סיקור פסטיבל: Wacken Open Air 2007
כמעט שבוע וחצי הייתי צריך להעביר עד הפסטיבל הבא ברשימה שלי, אז מיד כשיצאתי מסלובניה שטופת השמש, החלטתי לשים פעמי אל עבר צרפת. שם אמנם לא היה לי פסטיבל לבקר בו, אבל תמיד סיקרן אותי איך חובבי הקוראסון והצפרדעים מתייחסים למטאל. הדרך הפשוטה ביותר להסביר על סצינת המטאל בצרפת, זה להשוות אותה לישראל (וזה אולי הדבר היחיד בו הם דומים לנו): גם שם יש ממש מספר מועט של להקות מצליחות באמת, גם שם כולם נמצאים בחבורות של אנשים וגם שם הפירגון ההדדי שואף לאפס – הופתעתי לגלות את זה בהתחשב בגודלה של הארץ הזו, אבל מצד שני, הם צרפתים אז לא ציפיתי מהם למשהו יותר טוב. עכשיו כשסיימנו עם ה-"מסע עולמי", חיש נעבור בחזרה לגרמניה, לראות עוד "קצת" הופעות.
כבר מספר שנים שאני מגיע בקביעות לפסטיבלים ברחבי העולם, אך מבין כולם יש אחד שאני לא מפסיק לדבר עליו והוא נקרא Wacken Open Air. הפסטיבל, אשר התקיים השנה בפעם ה-18 בעיירת Wacken שבצפון גרמניה, בין התאריכים ה-2 ל-4 בחודש אוגוסט, הוא כבר מזמן לא שם זר עבור קהל המטאליסטים העולמי והישראלי בפרט. לאנשים כבר לא ממש איכפת איילו להקות מופיעות, הם באים כדי לחוות את האווירה המיוחדת שאפשר למצוא אך ורק כאן. אם עד עכשיו Wacken נחשב לאחד מפסטיבלי המטאל "הגדולים", השנה, הוא הפך לפסטיבל, אולי, הכי עצום(!) עם כ-70,000 או יותר אנשים שהגיעו מכל העולם. יש שיגידו שזה המצב האידיאלי, אבל אני לעומת זאת, לראשונה, לא הצלחתי ליהנות עד כדי כך: יותר מדי מסחור, יותר מדי אנשים, יותר מדי מהכל – זה לא היה טוב במיוחד.
אם בשנים הקודמות שמחתי על כך שהגעתי מספר ימים לפני תחילת הפסטיבל, הפעם דווקא הייתי מרוצה שבאתי רק יום קודם לכן. מסתבר שהאזור, עד אותו יום רביעי בו הגעתי, היה מקום מפגש לסופות, גשמים ובכלל, מזג אוויר מאד לא סימפטי. באי הפסטיבל שהגיעו מבעוד מועד סבלו מהגשם, הבוץ וכיוצא בזה. בכלל, תנאי מזג האוויר לא הועילו לאזור הפסטיבל, שנאלץ להיבנות תחת תנאים קשים ואדמה מאד לא יציבה. מארגני הפסטיבל החליטו להקשות על כניסת מכוניות ואלה שלא עשו בחכמה והגיעו באמצע הלילה, היו צריכים לחכות כמעט 8 שעות בפקקים כדי להיכנס סוף סוף למקום – ומניסיון, זה ממש לא כיף. אז, אחרי שעברתי את תלאות הכניסה, שמתי לב שהמקום כבר מפוצץ בעשרות אלפי אנשים, הרבה יותר ממה שזכרתי משנים קודמות. מצב זה מנע ממני לבצע מספר הלכי מסורת שהיו לי בפסטיבל, ביניהם לעשות קריוקי מול אלפי אנשים – כי פשוט שום דבר כבר לא עבד כמו שצריך.
אפילו ביום ההופעות הראשון העניינים היו קשים, כאשר הוחלט להוסיף כל מיני להקות לסדר ההופעות ברגע האחרון מה שגרם לי לצפות אולי בחצי מכל דבר, וגם זה, אם ממש התאמצתי להיות בין השורות הראשונות. אך פה זה לא נגמר, כי גם לאורך רוב ימי הפסטיבל סבלתי מבעיות כאלה או אחרות, אבל השתדלתי לקחת את הכל ברוח טובה. לשמחתי, היו איתי מספר עמיתים (אלעד מיאסניקוב – אחיו של אלון, וטל זכאי, כתבתינו הנאמנה) שעזרו לי לתעד חלק מההופעות שלא יכלתי להביע עליהן דיעה, אם זה כי לא יכלתי להגיע אליהן, או סתם כי כבר לא היה לי חשק לראות מרוב כמויות האנשים… עם זאת, עדיין היה מטורף.
Wargasm – אז את ההופעה הראשונה שלי לפסטיבל Wacken 2007, פתחתי דווקא עם אחת הלהקות שהשתתפו בתחרות ה-Metal Battle, בה בוחרים בסופו של דבר להקה שתופיע על אחת הבמות המרכזיות בשנה הבאה – וזו שאני ראיתי, הגיעה, במפתיע, מצרפת וקראו לה Wargasm. הלהקה עם השם ה… ייחודי, עושה Pagan Metal נחמד מאד ולמרות שהיא אינה משתווה ללהקות היותר מוכרות בסגנון היא דווקא הזרימה לא מעט קהל לבימת ה-W.E.T שהייתה ממוקמת בתוך אוהל דחוס. עם שריונות משונים ואנגלית קולקלת, הלהקה נתנה הופעה קצרה מאד שכללה מספר שירים מקוריים וקאבר מטורף ל-"Night's Blood" של Dissection. אמנם הם לא זכו בתחרות, אבל אני מקווה לשמוע עליהם בעתיד. כן, אפילו שהם צרפתים.
