סקירת הופעה – שנה לאלבום הבכורה של Sinnery

ההופעה החגיגית לרגל שנה מאז צאת האלבום "A Feast of Fools" של Sinnery, באה לי ממש בטוב. למרות שהם הופיעו המון לאורך השנה רציתי להגיע להופעה רצינית שלהם ועקב טיימינג בעייתי זה פשוט לא קרה, כך שהפעם אמרתי לעצמי שאין מצב שאני מפסידה אותם שוב. כששמעתי ש- Gunned Down Horses מצטרפים לחגיגה, הלא הם הסוסים הדוהרים מחיפה שאף אחד לא באמת יודע להגדיר סגנונית, ובכך גם מממשים את קריאתם הפואטית לערבוב הז'אנרים (בטור הדעה שפורסם כאן לפני כשבועיים) – כבר לא היה לי ספק. את התמונה השלימה Eternal Struggle, להקה שלא שמעתי אודותיה עד הזכיה האחרונה בתחרות ה"מטאל באטל" הישראלי, ומאז הסתקרנתי לראות מי הם ומה הם רוצים ממני. כל אחת מהלהקות נתנה הופעה מצויינת, אך גם השילוב ביניהן עבד כמו שצריך, מה שגרם לערב הזה להיות מהנה ביותר. גם בקהל ראיתי קבוצות של חובבי הז'אנרים השונים, פרצופים שראיתי בנפרד אך לא יחד באותו מקום מעולם, כך שככל הנראה המטרה הושגה. כעת אפשר לומר בפה מלא – קרוס-ז'אנר בארץ הקודש? עובד.
Gunned Down Horses
לצלילי מכות תופים מלחמתיות ואיטיות עולים הסוסים להתוודות אל קהל שהוא אינו קהל הבית שלהם. הכל כבר מוכן – המבטים הרושפים של יובל תמיר כשהוא נותן את פעימות הלב האלו, הכוונה של נדב גולדברג בכל משיכת מיתר בס, הפריטות הצורבות של אדם אוריאל בורשטיין על הגיטרה, חטיבת כלי נשיפה המשרה אווירה של מועדון ג'אז בשנות העשרים, ומעל הכל – קולו העמוק של דודאבי (וידי) דולב כשהוא קורא לנו "Confess, My Love, Confess". ואז הכל נשבר לכדי הזיה אחת גדולה של קברט, אלטרנטיב, ג'אז, סווינג, סליז ומטאל.

בהתפוצצות אחת גדולה של גווני אפל ופסטל, ההרכב הזה מראה משהו אחר שלא נראה מעולם על גבי במת מטאל כאן. אני כבר יודעת למה לצפות שכן ראיתי אותם בהופעה לא מזמן, אבל לו רק יכלתי לתפוס את פרצופי העומדים סביבי, ההבעות שנעו בין בלבול להבנה מרסקת – הלם תרבות. אי אפשר להסיר את העיניים מהאקסטרווגנזה הזו, מתוקה והרסנית ככל שתהיה, היא מושכת אותך פנימה. Gunned Down Horses עובדים כיחידה אחת משומנת, אמנם וידי תופס את העין והאוזן במיוחד עם נוכחות בימתית של עשר רמות מעל כולם, אך שאר הנגנים לא נעלמים מאחור – הם נותנים לו את הפרונט אך נראים ומרגישים כחלק מההצגה גם הם, ובכל פעם שהסטתי את המבט ראיתי אש בעיניהם. הקהל לא יכל להשאר אדיש ועד מהרה נכנס לאווירה, גם אם היא לא "מטאל" פר-סה והם בכלל ת'ראשרים שבאו לשבור ראשים. אולי בזכות הכריזמה העוטפת של וידי או הגראולים והצרחות שהוא מרבה לתת היכן שרק מזדמן לו (בניגוד לגרסאות האלבום הרכות הרבה הרבה יותר). אולי חלק זוכרים לו ולנגנים האחרים חסד נעורים מימי המטאל שלהם, Reign of the Architect ו- OMB הן כמה דוגמאות, כך או כך החששות שלהופעה כזאת אין מקום בערב כזה התפזרו להם מהר מאוד בין מסדרונות המקום, שכבר היה מלא בשלב הזה. יתרה מכך, כשהם ניגנו את "Dead", הסינגל שיצא לרשת כקליפ לייב לא מזמן, ראיתי שאני לא היחידה שמזמזמת את המילים יחד איתם. השיר תופס וכולם נכנסים לקצב של הדבר המוזר הזה שקורה עכשיו על הבמה, כאן גם המקום לציין לטובה את חטיבת כלי הנשיפה – "The Big Bad Brass Section" – בוריס בנדיקוב (חצוצרה), דניאל לובשבסקי (טרומבון) ואיתמר אפרת (סקסופון) שמעשירים מאוד את הסאונד של הלהקה ותורמים לחוויה הכללית ולסאונד הייחודי.

