צילום: אלון לוין
חמישי בערב. כל הכבישים בתל-אביב עמוסים, ואני מבלה שעה רק בכבישי תל-אביב בדרך מנהרייה להופעת ה- MELODIC ALLIANCE II מבית היוצר של A & M Releases (הידועים יותר בשמם DESERT). ברגע ששמעתי על הפסטיבל הזה ידעתי שאני ראשית הולך לצפות בו במאה אחוז, ומעבר לכך שאני רוצה לסקר אותו. מטאל מלודי? CIVIL WAR? Count me fuckin' in !

הנסיעה הארוכה הייתה שווה כל רגע. כבר בכניסה זיהיתי את "משפחת המטאל המלודי" הישראלית. הרגשתי כמו בביקור משפחתי בו אני פוגש קרובים רחוקים. כיף שיש אירועים כאלו מדי פעם שבהם אפשר לפגוש "קרובי מטאל" מדי-פעם.

הבסקולה עצמו גדול יחסית למועדונים אחרים בהם מנגנים מטאל בארץ, מעוצב באופן מעניין (איכשהו רוחבי ולא אורכי) עם חלל גדול שצמוד לבמה עם אזורים אחוריים במעלה מדרגות שבהם גם דוכני מרץ', דוכני אוכל חם (חשוב ביום קר ורטוב כזה), באר וספה או שתיים. הכול אפלולי ונעים לעין.

דוכן המרץ' היה מלא בחולצות ודיסקים של הלהקות המופיעות, ונראה היה שהקהל די להוט לרכוש את הסחורה (שבהחלט נמכרה במחיר סביר – ממוצע של 80 ש"ח לחולצת טי). כתמיד הייתה בעיה קלה עם העודף, אבל החבר'ה מאחורי הדלפקים הסתדרו עם קומבינות ו"פרוט לי ואפרוט לך" (היה מצחיק לראות את הבחורה שמוכרת את פריטי להקת SERENITY מתבלבלת בחינניות מלאת מבוכה עם הכסף הישראלי והצוות הישראלי עוזר לה להתמצא, פורט לה, וכד').

האווירה הייתה נעימה וכרגיל, אני חייב לציין שהחלל היה מלא מחד בריחות תבשילים ובירה, ומאידך בצלילי השפה הרוסית. זה ראוי לבחינה אנתרופולוגית שקצרה היריעה כרגע מלכתוב על הקשר העמוק של הרוק הכבד המלודי לעלייה מחבר העמים.

אבל מאידך זה תמיד נחמד לגלות שבהופעות הללו יש נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, חובשי כיפות (!!!) וחילוניים. כולם אוהבים מטאל. אין פה אפליה.

Stormy Atmosphere

הלהקה הראשונה שעלתה היא להקת Stormy Atmosphere מישראל. חברי הלהקה אמנם מגדירים את עצמם כ- Progressive Art Metal אבל אחרי האזנה למוסיקה שלהם אני אישית מעדיף להתייחס אליהם כאל Symphonic Metal ישראלי עם נגיעות של Power Metal והמון צבע ויכולת נגינה ושירה.

עצוב לגלות שבישראל להקה כל כך ייחודית שקיימת כבר כ-17 שנים, עם שני אלבומים וכל כך הרבה כשרון אינה מוכרת מספיק והיא נחלתם של אוהדים אדוקים בלבד של הז'אנר המלודי/סימפוני. אני חייב לומר שלאחר האזנה לשירים שלהם ביוטיוב, השילוב שלהם של מוסיקת רוק, מטאל ואופרה נשמע הרבה יותר לאוזניי על הבמה מאשר בהקלטות. יש משהו באווירה ובהשתלבות ההרמוניות המוזיקליות עם ההעמדה שעושים עונג גדול.

