סקירת הופעה – מכת חושך – Scarlet, Edellom, Clapsodra בכאוס

זה היה ערב די מוזר מבחינתי. הופעה במה שבכלל חשבתי שהוא חדר חזרות, שלוש להקות שרחוקות מהסגנונות האהובים עליי (קצת, הרבה והמון בהתאמה), אמצע פסח כך שאפילו הבירה נשללה ממני וקהל שהפרצופים המוכרים בו היו מעטים יחסית להופעות האחרות בהן אני מסתובבת. אבל הלכתי, לא בחוסר חשק – כי הופעות זה כיף, ולצאת מהבית ולנשום קצת אוויר סצנה זה נדרש מדי פעם, אבל גם לא מתוך ציפיה לאיזו חוויה מטורפת בגלל הריחוק שלי מהסגנונות האלה. בשורה התחתונה? הופתעתי לטובה. המקום אינטימי אך שיקי, משדר אקסלוסיביות ולא "שכונה" כמו שדמיינתי. האווירה המוזיקלית הקודרת והסוערת הצליחה לסחוף אותי פנימה, והלהקות עשו את העבודה על הצד הטוב ביותר.
Scarlet

היתרון ב״כאוס״ הוא היכולת להרים הופעה עבור כמה עשרות אנשים בעלות לא גבוהה, המקום נראה מלא,והקהל מרוויח הופעה שנראית כמו הופעה לכל דבר ועניין. בשונה מהחזרות המתקיימות בו, לאור הירח ועם תאורה נכונה וסאונד לא רע המקום דווקא נותן פייט למועדונים הגדולים יותר אם חפצך בהופעה אינטימית לחברים בניחוח אנדרגראונד. וכך ללא דאווינים מיותרים, עלו החבר׳ה הצעירים של Scarlet ופשוט התחילו לנגן. הלהקה, אותה שמעתי רק פעם אחת בעבר (וגם זה היה בחצי אוזן מכורח הנסיבות), עושה סוג של מטאל סימפוני/פאוור עם שירה נשית אופראית. רוב הנגנים הם יוצאי Sensorium, גם הם להקה בסגנון זהה שהוציאה אלבום והתמסמסה לה. יחד הם מהווים יחידה אחת של טירוף גיטרות, דאבלים ושיער מתנופף. המוזיקה עצמה כבדה יחסית ומהירה, עמוסת דיסטורשנים וצלילי קלידים, כאשר מעל הכל מתנוסס קולה העדין והיפה של רעות ללוש. נראה שההרכב התגבש אף יותר לאחרונה, ובזמן שאין כאן איזה נסיון להמציא את הגלגל מחדש מבחינה מוזיקלית, יש כאן שימוש בנוסחה שעובדת היטב ובשילוב האלמנטים המוכרים של הסגנון בצורה מעניינת. כל אחד מהנגנים יודע טוב מאוד מה הוא עושה: מיכאל טימושקו המתופף נותן בראש, אלכסיי קובאלב הבסיסט וארסני מסקיריאקוב הגיטריסט עפים בליינים מהירים של פאוור מטאל, השירה מדוייקת ונעימה, והקלידים בניצוחו של אלכסנדר פיאבסקי נותנים אווירה כראוי.

מכיוון שעדיין אין להם חומרים מוקלטים והסגנון לא ממש זורם בעורקיי, הרבה מהשירים נשמעו לי דומים, כמו שלרוב קורה בשמיעות ראשונות, משום כך גם קשה לי להצביע מיידית על שיר מסוים שתפס לי את האוזן. זה ידרוש עוד כמה שמיעות נוספות, אך הלהקה משדרת כיף לצד מקצועיות וחווית הבמה שלהם בהחלט ראויה לתשומת הלב.