בשירים הבאים נוכחותה של זמרת הליווי דניס סקורפיץ נהיית משמעותית יותר, לעיתים היא ברקע אבל בדואטים כמו "The Runaway Bride" היא מקבלת את המקום הראוי לה והכימיה בינה לבין וידי מרשימה ומשכנעת. היא גם תופסת יוזמה בעת תקלות מיקרופון ומגבה אותו. למרות שהשירה שלה נעימה לרוב, מדי פעם היא נותנת גראול בשרני וכבד, ולוקח לי שניה להבין שזו הגברת שאחראית עליו. לטעמי, זה טוב יותר מגרסאות האלבום שאת רובו מכתיבה שירה נשית מאוד מתלחששת ומתוקה אך הסוסים בכל מקרה פונים לדרך חדשה וטוב שכך. "Summersong" לדוגמה, שיר חדש שאינו נמצא באלבום, כבר משלב הרבה מאוד כוח וורסטיליות ווקאלית ומוזיקלית וייצא בקרוב כסינגל. זה גם אחד האהובים עליי מהסטליסט והטירוף שלו סולל את הדרך ל- "Blue Sky" שמתחיל כמו משהו בסטייל הסליזי של לואי ארמסטרונג, ונגמר בכך שוידי חוצה את הקהל לשניים ומבקש שנעשה עבורו "Wall of Swing". אם לא הייתי רואה את זה בעיניים לא הייתי מאמינה – מטאליסטים כבדים יוצרים קיר, כמו שנהוג ב"Wall of Death", ואז מתערבבים זה עם זה בריקוד סווינג, כשהמהדרין גם תפסו זה את זה לוואלס צמוד בעוד Gunned Down Horses מבלגנים את הבמה לחלוטין. הלהקה סיימה בקאבר כיפי בגרסה משלהם ל "I Wanna Be Like You" מתוך ספר הג'ונגל, שם אפילו נצפה פוגו, והותירה מקום מלא בלסתות שמוטות.

אני מנסה להעביר את החוויה למילים ונותרת עם תחושת גירוד מעצבנת שנותרת גם ימים אחר כך. זה מה ש- Gunned Down Horses עושים לי, נכנסים מתחת לעור ומתמקמים שם, בדיוק בין שברון הלב הראשון בגיל שמונה, לזרע ההרס העצמי המוחבא מתחת שכבות של בורגנות. וידי אינו רק זמר בחסד עליון, הוא גם שולט בקהל בקלות, גורם להם להתנשף ולרקוד, מוחא כפיים בתזזיתיות ומבקש שנהנה בעוד המוזיקה מעיפה את הנגנים קדימה, אבל אני לא קונה את הקלילות הזו. אולי זה כי אני מחפשת בין השורות את נקודות החיבור שלי עצמי, אולי אלו המילים שרחוקות מלהיות שמחות – אני מוצאת שלל רגשות בין החצוצרות למקצבי הסווינג. אני מחפשת ומגלה במוזיקה ובהגשה לא מעט דרמה, חרטה, ביקורת עצמית, טראומות ילדות – דמעות באריזת קונפטי. זה ניכר בשינויים הווקאליים התכופים, ומדובר בזמר ורסטילי עד כאב (ואחד שגם עקבתי אחרי פועלו לאורך השנים). לחישות וצווחות, ליטופים וגראולים שוברי קירות והכל במשפט אחד, תענוג לאוזניים שמחפשות משהו מרענן. זו רמה טכנית מרשימה ביותר, אך מעבר לטכניקה לבדה – זה מטלטל אותך מבפנים. זה גם ניכר בפרפורמנס שלו הכל כך לא שגרתי, בכבישת הבמה, המדרגות וכל חלקה טובה של ה"תמונע", בהתכנסות פנימה או בחשיפה החוצה של כל מה שיש לו, בהתחמקות המכוונת מהקהל לעיתים, אלוהים, איך שהוא מופיע. לי אישית זה נראה יותר כמו ליצן עצוב שיפשוט גם את עורו בשביל הקהל (אחרי הכל, גם קרבות גלדיאטורים נחשבו לבידור) והטוטאליות של זה – של כל חברי ההרכב – כובשת אותי שוב ושוב.