המוסיקה של STORMY ATMOSPHERE היא לא קלה לעיכול בהתחלה למי שאינו מורגל בז'אנר. אני חייב להודות שברגע הראשון, למרות שמעבר למטאל "חטאתי" בעברי גם בשנים רבות של האזנה למוסיקה קלאסית ולאופרה, הכול נשמע לי קצת קקופוני. איך לעזאזל מתחברת השירה האופראית הצלולה והגבוהה עד דרמטית של Dina Shulman עם הקול המטאלי עד גראולי של Teddy Shvets, והכול עם ריפים מטאליים מעולים, מהירים וקצביים של Stas Sergienko על הגיטרה, Edi Krakov על הקלידים, הבאס של Eugene (Jess) Sokkolenko והתופים של Aviv Zohar. זה לוקח רגע או שניים אבל כשהכול מתחבר יחד עם השמלה הארוכה הכחולה של הדיווה האופראית בעמידה אליטיסטית ועם ההשתוללות וההד-באנגינג לכל הכיוונים של הזמר זה בא טוב.אפילו טוב מאד.

כשרואים את STORMY ATMOSPHERE על הבמה מתחוור גם לסקפטיים שבינינו איך זה שבשנת 2012 הלהקה הגיעה לגמר של תחרות ה metal battle הישראלי (ב-2015 אפילו הוזמנו להשתתף כשופטים). הביצוע הבימתי שלהם מהפנט.

לאחר שפתחו ב- First day, Historical adventures ו- Gothi dread מאלבומם השני Pent Letters, הם מפתיעים ומבצעים שני שירים שלדבריהם יופיעו באלבום הבא שלהם שעומד לצאת. שמו של השיר הראשון הוא Conspiracy Tree (ככל הנראה "התכתבות" טקסטואלית צינית עם השירים Conspiracy 1 ו-2 מאלבומם הראשון ColorBlind), והשני הוא Screenslavers. שני השירים נשמעים כמו משהו שכדאי לחכות לו, ושוב שילוב נהדר בין המלודיה הקלאסית לקצב והרעש המטאלי.בין לבין הלהקה מפנקת את הקהל עם ביצוע נפלא וייחודי ל-Run to the hills של IRON MAIDEN.

STORMY ATMOSPHERE מסיימים את החלק שלהם בערב עם Tragic play ועם Circle ובאמצע עוד מצליחים לקבל מהקהל מחיאות כפיים לרגל יום הולדתו של Jess שלדעתי הסמיק (אבל מי יכול באמת להיות בטוח באפלה של הבסקולה?).

אני חייב להודות שבעבורי STORMY ATMOSPHERE היו הגילוי של הערב. מצאתי להקה שמעבר לכשרון בימתי ויכולת מוסיקלית אשכרה הצליחה לגרום לי להאזין למוסיקה ולא רק לטלטל את הראש אלא אפילו לעמוד וללטף את זקן התיש שלי בתנועה של "האדם החושב". אשכרה. בחיי. מוסיקה אינטליגנטית עם כשרון בימתי. רכשתי את הדיסקים שלהם וזה בהחלט משהו שאני הולך להתמכר אליו.

Desert

הלהקה השנייה שהופיעה בערב ה MELODIC ALLIANCE היא הלהקה שבעצם עומדת מאחורי חברת ההפקות שיצרה את כל הערב המיוחד הזה (A & M Releases), הלהקה שכבר ראיתי לא מעט הופעות שלה ואף סיקרתי אותם – להקת DESERT.

למי שלא מכיר (אין הרבה כאלו, ומי שכן – שיתבייש) DESERT הם להקת Power metal ישראלית שהוקמה ב-2002 וששיריה עוסקים לרוב בסיפורים מיתיים, אירועים וקרבות היסטוריים (גם מהמורשת וההיסטוריה היהודית). ללהקה שני אלבומים Star of Delusive Hopes מ-2011 והאלבום האחרון שלהם Never Regret שהח"מ אף בחר בו כאחד מאלבומי השנה של 2015.

היות וכאמור כבר סיקרתי וכתבתי לא מעט פסקאות בעבר על המוסיקה וההופעות של DESERT, לא אכביר במלים על חלקה המוסיקלי בערב. לדעתי הצנועה יש ללהקה המצוינת הזו את ה"לייב אקט" הטוב במטאל הישראלי. ביצוע מוקפד, מדויק, עם כוריאוגרפיה מתואמת ומחשמלת, בלבוש חצי אבירי חצי חללי, ובהשקעה של המון זיעה ורצון טוב.