Sodom – טל זכאי: אחת ההד-ליינריות הרציניות של פסטיבל Wacken השנה הייתה פצצת הת'ראש הותיקה והגרמנית עד מאוד, שלא נחה לרגע משנות ה-80 המוקדמות – Sodom. שוחט המלאכים בכבודו ובעצמו Tom Angelripper סחף אותנו במהלך הופעה של שעתיים במסע דרך ההסטוריה של הלהקה (בגרמנית, לצערי) יחד עם חברי להקה קודמים, החל ב-Andi Brings (הגיטריסט מ-Tapping The Vein), דרך Michael Hoffman (הגיטריסט של Assassin שניגן עם Sodom ב-Better Off Dead) וכמובן Frank Blackfire (שניגן בזמנו עם Kreator והיה גיטריסט בחומרים המוקדמים של Sodom כמו Persecution Mania). חברי הלהקה לא איכזבו וניגנו כמה משיריהם המוצלחים לאורך השנים – "The Saw is the Law", "Ausgebombt", "Sodomy and Lust" ו-"Outbreak of Evil" מ-In the Sign of Evil. אותו מסע בזמן בנבכי הת'ראש של Sodom, הוכיח כי הזקנים הגרמנים עדיין מסוגלים לקרוע את הבמה "אולדסקול-סטייל", ולסחוף איתם קהל עצום של אלפי מטאליסטים בו בזמן.
Saxon – הבאים בתור ברשימה שלי להיום היו חבורת האנגלים הוותיקה מלהקת Saxon בפיקודו של אדון Biff. הסאונד לא היה חד באותו הלילה אך זה לא הפריע לחברי הלהקה לתת שירים מכל התקופות אף על פי שהקהל שהתאסף לא הכיר הרבה מהחומר היותר עדכני של הלהקה. אורך ההופעה נקבע לשעתיים ורבים מהאנשים נאלצו לנטוש באמצע כדי ללכת לראות את להקת הת'ראש האמריקאית Overkill שאושרה לפסטיבל ממש ברגע האחרון. שניה לפני שגם אני החלטתי לעזוב, Saxon העלו אורח מיוחד, את Tobias Summit, סולן להקת Edguy, שביצע ביחד עם Biff, דואט לשיר "747 Strangers In The Night" וגרם למעריצי המטאל הצעירים לצעוק בהתפרעות. לאחר שצפיתי ב-Overkill, חזרתי בזמן לראות את הלהקה מסיימת עם השיר "Strong Arm Of The Law", אחד הלהיטים האהובים עלי. זקנים אבל עוד נותנים בראש.
Overkill – נראה לי שזו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי שלוח הזמנים בפסטיבל Wacken מתעכב כאשר במקרה שלנו, זה גרם ללהקת Overkill לעלות כ-20 דקות לאחר הזמן המתוכנן. הלהקה הופיעה על ה-Hell Stage (או ה-Party Stage בימים הבאים), ששונתה למיקום קצת מרוחק השנה ולקח זמן עד שפילסתי דרך אליה. הסאונד לא היה להיט, אבל האמריקאים הפציצו בסט שובר במיוחד שכלל את מיטב להיטי הלהקה מכל הזמנים. Bobby "Blitz" Ellsworth, שלט בקולו על הקהל לאורך כל ההופעה, החל מהשיר הראשון, "Rotten To The Core" ועד לשיר או שניים מהאלבום החדש שעומד לצאת בחודש אוקטובר. חבל שבשלב כלשהוא במהלך ההופעה כבתה מערכת הסאונד ושמעו את הלהקה רק מהמוניטורים, אבל זה לא הפריע לחובבי הת'ראש הוותיקים לעשות קצת הדבאנג. ועם זה, הלכנו לישון.
ימין: Wacken 2007 – עשרות אלפי אנשים | שמאל: Saxon – זקנים זקנים, אבל תותחים!
03-08-2007 – יום שישי
Suidakra – ב-Wacken כולם יודעים שהבלגן מתחיל ביום השני של הפסטיבל, וגם הפעם המצב לא היה שונה, כאשר ההופעה הראשונה שלי להיום נפתחה בפאקינג 11 בבוקר! במהירות הבזק דחפתי את ארוחת הבוקר לפה ונחנקתי כל הדרך אל עבר ה-Black Stage לצפות בלהקת הפולק-דת' הגרמנית. אני חייב להודות שיש לי בעיה עם האלבומים שלהם, אבל חברי Suidakra הצליחו להרשים על הבמה, עם גראוולים חזקים, לצד שירה נקיה וחמת חלילים שהגיעה במיוחד להופעה הזו, הביאו לכולנו מכות מתחת ל-Kilt. הקהל היה רב לשעה מוקדמת שכזו, אך כנראה לא היו שם חובבי פולק אמיתיים, כי כשהלהקה ניגנה קאבר ללהקת Skyclad לא הרבה ידעו במה מדובר – בושה וחרפה.
Napalm Death – צרות לוח הזמנים לא עזבו אותנו במנוחה, רק שהפעם לפחות הייתה סיבה אמיתית לכך, כאשר מישהו החליט להצית חציר מול ה-True Metal Stage וגרם לביטול הופעתה של Amorphis שהייתה הבאה בתור, או כך חשבתי, כי הגרמנים לא הועילו בטובם לדבר באנגלית ולהסביר שלוח הזמנים השתנה עקב התקרית שטופלה יחסית במהירות. בכל מקרה, כ-20 דקות לפני הזמן המשוער, חברי להקת Napalm Death תפסו מקומותיהם על ה-Black Stage והחלו להפציץ במאות שירים (טוב, רק עשרות) מכל הרפטואר הכואב של הלהקה. Barney הסולן השתגע ורקד כמו סמור מיוחם בזמן שאנשי הקהל לא הרפו ממעגלי הפוגו ומהניסיונות לעקוב אחר השירים שהתנגנו ברצף. לצערי נאלצתי לנטוש יחסית מוקדם כדי לראות את הלהקה הבאה שעוד שמרה על לוח הזמנים.