יתרון בולט שתופס את העין אצל Scarlet הוא בשואו – הלהקה פשוט יודעת לזוז, בין הלהקות היחידות שראיתי בסגנונות המלודיים שכל הנגנים בה זזים ולא אחד-שניים שמתפרעים בעוד השאר משחקים אותה תפאורה. אך אם מבחינת שואו וכימיה לא חסר להם, עושה רושם שבין השירים הלהקה קצת הלכה לה לאיבוד. שתיקות מביכות היו הרקע שבין שיר לשיר תוך כדי התעלמות מהסביבה, וגם כשרעות אזרה אומץ לומר כמה מילים זה היה מהוסס. דווקא בהופעה במקום כזה שמתאפיינת בתחושת קרבה לקהל, הייתי מצפה ליותר תקשורת והתייחסות אליו. חסרון נוסף היה השילוב של קולה הרך של רעות עם הכאסח שנתנו הנגנים מאחוריה. אני לא בטוחה אם זה עניין של באלאנס או שהיא פשוט לא מעיזה עדיין להתאבד עד הסוף על המיקרופון בגלל חוסר בקילומטראז׳ במה – ככל הנראה שניהם – אבל זו נקודה שההרכב יצטרך לשפר לטעמי, וגם את החוסר בחומר זמין לשמיעה אונליין.

כשלוקחים בחשבון את תקופת פעילותם הקצרה, מאוד מרשים לראות את כמות השירים המקוריים שהצליחו להעמיד ואת היותם הרכב מהודק שנשמע טוב. בסך הכל, Scarlet נותנים פייט לא רע וממלאים את המשבצת החסרה של להקת פאוור\סימפוני עם פרונט נשי כאן בארץ. באירופה, שם הרכבים כאלה בנמצא על ימין ועל שמאל, המאבק יהיה מאתגר יותר, אך ימים יגידו מה צפוי להרכב בזירה הזאת.

Edellom

זו היתה מבחינתי ההפתעה של הערב, מכיוון שדום מטאל מתקשר לי עם My Dying Bride אותם שמעתי לתקופה מאוד קצרה בצעירותי ועם Draconian ושלל להקות שאני לא סובלת. אין לי כבר סבלנות להתנהלות האיטית של הז'אנר הזה, לסולנים שממלמלים מילה פעם בשעה, לחוסר התחכום המוזיקלי יחסית לסגנונות אחרים. אבל על Edellom כבר שמעתי ממגוון מקורות שונים ואחרי שהבנתי שהם כאן כדי להישאר, הגעתי בעיקר כדי לשמוע אותם ולראות על מה מדובר על אף סלידתי מכל מה שקשור לדום מטאל. ככל הנראה דווקא בגלל חוסר הציפיות הועפתי חזק ורחוק.

וואו! אפשר לומר שזו בין הפעמים היחידות שבמהלך הופעה הרגשתי ניתוק מהמציאות לרגע וריחוף באיזה עולם מקביל, אפלולי ומצמרר. גם הופתעתי לגלות שהם כבדים! לצד קטעים איטיים ודכאוניים היו גם המון קטעים ת'ראשיים למדי, כאשר מתן קידר מרביץ לבס שלו תוך כדי גיבוי גראולים, בעוד אסף קסימוב המתופף מגבה אותו במכות חזקות, דוד נרדיה ומריה רייבן נותנים את נשמתם למיקרופון והגיטרות צורחות בניצוחם של דוד נרדיה ודוד אלון ומתאבדות להן בליינים מהירים. כמעט בכל שיר התגבש לו איזה פוגו, כך שזה לא הדום מטאל שדמיינתי לעצמי, אך האיזון נשמר בזכותה של מריה – שגם היא הפתיעה אותי בשירה חזקה וצלילים ארוכים, ולא בשירה גבוהה ואוורירית שמאפיינת לעיתים להקות בז'אנר.

