisregen, Samael, Suffocation, Count Raven, Axel Rudi Pell, Holy Moses, Torfrock, Suidakra, Endhammer ועוד ועוד… תודה לכל הלהקות שהופיעו שם … בשביל כולנו בהחלט היה מספיק ויותר.
בזמן המועט שהיה לנו לנשום בין הופעה להופעה היה ניתן להבחין בארגון המוצלח של הפסטיבל, כמעט ולא היו דפקים. ואם אתם רוצים דוגמא אספר אני יכול לומר שלמרות שאני לא יודע מה קורה כשאין לך בוץ וגשם על אדמת הפסטיבל, אבל כשזה קרה במפתיע המארגנים לא התקפלו וברחו מהמקום, אלא עמדו בכל מה שצריך אם זה לדאוג לערמות חציר שיכסו את אדמת הבוץ ואם זה לדאוג שלא תהיה שום תקלה בעקבות זה ואפילו לדאוג לטרקטורים ענקיים שיוציאו את המוכניות של כולם מהבוץ. כמו כן, כמו שכבר ציינתי, בחירת הלהקות השנה הייתה מעולה לטעמי וכבר נראה שבשנה הבאה נקבל לא פחות דברים טובים כמו Children of Bodom או In Extremo שכבר הספיקו לאשר לצד מספר להקות אחרות. הסאונד ברובו גם היה ללא דופי, את הבמות המרכזיות שמעו למרחקים ואף אחת לא עלתה על השניה כשהתקיימו כמה הופעות במקביל. גם הלהקות הקטנות קיבלו יחס אם זה בקרב הלהקות או בחלוקת הפרסים הממלכתית ואפילו הקהל המשוגע שהגיע קיבל הזמנות לעלות על במה, אם זה בקריוקי או בהופעה אילמת על במת ה-Jeam Bim.
המטאל-מארקט התגלה כעיר שלמה שכל מטאליסט היה רוצה לגור בה. אפילו Orphaned Land, Salem, Nail WIthin ו-Arallu נמצאו שם בכמה דוכני דיסקים, שלא לדבר על תקליטים נדירים של הלהקות שמצאנו אחרי חיפוש קל. חולצות של רוב הלהקות הקיימות לצד פאצ'ים, מחזיקי מפתחות, תחתונים, חזיות, צמידים ומה לא היו שם בהמונים ויש שיגידו שזה בלבד שווה את כל הנסיעה לפסטיבל. גם דוכני האוכל לא היו מקופחים, מהמבורגרים עד שאוורמה (בגרמניה זה הולך כמו חטיפים, אמנם הם מגישים עם יוגורט במקום עם חומוס… אבל אפשר עוד לקבל קצת הרגשה בבית) וסנדוויצ'ים וחטיפים וכל מה שצריך. מקלחות, שירותים בתשלום שאמנם לקח זמן עד שקיבלו מים חמים אבל אני מניח שבזמנים טובים יותר הם משרתים את כולם כמו שצריך. שכחתי משהו? כן, הדבר העיקרי – האווירה.
אף אחד לא יתווכח על האווירה שבפסטיבל מטאל ובמיוחד בוואקן. גם אם לא הכרת שם 98% מהאנשים שהגיעו, כל מי שהיה שם, מרגע שענד את הצמיד של הפסטיבל, נהיה חבר שלך לכל החיים. רק לפני מספר ימים נתקלתי בישראל באחת מגרמניה שהייתה בפסטיבל והגיעה לארץ לביקור. אפשר לדבר שעות על מה שעבר שם עם כל אחד, לא משנה איפה. לכולנו יש שפה משותפת שהיא המוזיקה והאהבה למטאל ואת זה אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. לי אישית יש כבר המון חוויות והכרתי חברים רבים יותר ממה שהיו לי ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לכולם על העזרה בהכנת הכתבה, אם זה על התמונות או החפירות. תודה ל-Brothers Of Beer על השיגועים ותודה לכל מי שתרם כאן, אם זה אבי, אורן, אוליבר, אנג'ל, אלכס (Azrael), גולי, דורי, וולך, ורה, יואב, יניב, מקס, ניר, עדי, תומר וכל מי שזיבלתי לו בראש או איימתי על החתול שלו.
ואם חשבתם שזה נגמר, הנכם אלא טועים. עברנו בקושי 6 ימים מהמסע בגרמניה ונשאר לנו לפחות עוד שבוע וקצת עד החזרה לארץ. הרי אם כבר אנחנו בחו"ל, כדאי שנהיה בעוד איזה פסטיבל לפחות, פסטיבל שמתקיים דרום-מזרח מהיכן שהיינו, בסופ"ש של אחרי וואקן ועליו נדבר כבר בכתבה אחרת ונירחבת (אל תדאגו, לא באורך כמו זו!). ועד אז נסיים במשפט שמציין את כל מהות חווית פסטיבל Wacken Open Air:
ולשנה הבאה, על אדמת וואקן הבנויה (והפחות בוצית). צילום: Hendrik
לפרק הראשון בסקירה…
לפרק השני בסקירה…
לגלריית התמונות מהיום השלישי…