אחד מהדברים ש-DESERT הכי אוהבים לעשות בהופעות שלהם זה לתת כבוד ללהקות אחרות שהם אוהבים, ושלעתים אף שיתפו עמן פעולה במהלך השנים. והם לא פספסו את המומנטום גם הפעם. הם מבצעים את Lament for soldier glory של SABATON, שאותם חיממו לפני מספר חודשים בישראל, ו-Alexei אפילו מוסר ד"ש מ- Joakim Broden מה שגורם לכולם בקהל (שלהנחתי הדי מושכלת היו כולם גם בהופעה של SABATON) למחוא כפיים בהתלהבות. כמו-כן הם מבצעים את Anymore של CIRCLE TO CIRCLE בביצוע שלפי דעתי טוב יותר מהמקור. אין, אין, ל-DESERT יש איכויות נגינה ושירה שמצליחה להשביח גם שירים של להקות אחרות. זה מסביר מדוע נציגים של להקות מהארץ ומחו"ל אוהבים לשתף פעולה עם הלהקה הישראלית (כמו למשל Ralf Scheepers, Infy וכד').

בסיום חלקם בערב DESERT מודים לכל הקהל שהגיע, מספרים שאחרי 40 הופעות ב-15 מדינות לרגל האלבום Never Regret מרגש אותם לסגור את הסיבוב פה בישראל, ומבטיחים שה-MELODIC ALLIANCE תהפוך למסורת. הלוואי. צריך רק שקהל אוהבי המטאל המלודי יטרחו להגיע.

Serenity

הלהקה השלישית שעלתה על הבמה בערב הארוך והמושקע הייתה להקת SERENITY מאוסטריה. הלהקה שמנגנת Symphonic power metal. הלהקה שהוציאה כבר חמישה אלבומים (ואחד חדש בדרך לדברי הסולן Georg Neuhauser), כשהאחרון שבהם, Codex Atlanticus, שאותו באו לקדם יצא השנה (2016).

Codex Atlanticus הוא האלבום הראשון עבור הגיטריסט Chris Hermsdörfer שנותן עבודה מצוינת על הבמה, ושנראה פיזית כאילו עומד לעלות לזירת הקרב ב-WWE או משהו דומה. האלבום מלודי יותר מקודמיו ושופע אלמנטים של תזמורת קלאסית גדולה, ומתבסס בחלקו הגדול על שירה של זמרות אורחות כמו Amanda Somerville ו- Natascha "Tasha" Koch, מ- AVANTASIA.

SERENITY התחילו את ההופעה שלהם עם Here I am ומיד ניתן היה לשמוע את הקול הנפלא של Neuhauser. הוא ניחן בקול צלול וגבוה שמזכיר משהו בין Michael Kiske מ-HELLOWEEN ל- Klaus Meine מה-SCORPIONS. כבר מהשיר הראשון ניתן להבין שמדובר במטאל מלודי למשעי, עם דגש רב על מנגינה נעימה וקליטה, גם אם לעתים קצבית ורועשת כמו במיטב הרוק הכבד.

לפני השיר השני הם לא שוכחים להחמיא לקהל הישראלי, להתנצל שזו להם הפעם הראשונה בישראל, ולהודות לקהל הישראלי הנפלא וללהקת DESERT שהביאום עד הלום.

ואז מתחיל השיר השני וכולם, כולל אני הקטן, מתחילים לזמזם את המנגינה שכולנו מכירים של השיר הכי מפורסם מהאלבום האחרון, Iniquity. ואז מופיעה על הבמה מלאכית סקסית. בחיי, אין לי מילים אחרות לתאר את האישה הזו שהופיעה בשמלה שחורה קצרה עם מחשוף שסע עד הפופיק כמעט. עוד לפני שפתחה את פיה נעתקה הנשימה. בחיי שמטאל הבחורות הכי יפות בעולם. ואז כש- Natascha "Tasha" Kochגם התחילה לשיר פתאום לא היה חשוב כמה היא יפה כי הקול שלה היה נפלא עוד יותר. קול רך ונעים מחד וגבוה וחודר וממסמר עור תוף כשצריך. היא שרה ורקדה בחושניות ואין ספק שזה הוסיף ממד נוסף למוסיקה הנעימה לאוזן והקליטה בכל מקרה של SERENITY.