בשלב מסויים קשה לי לעכל הכל, למרות שהלהקה בחרה סט מרקיד יותר וויתרה על הבלדות האיטיות, אני מרגישה את זה בבטן ועומדת במקום, לא יכולה ולא רוצה לרקוד או לזוז אלא רק לחוות. אז אני גם מודה על כך שהם לא מסתכלים לנו ממש בלבן של העין, כי אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להכיל את זה, אותם כיחידה, אותם כאינדיבידואלים. אופטימיות לטפשים או מזוכיזם ליודעי דבר, כך או כך אני מתנתקת לרגע מהסביבה ורוצה עוד מזה, במיוחד כשסף הריגוש שלי עלה עם השנים ואני כבר צינית ומשועממת מלראות את אותם הדברים פעם אחר פעם. מתגובות הקהל אני גם מגלה שאני לא היחידה שהבינה את מה שהם מנסים להעביר לנו. על פניו, Gunned Down Horses עושים הרבה פאן, אבל לעזאזל – אני רוצה שהם ינגנו בלוויה שלי.

Eternal Struggle
כש- Eternal Struggle עלו לבמה, התמקמתי לי בצד בנקודת תצפית טובה כי ידעתי שעוד שניה המקום יהפוך לפוגו אחד גדול, ואכן כך היה. הזוכים הגדולים ב"מטאל באטל" שיהיו נציגינו בוואקן 2017, עלו להם לבמה בהכי נון-שאלאנט. חולצות טי שירט, מכנסי ברמודה, אפילו לא בצבעים שחורים. הכי קז'ואל, ותכל'ס? הם באמת היו הכי יפים כשנוח להם. זה הקטע של Eternal Struggle, לעשות מוזיקה מקפיצה, לקפוץ בעצמם, להנות ולהשתגע ולסחוף איתם את הקהל. זה גם בדיוק מה שהם עשו – וחוסר היומרה הזו היה משב רוח קליל בתוך סצינה שלעיתים חוטאת בביצתיות-יתר, מאבקי אגו והתעסקות בשטויות. לא הזדמן לי לשמוע אותם לפני כן, ולמרות שזה לא הסגנון המועדף עליי מצאתי את עצמי קופצת אול-אובר-דה-פלייס, משחררת הרבה קיטור שהצטבר אצלי כמו בכל סוף של שבוע מתיש, ופשוט נהנית. אשכרה נהנית, לא מנסה למצוא איזו בשורה מתחת לאקורדים ולא מנתחת ריפים מוזיקליים, רק חווה את זה ונטענת מזה. זו החוזקה הגדולה של Eternal Struggle, היכולת להביא מוצר שנראה ונשמע טוב בכל צדדיו – המוזיקה, הנראות, השואו וההגשה, הגישה הכללית – הכל באותה השפה, הכל מתחבר. התוצאה היא מוצר שעובד ושהקהל מאמין לו, ולכן גם לא מפתיע אותי זכייתם בתחרות.