ComMuinC – מאז שיצא לשמוע את אלבומה השני של החבורה הנורבגית הזו, הייתי מאד נלהב להגיע להופעה שלהם בפסטיבל ולבסוף זה קרה. בשעת צהרים מוקדמת במיוחד, עלו שלישיית ComMuniC לתת לנו מנה הגונה של פרוגרסיב מטאל מהוקצע. אי אפשר להתעלם מכך ש-Oddleif הסולן מזכיר מאד בקולו את Warrel Dane מ-Nevermore, כמו גם במוזיקה של הלהקה, שבניגוד לאמריקאים, נשמעת הרבה יותר פרוגרסיבית מטכנית. הסאונד היה מבטיח ומספרם המצומצם של השירים שהתנגנו (כי כל אחד עולה על 8 דקות) ביניהם "Frozen Asleep In The Park" או "Waves Of Visual Decay" השרו עלי אווירה טובה. התרשמתי מאד לראות איך שלושה אנשים בלבד מצליחים לבצע כאלו שירים מאתגרים, אבל כל זה לא שינה כשהגיע תורו של "Fooled By The Serpent" שסגר את ההופעה כמו קסם – עם ביצוע מעט כבד ושולט במיוחד. אהבתי.
Amorphis – כשחזרתי לאזור הבמות המרכזיות הופתעתי למצוא את חבורת הפינים מ-Amorphis לקראת סיום הופעה וממש כעסתי על הגרמנים שלא טרחו להודיע על כך. מתוך 4-5 השירים האחרונים שהספקתי לתפוס, הלהקה ביצעה בצורה נפלאה את "My Kantele" ואת "Black Winter Day". גם פה, כמו בהופעה המדהימה של הלהקה שראיתי בפסטיבל Graspop כמעט חודשיים לפני כן, הסולן Tomi Joutsen עשה מלאכתו נאמנה עם הקלאסיקות והשירים החדשים. הקהל שהיה במקום נהנה מכל שניה ואני הצלחתי כבר לשכוח על מה הייתי עצבני.
Therion – להקה נוספת שזכורה לי לטובה מ-Graspop הייתה Therion שהפעם תפסה זמן לא שגרתי באור יום. במת ה-True Metal שינתה מראה וצוידה בבמהירות על מנת להתאים עצמה ללוח הזמנים שהשתנה וההופעה לבסוף החלה. "The Rise Of Sodom And Gomorrah" פתח את הסט של השוודים ולראשונה הציגו לנו את סולן הלהקה החדש, Thomas, שהחליף את Mats Leven שעזב את שורותיה. בהתחלה אמנם היה קשה להתרגל לקולו שנוטה הרבה יותר לכיוון הפאוור מטאל הצעקני, אבל שילובי האופרה, המוזיקה הקלאסית ו-3 הסולנים האחרים, עזרו לו להיכנס לעניינים. הלהקה עשתה סט שעבר את כל הגלגולים שלה, מימי הדת' המוקדמים ועד לאלבום החדש Gothic Kabbalah, שמשום מה לא זכינו לשמוע ממנו את השירים המוכרים יותר. עם זאת, ביצועיהם של חברי הלהקה היו נהדרים, מ-Christofer Johnsson הגיטריסט ועד ל-Snowy Shaw הכריזמטי שגנב את כל ההצגה עם המראה המשוגע שהיה לו. הופעה מדהימה לכל הדעות.
Possessed – טל זכאי: לא כל יום יוצא לראות את אבות הדת' מטאל, הלא הם Possessed האמריקאים, בהופעה. ההרכב – שידוע בהטמעת שמו של הסגנון עם הדמו הראשון שהוציאו בשנת 1984 שנקרא Death Metal, וכן האחראי לאחד האלבומים המוצלחים ביותר בתולדותיו של המטאל, Seven Churches – הגיע להופיע בפסטיבל והכאוס נידון היה להתחיל. לאחר שמסה עצומה של אלפי מטאליסטים שואגים נעמדה לה מחוץ לכניסה למתחם הבמות של הפסטיבל, הוחלט בלית ברירה לוותר על הבדיקה הבטחונית ופשוט לזרוק את כולם פנימה, וההמון החל לשעוט אל עבר ה-Black Stage אליה עלו חברי הלהקה. Jeff Becerra הסולן – למרות נכותו עקב פגיעת כדור – החל לצווח קלאסיקות מטאל הישר מכסא הגלגלים שלו, מחזיר את הקהל 20 שנים אחורנית עם שירים מ-Seven Churches, Beyond the Gates ואף מה-EP משנת 87', The Eyes of Horror. מיותר לציין שמהופעה כזו פשוט אי אפשר שלא להנות, היה נהדר, ולמי שהעז לשכוח, Possessed הזכירו לנו עד כמה הם שולטים!
Falconer – השעה הייתה כבר 5 וחצי בצהריים ותחת השמש החמה, זה היה הזמן המתאים להתכנס ב-Party Stage ולצפות בחבורת הפאוור מטאל הסקנדינבית. עברו 5 שנים מאז שהלהקה הופיעה ב-Wacken בפעם האחרונה ונראה היה כי חבריה מאד התרגשו לחזור ולנגן שם. הקהל היה רב למדי אך מה שבאמת הפתיע הייתה ההתפרעות שהייתה באזור. מהפתיחה הקלילה עם "A Quest For The Crown" דרך "Wings Of Serenity" ועד ל-"Northwind", לא היה רגע שקט, עם כמויות Crowdsurf רבות או מעגלי פוגו שפרצו מדי פעם. Mathias Blad שחזר לשורות הלהקה לאחר הפסקה קצרה, שלט ביד רמה בכל החומר של הלהקה ואפילו בשירים מ-2 האלבומים בהם הוא לא השתתף, לא שזה הפריע לו לרדת על הסולן המחליף. הקהל נהנה מכל רגע, אך בעיקר דרש ולבסוף קיבל את השיר "The Clarion Call" אליו הצטרפו כולם בשירה. מהנה ביותר!