אני מרגיש חובה להתייחס בשלב הזה למראה של חברי הלהקה. מעבר למוסיקה שלהם אי אפשר שלא להתפעל מהגיוון שיש בלהקה מהצד הפיזי/אסתטי/נראה (מחקו את המיותר). על במה אחת עומד זמר גבוה, רזה וקרח עם ז/קט מלא רצועות ואבזמים מטאליים, שנראה כמו הכלאה של Ralf Scheepers מ-PRIMAL FEAR ו- Michael Stipe מ-REM. לידו זמרת יפהפייה עם שיער כהה גולש ושמלת מחשוף שחורה צמודה וסקסית. מצד שמאל של הבמה בסיסט שנראה כמו זמר מזרחי (Fabio D'Amore) עם שיער שחור קצר מסורק הצידה, זקן צרפתי, טריקו אלגנטית שחורה ועליה וסט לבן ארוך תיתורת וצמיד מגבת (טניס) לבן. מצידה הימני של הבמה הגיטריסט (Chris Hermsdörfer) שכולו שרירים, קעקועים וגופיה עטורת קרעים שנראה כאילו ויצא מחוברת קומיקס על "הענק הירוק גרסת המטאל". ומאחורי עמדת התופים בחור צנום עם שיער ארוך שנראה כמו מטאליסט בסיסי ו"סטריאוטיפי" עם שיער ארוך חלק וללא מניירות. אשכרה, רק להביט בלהקה הזו ויזואלית זה כבר מעניין, אפילו מהבחינה האנתרופולוגית (או מילה ארוכה אחרת…).

אין ספק של-Neuhause יש את זה כשזה מגיע ללכבוש את לב הקהל. הוא מפלרטט עם הקהל, צוחק, מחייך, משקה את הקהל מהבקבוק שלו, ועושה עיניים לכל אישה בקהל. באותה "מסורת" פלרטטנית הוא מקדיש את השיר The perfect woman לכל הנשים בעולם, ובמיוחד ליפות שבקהל, ולאחר מכן עובר ל- Rust of coming ages, כשבין לבין הוא מחקה את Bruce Dickinson (באופן לא מאד מוצלח לדעת הח"מ) בצרחת "Scream for me Israel!!!" ואומר שלמד את זה מהמאסטר המיידני עצמו. סבבה.

את החלק שלהם ב- MELODIC ALLIANCE חותמים SERENITY ב-Reduced to nothingness מהאלבום הראשון שלהם (Words untold & dreams unlived) ו- Legacy of Tudors מהאלבום War of Ages.

Civil War

את הערב חותמת הלהקה שהינה "מסמר הערב", ורוב הקהל שהגיע בא במיוחד בשבילה. להקת CIVIL WAR השבדית שחלקה הארי ממנה הוא יוצאי להקת SABATON, ושבדומה ללהקת "האם" מבצעת המנוני Power metal מבוססי ליריקה המפארת אירועים היסטוריים, שעיקרם מלחמות וקרבות מפורסמים (ניתן לקרוא פירוט על כך בריאיון שערך הח"מ עם הלהקה ופורסם במטאליסט). הלהקה הגיעה לישראל כחלק מסיבוב הופעות לרגל האלבום האחרון והחדש שלהם (The Last Full Measure) שיצא לשוק ממש לפני שבועות ספורים.

CIVIL WAR זוכה לעדנה רבה בשנים האחרונות עם מוסיקה שרבים מחובבי הרוק הכבד המלודי (עם זיקה לגלאם ולמטאל של שנות ה-80' של המאה הקודמת) מאד אוהבים ורוכשים את האלבומים באדיקות.