הלהקה בחרה לפתוח דווקא בקאבר קצר ובועט – "Take the Night Off" של Sick of it All, מה שלדעתי קצת מוריד מהיתרונות של המהלך משום שבעיניי קאבר הוא הפוגה למשהו מוכר באמצע סטליסט של חומר מקורי. למרות האסטרטגיה התמוהה, אין ספק שהלהקה השתלטה עליו בצורה מצויינת ולולא היה נאמר לי שזוהי גרסת כיסוי הייתי משוכנעת שזה שיר שלהם שהשתלב בצורה נהדרת עם הסטליסט. כבר בשיר השני "Repeat Nothing" אני מרגישה בבית. אין לי הרבה ידע בז'אנר (הארדקור מטאל), אבל זה נשמע לי מספיק במורד הסמטה המוכרת שלי. כשאני מקשיבה לשיר אחר כך בבית אני גם מבינה למה – ההשפעות של Pantera מיד קופצות לי לאוזן, וקל לי להתחבר לגרוב של הגיטרות המנסרות שמכוונות נמוך, לסאונד המכאני משהו, לריפים השבורים ולשירה הצרחנית על גבי צלילי האמצע. הסולן אורי פרנק עושה עבודה מצויינת ויורה משפט אחר משפט מבלי לפול ברמת האנרגיה, השירה שלו מאוד אורגנית ו"סגורה על עצמה" בניגוד להרבה זמרים אחרים שיצא לי לשמוע, שלעיתים הלייב מאתגר אותם כשזה מגיע לשירה מלוכלכת. גם מקומו של השיר החדש "Falling Forward" שהביא להם את הזכיה בתחרות לא נפקד. הקהל כבר באקסטזה, וכיף להסתכל על מה שהולך על הבמה. לא רק הפרונטמן אחראי על התיזוז – גם הגיטריסט עומר מאיר והבסיסט גלעד "רוחו" פינייבסקי לא מפסיקים לזוז תוך כדי שהם מנסרים ריף אחרי ריף, ואין מה לומר, הלהקה הזו יודעת להופיע. זה לא רק הדבאנג מתוזמן שכבר נהיה מהלך לעוס – הם פשוט כובשים כל חלק בבמה, קופצים, משתגעים, ואני מקנאה בצלמים שזוכים לצלם תמונות כאלה, של אנשים עפים באוויר.

את "Freedom Denied" אני פחות אוהבת משום שהוא פחות גרובי ויותר נותן בראש בצורה שמתאבדת עליך, אבל אני כבר כל כך בפנים שאני רק קופצת וצורחת כמו מטומטמת, ואז גם מבינה שאחד היתרונות של Eternal Struggle הוא באורך של השירים – שתיים עד שלוש וחצי דקות, זה הכל, ובסגנון כזה זה יושב בול, בטח ובטח בערב של שלוש להקות שבקלות יכול לההפך ליותר מדי. כבר ציינתי לטובה את חוסר היומרנות: לעומת להקות אחרות שמנסות בכוח לצאת מהז'אנר כדי להוכיח ורסטיליות או מורכבות מוזיקלית, וכתוצאה, מתקבלים שירים ארוכים וחסרי פואנטה יחסית למה שהלהקה משדרת ברגיל. Eternal Struggle אפילו לא מתאמצים. הם פשוט עושים את מה שהם יודעים לעשות, ועושים אותו טוב. הסט נגמר, מהר מדי, ב- "Pride Kills" הכולל עבודת תופים מצויינת מצד אורי קורן שמחזיק את כולנו בביצים בעוד הלהקה מסיימת סט שובר ובועט ולא משאירה מצח אחד לא מיוזע בקהל.

ללהקה נכון להיום יש EP אחד בחוץ בשם Breaking & Entering הזמין להאזנה ב Bandcamp, והיא מתכננת בקרוב להסגר באולפן ולכתוב שירים חדשים. בדומה ל- Sinnery ול- Gunned Down Horses, גם הם לא מפחדים מהופעות קרוס-ז'אנר. חוץ מההתכוננות לפסטיבל וואקן, יש גם להם יוזמות ליצירת קשרים עם אמנים אחרים מסגנונות שונים על מנת להרחיב אופקים, להביא אותם הנה ולטוס בעצמם, כאשר הסנונית הראשונה היא ארגון ההופעה עם להקת Deez Nuts ביולי. אני בוודאי אמשיך לעקוב אחרי הלהקה הזו, ולו רק בזכות העובדה שהם עושים פאקינג גוד טיים ועושים אותו בול כמו שצריך.