Sabbat – אלעד מיאסניקוב: למי שלא מכיר, Sabbat היא אחת מלהקות הת'ראש הראשונות, רק שבאופן יוצא דופן חבריה לא הגיעו מ-Tampa Bay Area, או מגרמניה, אלא דווקא מ-Nottingham שבבריטניה. הלהקה התפרקה איי שם בתחילת שנות ה-90', כאשר הזמר Martin Walkyier והגיטריסט Andy Sneap המשיכו לאחר מכן לעסוק בתחום המטאל – מרטין הקים את להקת הפולק מטאל Skyclad, ואנדי סניפ הפך למפיק-על בתחום. ההופעה בפסטיבל הייתה חלק מרצף איחודים של להקות אולדסקול ת'ראש שמתרחש בשנים האחרונות וגרם להרבה מטאליסטים ותיקים, כמוני, לרגעי אושר. ההופעה ב-Wacken, התקיימה ב-W.E.T Stage, "אולם" קטן, צפוף, חם ו-"רטוב" ביותר – אך למרות זאת, היה מלא עד אפס מקום. Sabbat לא לקחו שבויים ופתחו עם השיר "A Cautionary Tale" כאשר מרטין, שחזר לשירה הצרודה – מחוספסת על גבול הגראולינג – משנים עברו, נשמע היטב כמו גם שאר חברי הלהקה, שכמובן לא אכזבו ונתנו הופעה שוברת, קצרה אמנם, אך עם מיטב השירים משני אלבומיהם.
Lacuna Coil – כבר שנים שאני חולם לראות את הלהקה הזו אבל שמחתי שזה קרה דווקא אחרי שיצא Karmacode, אלבומם האחרון, מכיוון שהלהקה האיטלקית צברה המון ניסיון מאז בהופעות ואי אפשר להתווכח על כך. צמד הסולנים Andrea Ferro והאחת והיחידה, Cristina Scabbia, עלו לאחר הפתיחה, ופיקדו עם תלבושות תואמות, על עשרות אלפי האנשים שהגיעו כדי לראות אותם. הסט אמנם התמקד בשירים מהאלבום החדש כמו "To The Edge" ו-"Fragile" או הקאבר הנהדר ל-"Enjoy The Silence" של Depeche Mode אבל הוא גם כלל כמה קלאסיקות כמו "Swamped" שהעלו לי את האדרנלין. גם כאן אנשי ה-Crowdsurf עבדו שעות נוספות, במיוחד באזור קדמת הבמה, אך כשהתנגן השיר "Our Truth" אפילו אני לא יכלתי לעמוד מהצד והצטרפתי לחגיגה ב-Crowdsurf משלי שהסתיים יחסית מהר ולמזלי, על שתי הרגליים, מספר שורות לאחר מכן. הסאונד לא תמיד היה במיטבו, אבל הכל התגמד כש-Cristina נתנה בהד-באנג. רק חבל שמשום מה הלהקה ירדה כ-10 דקות לפני הסוף ושכחה לעלות להדרן. לך תסמוך על איטלקים.
Enslaved – טל זכאי: קצת מציק שלהקה בסדר גודל של Enslaved נדחקת אל ה-Party Stage המשנית בפסטיבל, בלי הרבה אפקטים ורחבה גדולה לקהל, כאשר רוב תשומת לב של האנשים הייתה מרוכזת דווקא בהופעה של Lacuna Coil באחת הבמות המרכזיות. אך בפועל, המקום הקטן וכמות הקהל הגדולה יחסית שפקדה אותו, יחד עם המוזיקה של Enslaved יצרו את אחת האווירות הכי מיוחדות בפסטיבל. ההופעה של Enslaved שילבה בגאון חומרים חדשים מעידן הפרוגרסיב\אוונגרד של הלהקה יחד עם שירים ישנים במיוחד, שהמפתיע והמוצלח ביותר מביניהם הוא "Slaget I Skogen Bortenfor" מהספליט של הלהקה עם Emperor משנת 1993. אותה אטמוספירה שיצר הבלאק \ ויקינג המשובח יחד עם קטעים מרגשים כמו "As Fire Swept Clean the Earth" מהאלבום Below the Lights היא זו שתגרום לקהל שנכח במקום לזכור את ההופעה הזו לעוד הרבה הרבה מאוד זמן.
Blind Guardian – אני כל-כך שמח שראיתי את הלהקה הזו שבועיים לפני כן ב-Metalcamp כי ב-Wacken בקושי הצלחתי לתפוס מקום אפילו ליד מגדל הסאונד (שזה מאד רחוק מאחורה). המקום היה מפוצץ עד אפס מקום באלפי אנשים שהגיעו לראות את להקת הפאוור הגרמנית שלימדה את כולם איך לעשות הופעה מוצלחת עם שירים המנוניים. הסט היה זהה כמעט למה שראיתי באותה הופעה בסלובניה, רק עם תוספת של כ-4 שירים שלא שמעתי לפני כן. Hansi הסולן הנחה את הקהל בשפה הגרמנית מה שהוריד מהחוויה של ההופעה, אבל ביצועי השירים לא נפלו כהרגלם ואני ניסתי להנות עד כמה שאפשר למרות מצב הרוח המעורער.
Dimmu Borgir – אלעד מיאסניקוב: כש-Dimmu Borgir עלו לכסח את הקהל, Shagrath מראש, הזהיר ודרש אלימות ומלחמה, למזלי, עמדתי מספיק רחוק בשביל לא להיות בקו האש \ בעיטות \ אגרופים וכו'. כיאה ללהקה עם ליריקה הקשורה לרוע, אופל ושטניזם (תקנו אותי אם אני טועה) – כל נושא הפירוטכניקה והתפאורה בהופעה סבב סביב מוטיב האש, עם תאורה חזקה, בהירה והמון עשן. מבחינת הסטליסט, הלהקה ביצעה שירים מראשית קיומה וכמובן מהאלבום החדש והמצויין In Sorte Diaboli כמו "The Serpentine Offering", לצד שירים כמו "Mourning Palace", "Spellbound" ועוד. אני חייב לציין שהלהקה – מלבד ביצועים חלקים של השירים והפירוטכניקה המדהימה – יודעת גם להופיע, לעמוד מול הקהל ולגרום לרצח בעיניים.