בניגוד לארשת הפסוודו-צבאית נוקשה של הלהקה כפי שניתן לראות בתמונותיה ובוידאו-קליפים שלה (מבטים רציניים עד זועמים, משקפי-שמש, חליפות צבאיות וכד' דיסטאנס) חברי CIVIL WAR התגלו כאנשים נחמדים לאללה. הם הסתובבו באולם ובחוץ באופן חופשי (פרט לזמר Nils Patrik Johanss שאותו זכה הקהל לראות רק כשעלה לבמה בתחילת הופעתה של הלהקה), והח"מ ואחרים אף זכו לשוחח עם הקלידן Daniel Mÿhr מחוץ למועדון. Mÿhr שמח לספר לנו על ביתו בשבדיה והראה לנו תמונות בסמארטפון של הררי השלג שמחוץ לדלת ביתו שם במולדת.

הלהקה עלתה על במת הבסקולה באיחור של כחצי שעה. מי שעמד קרוב לבמה יכול היה לראות בסקרנות כיצד עוזר ההפקה המשעשע (מין האמפטי דמפטי חייכן ומקועקע) מפזר על רצפת הבמה מספר לא מבוטל של דפי A4 עם מילות השירים. האם זה אומר ש-Patrik עדיין לא זוכר בעל-פה את מילות חלק מהשירים החדשים? ללהקה הפתרונים.

כפי שניתן היה לצפות, CIVIL WAR עלו לבמה עם המעילים הארוכים המדמים את מעילי המלחמה של החיילים במלחמת האזרחים האמריקנית. מצחיק היה לגלות שמתחת למעילים הם לבשו טישרטים רגילים (הקלידן אפילו לבש הדפס משעשע של סנאי), ומתישהו במשך ההופעה כשהסולן הרגיש קצת יותר נוח (או חם – בכל זאת הגיע ומסקנדינביה, כן?) הוא פתח את המעיל וחשף בגאווה מחויכת חולצה עם הדפס של שם הלהקה. הלהקה התחילה לנגן במלוא המרץ בכוח ובעוצמה ללא מילה מקדימה את USS Monitor, והקהל שציפה להם כבר יותר משלוש שעות היה חם מספיק כדי להגיב מיידית בשירה וצעקות וידיים מתנופפות מעלה בסימן הקרניים.

היה מעניין לראות (למרות שזה ידוע מראש בתקופה האחרונה) שהלהקה מנגנת בלי נגן באס. זה סקרן אותי אחרי שנים של האזנה לאלבומי הלהקה איך הם יצליחו לבצע את השירים המאד מלודיים שלהם מחד והקצביים מאד מאידך בהופעה חיה בלי גורם מרכזי כל-כך בכל להקת מטאל – גיטרת הבאס. אבל איכשהו זה ממש לא הורגש בהופעה, לא היה חסר דבר בריפים, במוסיקליות, בהנאה. בהחלט תופעה ראויה לציון.

הם המשיכו ישירות ב-Sint Patrick's Day מאלבומם הראשון, והקהל שוב שר ביחד אתם את כל השיר בעל-פה. אין ספק שהקהל הישראלי של חובבי המטאל המלודי אוהבים את CIVIL WAR ומראים להם את זה.

Patrick שבאופן מפתיע עלה על הבמה בלי משקפי השמש המפורסמים שלו, הוא תותח כריזמה. הוא נראה מחד כמו חצי זומבי עם חטטים ועיניים שקועות, ומאידך יש בו משהו חי, סוחף, חצי מטורף. הוא "הכובען המטורף" של המטאל המלודי לדעתי. אי אפשר לדעת איך לאכול אותו. הוא שוב ושוב מתכופף לשורות הראשונות, לוחץ להם ידיים, מטיח אגרוף באגרוף, ויש רגעים בהם נראה שקצת צפוף לו על הבמה והוא אפילו קצת מרגיש לא במקום". לרגעים הוא היה נראה מלא אנרגיות מטורפות, משתולל, מרים ידיים ומחבק את הקהל או שולף ציפורניים עם חיוך מלא שיניים כמו ערפד או איש זאב, ולרגעים נראה היה כבוי, עייף, מהורהר אפילו. פצצת אנרגיה כריזמטית עם רגעי שקט והגות מופנמים. מאניה-דפרסיה בימתית של גאון ככל הנראה. והוא גאון שירתי ויצירתי אין ספק.