Sinnery

בתמונע כמו בתמונע, לא ניתן לפתוח דלתות לפני תשע וחצי בערב. כך נוצר מצב תמוה בו הלהקה המרכזית מופיעה מול קהל שחלקו הדלדל כבר – אני משערת שעקב ענייני תחבורה ציבורית וההכרח לקום לעבודה למחרת. אך על אף שהבנתי את הבחירה שלהם לצרף אליהם להקה אחת קרובה ואחת רחוקה מבחינה סגנונית, והלהקות הללו אף ניגנו סטליסטים קצרים, היה אולי עדיף ל- Sinnery לקחת בחשבון את אילוצי המקום ולהצטמצם לערב של שתי להקות בלבד וכך להרוויח את כל הקהל שהגיע לפרגן להם. למרות הגליצ' הזה, בלי יותר מדי דרמה או היסוס Sinnery עולים לבמה בשיר הנושא מתוך האלבום, ועושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לתת ת'ראש איכותי שישבור ראשים ויגרום לך לזוז. זו הפעם הראשונה שאני שומעת אותם בלייב ומקבלת הרכב שעובד טוב יחד, עם כימיה ניכרת בינם לבין עצמם ועם הקהל. אלון קרניאלי, הזמר והגיטריסט, מנצח על כולנו ומסתער על הפרונט, אמנם הוא מאחורי גיטרה אבל זה לא מונע ממנו להשתולל כשאפשר. לטעמי אלון הוא אחד הגראולרים המוכשרים שפעילים בנקודת הזמן הנוכחית כאן בארץ, הוא עובד קשה ודוחף קדימה ורואים את זה. לא רק שהלהקה למודת הופעות ובמה, היא גם מודעת לעצמה ונותנת בדיוק את המינון הנכון של הדברים – מבחינה מוזיקלית, לדעת מתי ללחוץ ומתי לשחרר, ומבחינת השואו, להתרוצץ על הבמה אבל מבלי לאבד את הפאסון הת'ראשרי שמאפיין אותם.

כשהקשבתי לאלבום בתשומת לב בבית, הופתעתי לגלות ש- A Feast of Fools הוא הרבה יותר רוקנרולי ונקי ממה שחשבתי שהוא יהיה. זה מתבטא מאוד ב- " H.A.C (Revolutions For Nothing)" הקצרצר, שיש בו לא מעט רפרנסים לאייטיז ואולי אף לגלאם נסתר – אך עדיין ממשיך את הקו הכאסחיסטי ש- Sinnery נותרים נאמנים אליו, ומכין את הקרקע ל- "Built to Kill" בו הלהקה ממש יורקת אש על הקהל, במיוחד מכיוון התופים המהירים עד עלפון עליהם שולט ביד נאמנה מתן מנדלבאום, והבס הגרובי לעיתים-מהיר לפרקים של סער טובי. כשאני חושבת שהבנתי את הקטע של הגיטרות עליהן אחראים עידן קרינגל ואלון קרניאלי, הן מפתיעות בשינוי סגנוני או בליין ששובר את כל השיר לכיוון אחר, וזה שומר עליי מרוכזת לאורך ההופעה. אפשר לומר שהגיטרות הן מה שבונות את הקטע הייחודי של Sinnery, לא כי הן עושות משהו שלא נשמע כאן קודם, אלא כי הן מנווטות את שאר הכלים בצורה חלקה על מנת שהשיר יתפתח למקום אליו הוא אמור להגיע. מכיוון שזו הפעם הראשונה שאני שומעת אותם בלייב, ההבדל גדול בין החוויה החיה, לבין גרסאות האלבום המופקות היטב בסאונד מדויק, בו אפשר לשמוע כל כלי בבאלאנס שבאמת ראוי לציון. בדומה ללהקות אחרות בסגנון הזה, גם הלייב של Sinnery הרבה יותר פרוע ומודרני, התחושה כבדה והסאונד עדכני – מה שתורם לאנרגיה גבוהה על הבמה ואצל הקהל, אך מדי פעם אני מצרה על הקטעים הסימפוניים היפים שאינם ועל אובדן ה"אולדסקוליות" שנשמרת באלבום כל כך יפה, שם הלהקה נשמעת כמו ת'ראש מהימים של פעם, גם אם זה בא על חשבון "כבדות" מוזיקלית.