Schandmaul – בזמן שכל העולם ואחותו הלכו לראות איך Dimmu Borgir קורעים לעצמם חור תחת חדש, אני ומספר לא מבוטל של גרמנים הלכנו ל-Party Stage לחזות בלהקת הפולק-ימי-ביניים-הגרמנית Schandmaul. במפתיע גם אזור הבמה הזו היה מפוצץ באנשים, אך מניסיון עבר לא ניסיתי אפילו להגיע קדימה מחשש לפציעה או מוות (הגרמנים ממש אוהבים את הלהקות האותנטיות שלהם). בכל אופן, Schandmaul נתנה את אחת ההופעות המהנות ביותר שחוויתי, עם שואו נהדר, כלים מיוחדים וסט שגלש על רוב הלהיטים שלה כמו "Herren Der Winde" ו-"Leb". הלהקה ובמיוחד הסולן נשמעו טוב יותר מהאלבומים שלהם וכל הקהל רקד ושיתף פעולה היכן שרק היה אפשר. מזג האוויר היה קריר כבר בשעת הערב המאוחרת, אבל האווירה התחממה לאורך כל ההופעה והסיום עם הבלדה (שאת שמה אנני זוכר), גרר אחריו מאות מצתים שהאירו את אזור הבמה כמו נרות בחשכה. היה מדהים וש-Dimmu ילכו לעזאזל מצידי. אע!
Iced Earth – אלעד מיאסניקוב: הערב היה רחוק מסיום, כאשר מיד אחרי Dimmu Borgir ו-Schandmaul, עלו לבמה כמה חבר'ה אמריקאים, שבמקרה קראו להם Iced Earth. ההופעה החלה עם השיר "Burning Times" כאשר Tim "Ripper" Owens הסולן, הוסיף גוון מיוחד לשיר שבמקור בוצע ע"י Matt Barlow (הסולן הקודם), אך לא נפל מיכולותיו הווקאליות (לא סתם הוא החליף את Rob ב-Judas Priest לתקופה). לאחר מכן, להקת הפאוור\ת'ראש ביצעה ממיטב השירים שלה, החל ב-"Declaration Day" מהאלבום האחרון, דרך "Ten Thousand Strong" מהאלבום החדש שלה שעומד לצאת בקרוב ועד לשני שירים מתוך האלבום The Dark Saga. בשלב זה, Jon Schaffer הגיטריסט \ כותב עיקרי ומקים הלהקה, לקח את המושכות לידיו וביצע את "Stormrider", שיר ת'ראש קלאסי, מאלבומה השני של הלהקה. שוב, זיקוקין, אש, תאורה ועוד אי אלו אפקטים האירו את השמים, ולמעשה, היוו חלק בלתי נפרד מהמוסיקה הסוחפת של Iced Earth – ועל זה, ארצה להודות לאדון Owens, ומר. Schaffer על ערב שלא ישכח.
Samael – אלעד מיאסניקוב: לאחר Sound Checks ארוך מהרגיל שגרם לעיכוב נוסף בלוח הזמנים, עלתה Samael והצליחה לגרום לי לסלוח לה על האיחור. החבר'ה משוויץ, תחת אור אדום פתחו עם השיר "Solar Soul" מתוך אלבומם האחרון בעל אותו שם. בהמשך ביצעו את "Black Trip", "Baphomet's Throne" ואת "Rain" מתוך Passage. באופן כללי ההופעה הייתה מעין סקירה מוסיקלית של הלהקה, לאורך השינויים בסגנון שעברה, רק שהתופים היו מסומפלים ברוב המקרים ורק מדי פעם היה שימוש במצילות ו-2,3 תופים נוספים, אך זה לא הורגש במיוחד. בגב הבמה הוצב מסך ענק, אשר הציג בין השאר מצלמה שמוקמה על הקלידים וצילמה למעשה את ידיו של הקלידן Xy. נכון שהלהקה, בגלגולה הנוכחי, מבחינה מוסיקלית היא יוצאת דופן, אך למרות זאת, זהו מטאל/Industrial מהוקצע, עם ליריקה מתוחכמת.
– לאחר יום ארוך במיוחד, לי כבר דיי נמאס מכמויות האנשים ששרצו בכל מקום והחלו להציף את אזור הבמה המרכזית לקראת ההופעה של Iced Earth. ראיתי אולי שיר אחד לפני שהבנתי שאני לא הולך להישאר ולצפות בהופעה הזו אז הלכתי לנוח. לאחר שאלה ירדו מהבמה מצאתי את דרכי בחזרה לאזור ה-Party Stage כדי לתפוס מספר שירים מצד Samael שהגיעו גם הם לפה, כמדי שנה, לתת בראש. אך כמו במקרה של Iced Earth התעייפתי מהר מלצפות באותה הופעה שראיתי כחודש לפני כן והלכתי לנסות לתפוס כמה רגעים אחרונים מההופעה של Die Apokalyptischen Reiter שסגרו מבחינתי את היום השני של הפסטיבל במצב רוח יחסית מרומם… אבל אותם אני עוד אתפוס כשבוע לאחר מכן בהופעה מדהימה במיוחד, אז לא לכעוס.
ימין: Therion – מטאל סימפוני מעורר חושים | שמאל: Lacuna Coil – מקפיצים יותר מ-LSD
04-08-2007 – יום שבת
Sacred Reich – השמש זרחה וקרנה ביום האחרון לפסטיבל וכל מה שאני רציתי זה למצוא מקום מוצל, אך מכורח תפקידי הייתי חייב ללכת ולראות את אגדת הת'ראש האמריקנית הזו חוזרת לבמה אחרי יותר מ-10 שנים. כל חובבי האולדסקול התאספו להם בשעת הצהרים המוקדמת וחוו אורגזמות ברוטאליות כמו שרק Sacred Reich יכולים לספק. נכון, החבורה שעמדה מולנו לא ייצגה במראה את מהות הסגנון, אבל מצד שני, לא צריך שיער ארוך ומבט מרושע כדי לעשות מוזיקה חדה וחזקה. Phil Rind וחבריו עשו את כל השירים הקלאסיים שלהם ואני ניסיתי לזרום עם מה שהלך שם, אבל חוץ מהקאבר ל-"War Pigs" של Black Sabbath לא הצלחתי לזהות יותר מדי קטעים. אמנם אני לא ממש האדם המתאים לתאר מה היה שם, אך רק מלראות את החיוכים על כל המבוגרים שהיו בקהל, אפשר היה להבין שהלהקה עשתה את תפקידה כמו שצריך.