הוא לא שוכח להודות לקהל הישראלי שהגיע, אומר שכיף להיות פה בפעם הראשונה למרות ששאר הלהקה ביקרה בארץ לפני שש שנים, וזורק מילה טובה כצפוי לחברי DESERT שהפיקו את כל הערב הדי גרנדיוזי הזה.

הלהקה ממשיכה עם Braveheart מתוך Gods & Generals, ועוברת ל-Strike hard strike sure מהאלבום החדש. בין לבין הסולן גם מספיק לבצע מעין דואט צעקות עם הקהל, מעין "שירה בציבור" של "הי-הו" ו"הו-הא" ושאר קריאות קרב חסרות משמעות. הוא צועק למיקרופון והקהל עונה לו באותו אופן. משהו כמו האופן שבו מתאגרפים מחממים את עצמם לפני קרב, רק שפה הקהל כבר לוהט ולא ממש צריך שום "חימום" נוסף. הגיטריסט הוותיק Rikard Sunden לא מפסיק לצחוק ונראה שהוא הכי נהנה מכל הערב הזה. הוא משתולל על הגיטרה כמו ילד, משחרר חיוכים כמו דוגמן ופשוט כיף לראות אותו ולשמוע אותו מנגן.

ב-Gettysburg הקהל כבר באטרף. צפוף, חם, הכול מלא ידיים שנדחפות מכל כיוון והכול באווירה של טירוף מוזיקלי מלא טסטוסטרון ובירה. Daniel Mullback מתפוצץ על התופים ונראה שמקלות התיפוף עפים לו מהידיים לכל כיוון. זה ממשיך ב-The story that should not be told ו- The road to victory מהאלבום החדש. זה תמיד נחמד לגלות שהקהל הישראלי שמגיע לצפות בהופעה של להקה מכיר את המלים של שירים גם מתוך אלבום שיצא אך לפני שבועות מספר. זה אומר משהו על האהבה של הקהל ללהקה והמוכנות שלו "להשקיע" והרבה בלהקה שהשקיעה והוציאה אלבום חדש ומצוין.

בהמשך ביצעו חברי הלהקה את Lucifer's court ואת Schindler's ark. בשיר האחרון היה שקט דרמטי בקהל שקיבל אותו ברצינות ובשירה פחות מתלהמת, כראוי לשיר שנוגע למשהו כל-כך עצוב ומהותי בהיסטוריה הלוקאלית שלנו כישראלים ויהודים. מעניין לדעת אם CIVIL WAR מבצעים את השיר הזה גם בהופעות אחרות בחו"ל, או שביצעו פה מחווה לקהל הישראלי. זה היה רגע קצת יותר מרגש מוסיקלית בעבור הקהל שכיבד ומחא כפיים בהתלהבות בסוף.

אחרי השיר Gods & generals הלהקה מודה לקהל ויורדת מהבמה. הקהל שכבר היה בהופעה אחת או שתיים יודע שכאן זה לא נגמר וצועק את שמה של הלהקה שוב ושוב יחד עם "we want more". הלהקה עולה שוב לבמה כצפוי לקול צהלות כולם.

וכאן CIVIL WAR שיחקו לפי כללי הז'אנר בלי שום ציניות או ניסיון להיות שונים. בהדרן הם נתנו לקהל את האורגזמה המוזיקלית שהקהל ציפה לו כל הערב. כל הלהיטים ההמנוניים שבזכותם ללהקה יש קהל מעריצים אדוק כל כך. התחיל ב-Tombstone המקפיץ והמשעשע למדיי מהאלבום החדש, המשיך ב- Bay of pigs שגרם לקהל (כולל לי) להשתוללות רבתי, והמשיכו ב- I will rule the universe ואחריו Rome is falling שהם לכל הדעות שירים שראויים להיכלל בהיכל התהילה של המנוני המטאל הסוחפים והטובים ביותר. Petrus Granar שנראה כמו נער מאוהב פשוט מלטף את הגיטרה ומקפיץ אותה כאילו הייתה נערה שבדית שהוא רוקד עמה ריקוד שחלקו סוער וחלקו סלואו ארוטי. הוא עוצם עיניים ונראה ממתיק סוד בחלקים ארוכים מהנגינה. הוא פשוט נהנה מכל רגע של נגינה ורואים את זה. בשלב הזה של ההופעה כבר לא ידעתי היכן מתחילה היד שלי והיכן מסתיימת זו של מי שעמד לצידי. כולם עולים על כולם, קופצים, שרים בגרון ניחר, האורגיה הלבושה הגדולה בעולם (נו טוב… בישראל). זה היה סיום נהדר ומלהיב עד עונג עילאי להופעה נהדרת של להקה מצוינת בפרט, ולערב הופעות ייחודי ומיוחד וחד-פעמי בכלל.