מתוך סט של תשעה שירים, שלושה היו חדשים – הספק נאה ביותר ללהקה שרק בשנה שעברה הוציאה את אלבום הבכורה, וכבר מתכוונת להסגר בסטודיו בעתיד הלא רחוק ולהקליט את האלבום הבא. השירים החדשים נשמעים כמו גרסה משודרגת של A Feast of Fools אם כי עדיין ניכר בהם חוסר הליטוש: הטייטנס של הלהקה יורד בקטעים האלה, ופה ושם צץ איזה ריף גיטרה בסיסי שהיה אפשר לעבד יותר. בתוך הסטליסט זה לא מפריע ושירים שכבר נוגנו על במה בעבר כגון "Hanged from the Sun" אכן נשמעים סגורים יותר על עצמם, אני גם מבינה את הלחץ של להקות להציג חומר חדש כדי לא לפול לאיזור הדמדומים של "להקה של אלבום אחד" (איזור שעמוס לעייפה בלהקות עבר ישראליות). עם זאת, אני תוהה האם לא היה כדאי לוותר על אחד השירים החדשים לטובת השקעה מירבית באחרים, ואולי אף לנגן את האלבום בשלמותו.

כש "Symphony of Sorrow" התחיל להתנגן, הופתעתי. גם מכיוון שמדובר בבלדה שפותחת בשירה נקייה, שכל כך שוברים את האווירה הכללית ולטובה, וגם מכיוון שאני יודעת שהלהקה מתחמקת מלנגן את השיר הזה בלייב. הכאב של אלון עובר בין השורות למרות שהוא לא מכביר במילים על הסיפור מאחוריו, ויוצא אל הקהל שנושא אליו עיניים ומטה אוזן. מבחינתי זה צעד אמיץ שמוסיף לו נקודות לא מעטות, כפרונטמן שמוכן להישיר מבט ולהתמודד גם עם הקשיים הרגשיים שהשירים תובעים ממנו.

מכיוון שמדובר בהופעה חגיגית ומרכזית של Sinnery, ציפיתי ליותר "גימיקים" – סולנים או נגנים אורחים, סטליסט ארוך במיוחד, קאבר מעניין. כל זה לא היה קיים ומצד אחד אני מברכת על כך, כי עניין הפירוטכניקה וההופעות המיוחדות-בכוח כבר נהיה ציז'י לעייפה, אך מצד שני, מכיוון שמדובר בלהקה שעשתה 40 הופעות בשנה בממוצע, היה מקום להעשיר את ההופעה הספציפית הזו ולייחד אותה מעל השאר, וכן למצב את עצמם טוב יותר כהדליינרים של הערב. כל זה לא כל כך משנה, כי אני לא מפסיקה לרקוד או לקפוץ עם טראקים אהובים דוגמת "Black Widow" וכשהלהקה מסיימת עם חביב הקהל "Showing Teeth" שמזכיר לי את Kreator של פעם, כבר לא ממש אכפת לי מכל זה. השיר גורם לכולם לזוז ולקפוץ ולסיים ערב מוצלח עם טעם של עוד בפה. אין הרבה להקות שמשקיעות את כל כולן ביצירה שלהן ודוחפות את עצמן לבמות ולמטרות חדשות כמו ש- Sinnery עושים: אלבום חדש בשלבי כתיבה, הופעה קרובה בפסטיבל בקפריסין, חשיבה יצירתית בשיתופי פעולה ועוד, וכל זה ללא העלמות מהבמות לזמן ארוך מדי. גם אם יש נקודות לשיפור וליטוש, בעולם שבו כמות גוברת על איכות Sinnery מנצחים – ואין לי ספק שהאופי הקשוח והדבקות במטרה יביאו אותם לאן שהם רוצים להגיע.