Stratovarius – אני יכול לומר שזאת הפעם השניה שאני רואה את הלהקה הזו, למרות שזה לא מדויק, כי כשראיתי אותם ב-Wacken 2005, זה היה רק כחלק מהופעת הפתעה שכללה 3 שירים. אבל, וכאן קיים האבל, יותר אהבתי את ההופעה ההיא. עם כל הכבוד שיש לחבורת הפאוור מטאל הפינית, הם לא בדיוק יודעים להתנהג בהתאם לז'אנר ובמקום לספק לנו שירים מהירים וקצביים, הם דווקא בחרו לעשות סט של שירים ארוכים ומלודיים במיוחד, שתחת השמש החמה, גרמו לכולנו להתבשל ולהתייבש במהירות. Timo Kotipelto כמו דוגמן ששיערו מתנפנף ברוח, הוכיח שעדיין הוא שולט בקולו, אך הכוכב האמיתי היה כנראה Jens Johansson [בתמונה איתי] שלא הפסיק להתפרע על הקלידים כמובן ש-"Hunting High And Low" ו-"Black Diamond" היו מבחינתי ה-Highlight של ההופעה, אבל זה לא הספיק כדי להכתיר אותה כמוצלחת. איפה Helloween כשצריך אותם?
– נכון שהזכרתי שלראשונה Wacken היה מעצבן? ובכן, לא רק שהוא היה מעצבן הוא גרם לי לפספס מספר הופעות חשובות במיוחד השנה, כמו למשל את Rage עם התזמורת, שפשוט לא היה ניתן להגיע ולראות אותה בחיים עם מה שהלך בכניסה למתחם הפסטיבל. גם את Destruction פספסתי כי החליטו לשים אותה מול 2 להקות אחרות שרציתי לראות קצת יותר. אך זה עוד כלום לעומת מה שקרה עם Turisas, שגם אישרו השתתפותם ברגע האחרון אך מסיבה לא הגיונית החליטו לתקוע אותם על בימת ה-W.E.T באוהל הקטן… מי שהתקרב לשם היה יכול לראות אנשים יוצאים על אלונקות, פצועים או ללא אוויר, עם גרזנים תקועים בראשם… או במילים פשוטות, היה מפוצץ, כמעט פי 4 מתכולת האוהל! לפחות עמיתי הצליחו לראות 2 מתוך 3 ההופעות המטורפות האלה.
Rage – אלעד מיאסניקוב: הלהקה הזו, שהיא למעשה Peavey Wagner ו-Victor Smolski, היא בין 5 הלהקות שאני הכי אוהב. ראיתי אותה ב-Wacken 2003, כש-Mike Terrana עוד היה מתופף ולא ויתרתי על ההזדמנות לראות אותה שוב בהופעה, עכשיו, עם מתופף חדש. להפתעתי הרבה, הלהקה שהוציאה לא מזמן אלבום חדש בשיתוף עם תזמורת ה-Lingua Mortis, בחרה גם להופיע איתה בפסטיבל, מה שאומר בסביבות ה-30 נגנים על במה אחת עם להקת מטאל. השיר הראשון, "From The Cradle To The Grave" נפתח עם אינטרו שלאט לאט התפתח להרעדה של גיטרה יחד עם כינורות, קונטרה-בסים וצ'לואים. פתיחה מרשימה ביותר, בהתחשב שהשעה הייתה אחה"צ, בשיאה של השקיעה. בהמשך הלהקה ביצעה שירים מהאלבום החדש כמו "No Regrets" וכמובן מאלבומים קודמים, כמו "French Bourree" או ביצוע קלאסי בשם Lingua Mortis Medley שכלל מספר שירים ישנים יותר כמו "Sent By The Devil" ו-"Black In Mind". לבסוף, כמו בכל הופעה, הלהקה ביצעה את "Higher Than The Sky", כשבסיומו, למשך כמה דקות, הקהל המשיך לשיר את הפיזמון. אני עמדתי מהצד, מחוץ לקהל וקרוב לבמה, וזה בהחלט היה מדהים לראות את אלפי הידיים מורמות, ולשמוע את הקהל שואג את המילים.
Destruction – טל זכאי: "The Butcher Strikes Back" היה השיר שפתח את אחת ההופעות הפופולריות של Wacken, של אחת מלהקות הת'ראש הגרמניות הותיקות, Destruction. במהלך ההופעה התרוצצו על הבמה קצב שמן עם מסור חשמלי וסינר ספוג דם (שהיה דומה באופן מפחיד ל-Mad Butcher מעטיפות הדיסקים של הלהקה) וכן בחורות בלבוש מינימלי של מעודדות – שספק קיפצו ספק נשחטו באכזריות על ידי הקצב – שרכשו את חיבתו של הקהל. אם הצלחתם להסיט את תשומת לבכם מהבחורות, הייתם יכולים לשמוע מגוון של שירים עתיקים כמו "Mad Butcher", "Life Without Sense" או מגה-עתיקים כמו "Curse of the Gods", כאשר יחד איתם התנגנו גם חומרים חדשים כמו "Nailed to the Cross" ו-"Thrash Till Death" מ-The Antichrist לצעירים שבינינו – כך שאף אחד לא יצא מקופח. אל הבמה גם עלו אישים חשובים, ביניהם פיווי מ-Rage, בובי בליץ מ-Overkill, אודלייף מ-ComMuniC ותום אנג'לריפר מ-Sodom שנדחף לבמה וניסה להשתתף בשירה של "The Alliance Of Hellhoundz", אך רגע השיא המפתיע של ההופעה היה דווקא לקראת סופה, שאל הבמה עלו לא פחות מאשר שלושה מתופפים שהחלו לנגן בו זמנית עם הלהקה! אז הרבה ת'ראש, בחורות, פיצוצים ופירוטכניקה, זה בערך כל מה שצריך, נקודה.