אבל החוזק של Edellom הוא לאו דווקא במוזיקה הטובה או בנגנים המצויינים (למרות שכל זה בהחלט קיים אצלם) אלא בתיאטרליות. זו היתה הפעם הראשונה מזה שנים שבאמת התרגשתי לשמוע להקה ישראלית, שראיתי זמרת שלא רק נשמעת כאילו היא מרגישה את השיר אלא גם מחצינה את זה החוצה, כאילו באמת כואב ועצוב לה. שמעתי זמר שצורח לא רק כי הוא גראולר ואלה הליינים שלו (ואל תטעו, מדובר בגראולר פשוט מצויין!!), אלא כי זה השיר, זה הסיפור, והסיפור דורש צרחות של תסכול, ורואים את זה על הפנים שלו. שהנגנים מנגנים בתוך הקהל כי הם חלק מהחוויה הזאת, וגם עזרי במה נכנסים לפעולה כשהם נדרשים, לדוגמה כשמריה נעלמת מהבמה רק כדי לעלות אליה שוב לבושה בגלימה שחורה שמסתירה אותה, על מנת להכנס לדמות בצורה טובה יותר. בנוסף, בין השירים הלהקה קצת יצאה מהכבדות הדרמטית ומריה הריצה דאחקות עם הקהל, במן כריזמה חיננית – נקודה ענקית לזכותה שמחפה על כך שבמקומות מסויימים בשירה שלה היא עדיין נשמעת לי מעט בוסרית. היו עוד כמה הברקות ששמרו על הקהל עירני – למשל בשיר "Time Delay" רעות ללוש מ- Scarlet הוזמנה לבמה לבצע דואט מרשים יחד עם מריה ושילוב קולותיהן היה מהפנט, ובשיר "Thirst" מהאלבום שנמצא בשלבי כתיבה, הקהל הוזמן לגבות את הלהקה בפזמון החוזר. לאחר כל הבלגן והפוגו, דווקא הבחירה לסיים עם השיר השקט "Sunset" ולא באנרגיות גבוהות מעט תמוהה בעיני, והלהקה טענה כי כך היא מסיימת כל הופעה. אך גם באמצע הליינים האיטיים והמדכאים דוד נרדיה הפתיע בבחירה לבצע אותם בתוך הקהל, וכשהוא מסתובב כאילו אבוד, פונה לכאן ולשם, ומנגן כמה תווים שיצרו איזו מנטרה, זה פשוט שידרג את האווירה בכמה רמות.

לסיכום, מדובר בלהקה נהדרת שעובדת קשה ומלאה לא רק בכשרון אלא גם בכריזמה ויכולת הגשה ומשחק, שמביאה לבמה ערך מוסף מעבר למוזיקה ומצליחה ליצור חוויה שמושכת את המאזין פנימה ונותנת לו להרגיש חלק מתוך השיר. חסרונו של האלמנט הזה בהופעות נהיה עבורי ניכר יותר ויותר בזמן האחרון ולכן למצוא להקה שכן נותנת את האקסטרה הזה הרגיש כמו מציאת מאגר מים במדבר, ועבורי זו סיבה לחגיגה (אבל עצובה, כי בכל זאת, דום מטאל).

Clapsodra

אם ללהקות הקודמות היה לי איזה חיבור למרות הריחוק שלי מהסגנון המוזיקלי שלהן – אצל Scarlet הליינים המוזיקליים הקופצניים ואצל Edellom הדרמה – את Clapsodra היה לי כבר קשה הרבה יותר להבין. לא רק שהסגנון רחוק ממני שנות אור, אני אפילו לא יודעת להגדיר למה הוא דומה (Arallu הישראליים היו הרפרנס היחיד שעלה לי לראש). הקהל שמילא את ה"כאוס" הלך והידלדל בשלב הזה – נקודה אדומה בארגון האירוע. אמנם זה היה יום חמישי ועוד בעיצומה של חופשת הפסח, אך אחרי שני סטים מלאים של שתי להקות כבר הורגשה עייפות מסויימת והמחסור באלכוהול גרם להרבה אנשים לחפש לעצמם איזה פאב לנחות בו. כמו כן, היה חכם יותר לתת ל- Clapsodra, להקה ותיקה שעושה קאמבק, מקום טוב באמצע על מנת לחשוף אותם לקהל חדש.