לסיכום הערב, אין ספק שזה היה ערב שנתן את מלוא הסיפוק לחובבי מטאל מלודי מענג. להקות שנתנו את כל מה שיש להן באהבה גדולה, צירוף של כוחות ישראליים ובינלאומיים, מוסיקה מעניינת ומענגת, ומפגש חברים של אוהבי הסגנון המלודי יותר והבסיסי יותר בעולם המטאל.

שני דברים עמדו בין היות הערב הזה חוויה חד-פעמית מענגת לבין היותו מושלם. הראשון הוא הקהל הישראלי שלא יוצא מהבית. אמנם ערב קר מאד ושטף גשם, אבל בחייאת, מדובר בסופ"ש, אין עבודה לרובנו ביום שישי, וחברי DESERT עבדו פה כמו חמורים, ירקו דם יזע ודמעות כדי לתת למטאליסטים הישראלים פסטיבל משובח של רוק כבד עם שתי להקות ישראליות ושתיים מחו"ל. הייתי מצפה לראות שמועדון הבסקולה יהיה "מפוצץ" חובבי מטאל. זה קצת עצוב שבהופעות של מטאל מלודי שליש אולם ריק. מגיעים אותם אנשים לכל ההופעות. דחילאק, מניסיון, יש יותר חובבי Heavy Metal, Power Metal ואפילו מטאל סימפוני לסוגיו בארץ. מגיע רגע שצריך לומר לקהל – put your money where your mouth is. לא מספיק לאהוב מוסיקה ולחכות שיעשו בשבילך את העבודה. חובב מוסיקה צריך להשקיע בה וביוצרים שלה, לשמור על המוסיקה ועל המוסיקאים שימשיכו ליצור, לעשות, להפיק, להופיע. התודה להם מגיעה לא רק בלשיר את השירים שלהם ולהוריד את המוסיקה שלהם מהיוטיוב, אלא גם לקנות דיסקים, לרכוש מרץ', ולהגיע להופעות. במיוחד במדינה בה תקציבי תרבות זעומים כל-כך, במיוחד בז'אנר כמו מטאל. ועד כאן ההטפה. Sorry, אבל הייתי חייב להוריד את זה מהלב.

ודבר שני שפגם מעט בחוויה היה הסאונד. יש צורך בשיפור גדול באיכות הסאונד בבסקולה. המועדון המושקע, היפה, סובל מסאונד לא טוב עד גרוע לצערי. במהלך הערב ניסיתי להקשיב להופעות מכל מיני אזורים במועדון, וזה לא ממש שינה. הסאונד לא היה טוב. בהופעה של SERENITY לדוגמא כמעט ולא ניתן היה לשמוע את שירתה של TASHA. בהופעה של STORMY ATMOSPHERE ו-CIVIL WAR, לעומת-זאת, השירה כיסתה כמעט לחלוטין את שאר הכלים על הבמה. וכיו"ב. יש מקום לעבוד על הסאונד.

אבל שוב, למרות שתי הפסקאות האחרונות, המדובר בערב מוזיקלי מעולה, חוויה חד-פעמית (שאני מקווה שכן תהפוך למסורת בהתאם למה שאלקסיי הבטיח). חמש פאקינג שעות של מטאל מלודי. עם להקות שמעבר לכך שיוצרות מוסיקה טובה ומעניינת הם גם אנשים נחמדים שששו גם להיפגש עם הקהל, לחלק חתימות, להצטלם בסלפי'ז מחויבי המציאות, וכד'. תודה גדולה ל- A & M Releases על שהפיקו את הערב הזה. ערב של כיף גדול באמת.