Norther – היישר מפינלנד, חבורת המלודיק דת' הזו עדיין נמצאת בשלבי נסיקה, אבל זה לא הפריע לאלפי מעריצים אדוקים לוותר על Turisas או Destruction כמוני ולהגיע לראות את ההופעה, על אף שהחלה ב-Intro שנלקח מהשיר "Not Gonna Get Us" של להקת הלסבו-פופ Tato (מאיפה אני יודע!? הממ…). כשחברי הלהקה נכנסו לבמה, התחלנו להירגע, או בעצם, להתפרע עם הפצצות מהירות של דת' מטאל ושירים מכל התקופות, החל מהאלבום הראשון Dreams Of Endless War ועד ה-EP האחרון, No Way Out. לי זה לא שינה כי כבר בשיר השלישי קיבלתי את "Midnight Walker" שהוא אולי אחד השירים שאני הכי אוהב בעולם ומבחינתי כבר סימנתי את ההופעה כהצלחה. נכון שרוב החומר של הלהקה נשמע חוזר על עצמו ונכון שיש להם דמיון לא קטן ל-Children Of Bodom, אבל ללהקה הזו יש טאץ' משלה וסולן מגניב במיוחד (שמפקד גם על הויקינגים מ-Ensiferum)… נו, לפחות הוצאתי אגרסיות.
Moonsorrow – טל זכאי: מלבד Norther, גם החבורה שמרכיבה את Moonsorrow מגיעה מפינלנד והיא עלתה ל-W.E.T Stage בשעת ערב מאוחרת, מכוסה בדם ומוכנה להפיח קצת רוח פאגאנית בקרב הנוכחים. כנראה מפאת קוצר זמן ההופעות בבמה הצנועה, Moonsorrow לא ניגנו שירים מהאלבום האחרון, V:Havitetty, שכן כל אחד משני השירים בו אורך כחצי שעה, ולכן הסתפקו בחומרים מוקדמים יותר אך טובים לא פחות. האווירה הייתה מצויינת ו-Moonsorrow – שהיא אחת מהלהקות האהובות עליי המצליחה לשלב ויקינג \ פולק משובח ולא להתפשר על אגרסיביות – לא אכזבו. בשלב מסויים של ההופעה ביקש הסולן שכל אחד ואחד מהקהל ישיר עם הלהקה בשיר הבא, ואני תהיתי לעצמי אם כולם פה יודעים פינית חוץ ממני, אך מסתבר שתפקידי השירה באותו הקטע הצטמצמו בערך ל-"Ohhhh" ו-"Ahhhh", וכשכל הקהל צעק ביחד עם Moonsorrow. אני בטוחה שאפילו Immortal שקיפצו בבמה המרכזית תהו לעצמם "מה לעזאזל הולך שם?"…
Kai Hansen עם Stormwarrior – מכיוון שהספיקה לי פעם אחת לצפות בהופעה של Immortal, החלטתי לשים [בחרו מילה] על כולם ולהתקבץ עם הפיות ושאר יצורי היער, כדי לראות את חבורת הפאוור מטאל הגרמנית במקום. שלא תחשבו לרגע שהם אלו שענינו אותי, שכן לאחר חצי שעה של חומר מקורי שלווה בהמון פירוטכניקה ושאר מפיצים, עלה לבמה הכוכב האמיתי, Kai Hansen, לשעבר סולן Helloween וכיום בשורות Gamma Ray, שהחל לבצע עם חברי Stormwarrior את כל אלבומה הראשון של Helloween. איך ש-"Ride The Sky" התנגן, הקהל הרדום העלה הילוך והחל להפציץ בגלי Crowdsurf ומשחקי חברה אחרים. כל השירים מ-Walls Of Jericho בוצעו ללא דופי, אם זה "Judas", "Murderer" או "Heavy Metal Is The Law", אך השיא כמובן היה עם השיר "I Want Out", אמנם לא מאותו אלבום, אבל קלאסיקה Helloween-ית מוכרת, שגררה אחריה שלל זיקוקים ובלגן מכל מי שהיה נוכח במקום. עם כל הכבוד ל-Immortal, זה משהו שלא רואים בכל יום… Kai Hansen מלך.
In Flames – קשה להאמין אבל הלהקה הזו, למרות מה שנהיה ממנה בשנים האחרונות, מצליחה לגרור קהל שמורכב מכל הגילאים, מאלו שאוהבים את ימי הדת' מטאל שלה ועד לאלו שמתחברים עם הדברים היותר עדכניים שלה. דבר אחד היה בטוח כשחבורת השבדים מגוטנבורג עלתה לבמה, הולך להיות בלגן והמון המון פירוטכניקה – לא סתם קוראים להם In Flames… והם לא סתם נחשבים לאחת הלהקות עם השואו הכי חייתי שיש. מהשיר הראשון, "Take This Life" דרך כל הרפטואר העצום שלה, הלהקה סיפקה חומר לכל אחד מהבאים בקהל. Anders הסולן, שנראה כאילו לקח ג'וינט אחד יותר מדי, היה בדחן לא קטן והפעיל את אלפי האנשים בקהל כמו מדריך כושר ורק על זה שהוא גרם לעשרות אלפי אנשים להדליק מצתים ופלאפונים כשהתנגן השיר "Come Clarity" הוא צריך לקבל צל"ש או לפחות איזה צלב ברזל עצבני. מה שלא תגידו על הלהקה, היא קרעה את המקום לגזרים ונתנה פינאלה מנצח לפסטיבל.