שתבינו, מדובר בלהקה שהיתה פעילה לפני 25 (!!) שנים ואף הקליטה אלבום באותה התקופה. אני לא יודעת מה גרם להם להתאחד אחרי כל כך הרבה זמן, אבל היה ניכר שהם חיכו לרגע הזה. כשאבי צדקני הזמר\גיטריסט, שהוא גם המוביל והיחיד שנשאר מההרכב המקורי, גירגר אל המיקרופון מילים זה היה נראה כאילו עבורו הם נשמרו גנוזות קצת יותר מדי זמן והיכולת להוציא אותן החוצה סוף סוף היא פורקן אדיר. היה נפלא לראות הרכב שחיכה וחיכה ועכשיו מתפוצץ, גם אם הצורה שבה עשו את זה היתה מאופקת יחסית. הם לא כבשו כל מילימטר בבמה כמו Scarlet ולא החצינו דרמות כמו Edellom (זה גם קשה כשהסולן הוא גם אחד הגיטריסטים ולכן מוגבל ביכולת התזוזה) אבל המבט בעיניהם והצורה שבה הם ניגנו ושרו, פשוט אמרו את הכל. גם הקהל הנותר היה מורכב בחלקו מקבוצת אנשים שהיו נראים כמו מעריצים ותיקים ועל אף גילם הצעיר והעובדה שאין מצב שהם עדיין זוכרים את הלהקה מפעם, הם עדיין שרו את המילים, יזמו פוגו, והתרגשו עם הלהקה.

המילים שהצלחתי לקלוט פה ושם דיברו – איך לא – על הרס וחורבן של הנשמה, מה שתאם את הגראולים הנמוכים והכועסים. לצד ליינים כבדים ואיטיים הלהקה מכניסה פה ושם גם קטעים גרוביים יותר (אם אפשר לקרוא למשהו בסגנון הזה "גרובי") עם גיטרות (ליאון ווסרמן ואבי צדקני) ובס (אורי ג'פרי) דומיננטיים יותר, וכך שומרת על העניין והגיוון. התופים (קוסטיה בוצ'ר) אינם גוזלים את הפרונט, אבל זה מחמיא לסגנון וכל נסיון להתחכם דווקא היה גורע במקרה הזה. אני אולי לא מבינה גדולה בסגנון אבל שמעתי שם השפעות של דת' מטאל דרמטי, דום מטאל איטי ומפחיד עם נגיעה קלה של מטאל גותי מעל. לא קל לאכול את כל האפל אפל הזה, אבל הוא שואב אותך פנימה גם בלי שתרגיש וגורם לך להסתכל מעבר לכתף בפחד וחוסר נוחות.

אם בזמן ההופעה עצמה קצת איבדתי את עצמי כי לא ידעתי כל כך איך להתמודד עם מה שאני שומעת, דווקא כאשר ישבתי להאזין בבית, גיליתי ב- YouTube לצד החומר הישן והמחוספס גם הקלטות חדשות יחסית (חידוש של חומרים ישנים? חומר חדש?) אליהן הצלחתי להתחבר הרבה יותר. ההפקה המצוינת מחמיאה מאוד לחומר הזה, והשירה הנקייה שצצה לה פה ושם בולטת הרבה יותר ומשדרגת את הניגודים בשיר. גם שיתוף הפעולה עם הזמרת בטי פאבלו שנותנת את הטון הנשי שלוקח את החומר לכיוון המטאל הגותי מבורך. כל התוספות האלה נעלמו כמעט לחלוטין בחוויית הלייב, למעט אינטרו מוקלט המכיל שירה אווירתית בכניסה לשיר "Why". מטבע הדברים, ההקלטות החדשות נשמע בוגרות הרבה יותר, גם בסאונד ובהפקה, ואני חושבת שראוי ל- Clapsodra לתת למאזינים את החוויה המשודרגת, כולל אורחים וסאונד שמחמיא להם כמו שהם נשמעים היום, ב-2017, ולא להתרפק על הנוסטלגיה. כך או כך, רק על ההתמדה והסבלנות ראוי לתת להם ציון לשבח ואני מחכה לראות מה עוד צופן להם העתיד.