– טוב, אז היום שלנו עדיין לא נגמר, אבל אחרי מה שהלך ב-In Flames, היה קשה למצוא אפילו שארית אנרגיה כדי לראות את Cannibal Corpse שוב. במקום זאת החלטתי ללכת לראות איך מתכוונים למקם את כל 20 (בערך) חברי Haggard על ה-Party Stage הקטנה… ובמפתיע זה איכשהו עבד. הבעיה הייתה כשהם החלו לנגן את המטאל הסימפוני האפל שלהם, שלפחות מאיפה שאני עמדתי, לא הצליח להתגבר על הגרגורים והגופות שהושלכו מה-Black Stage ע"י Cannibal Corpse. התעצבנתי והחלטתי לנטוש את 2 ההופעות האלו לטובת חגיגות הלילה האחרון של הפסטיבל שכללו בין השאר צפייה ב-Abbath השיכור מאחורי הקלעים ובחברי Gorgoroth שהיו בסביבה והתחילו עם בחורות. כמו כן, לא פסחתי על מתחם הקמפינג הרגיל, שם פרצו מדורות ענק ששימשו את באי הפסטיבל להיפטר מדברים שהם לא יצטרכו יותר, כמו אוהלים, אוכל, טלוויזיות ושאר חפצים ודברי נוי… מה שנקרא, ברביקיו עד אור הבוקר לסיום פסטיבל מנצח.
ימין: Kai Hansen – בקלאסיקות של פאוור | שמאל: In Flames – נראים טוב גם ממסך הוידיאו
[ לגלריית התמונות מהפסטיבל ]
סיכום הפסטיבל
הטוב –
להקות ולוח זמנים: זה ידוע שב-Wacken אי אפשר לצפות בכל ההופעות, אבל המארגנים ניסו כמיטב יכולתם כדי לא לגרום להתנגשויות (הופעה מול הופעה) של להקות מאותן סוגים. כמו כן, למרות שלוח הזמנים התעכב בעקבות ההצתה שהייתה ביום השני, תוך מספר שעות הוא כבר המשיך כסדרו. כשמדובר ב-Wacken אי אפשר להתלונן על הלהקות.
מתחם הפסטיבל, הבמות והסאונד: המתחם עצום, הבמות (המרכזיות) ענקיות, יש המון דוכנים והסאונד ב-90% מהזמן מעולה.
מתחם הקמפינג, צרכים: יש עשרות מתחמי קמפינג, בכל אחד מהם יש מספיק שירותים ורובם גם קרובים למקלחות – בתשלום.
מרצ'נדייז, אוכל ושתייה: מי שלא שמע על ה-Metal Market של Wacken, לא ידע שוק מטאל מעולם. יש שם הכל. חוץ מזה, בכל אזור הפסטיבל והקמפינג מפוזרים דוכני אוכל ושתייה למיניהם, אם זה ה-Metal Breakfest או ה-Viking Burger בין שאר דברים טעימים. המחירים סבירים יחסית עבור אוכל ושתייה ולא צריך להשתמש בקופונים. הפיקדון על כוסות השתייה גם מעולה.
הרע –
להקות ולוח זמנים: המארגנים החליטו לאשר ברגע האחרון מספר להקות שלא הרבה ידעו על הצטרפותן. לעיתים להקות מסוימות קיבלו מיקום לא מתאים להופיע, מה שגרם לאי נוחות והמון בלגן, כמו למשל במקרה של Turisas שנתנו להם להופיע בתוך אוהל ה-W.E.T. Stage. כמו כן, רוב הלהקות הגרמניות שהגיעו להופיע, דיברו בשפת האם שלהן, כמו גם המארגנים שלא תמיד טרחו להתחשב בקהל שהגיע מחוץ לגרמניה – ובגלל זה היה קשה להנות בהופעות או לקבל מידע על שינויים בלוח הזמנים.
מתחם הפסטיבל, הבמות והסאונד: המתחם עצום והמיקום החדש של ה-Party Stage דיי הקשה על העניינים, במיוחד כשהיה צריך להגיע בין הופעה אחת לשנייה. השנה לראשונה היו לעיתים בעיות סאונד, מה שהפתיע בהתחשב במוניטין החיובי שהיה לפסטיבל.
מתחם הקמפינג, צרכים: בעקבות מזג האוויר המשוגע שפקד את האזור בימים לפני שהחל, שובשו נושאי החנייה במתחמי הקמפינג, מה שגרם להמון פקקי תנועה. היה צריך להתחשב בכמויות העצומות של האנשים.
מרצ'נדייז, אוכל ושתייה: ב-Wacken צריך לשלם על הכל, אם זה חוברת מידע ולוח זמנים של ההופעות (שברוב הפסטיבלים קיבלת בכניסה), או שירותים ומקלחות נקיים – הכל עולה כסף. אמנם זה כך כבר מספר שנים, אבל לא יזיק להתלונן על זה.
כללי –
אולי זה רק אני, אבל השנה יצאתי בהרגשה מעט מאוכזבת מפסטיבל Wacken. נכון היו הופעות לא נורמאליות, נכון ששוב, היה אפשר למצוא שם כל דבר מטאליסטי שאיי פעם חשבת עליו, אבל בשביל אנשים כמוני שזו לא הייתה הפעם הראשונה שלהם בפסטיבל, הכל הרגיש כבר מוגזם. אפילו בעיני לא מעט גרמנים שפגשתי, שעד לא מזמן שיבחו והיללו את אדמת Wacken, הלך הרוח השתנה. Wacken הוא כבר לא פסטיבל מטאל, Wacken הוא מעצמה שככל הנראה רק תלך ותגדל, ועם אישורה של Iron Maiden לפסטיבל בשנה הבאה, זה רק מוכיח על מה דיברתי… בכל אופן, אם למעלה מ-70,000 איש חולמים שנה שלמה על 3 ימי הפסטיבל, על 80 הלהקות ועל כל מה שמסביב, מי אני שאתווכח? כנראה ש-Wacken Open Air הוא עדיין "המְכָּה של המטאליסטים".