עושים כבוד למוות – הופעת המחווה ל Death

בכדי לעשות כבוד ל-Chuck ולפועלו, גייסה חברת ההפקות פרוגסטייג' את יותם "דפיילר" אבני,סולן להקת Prey For Nothing וכתב ותיק במגזין, ללהקת הדת' מטאל Separation Anxiety, וביחד עם מספר אורחים מהלהקות Magor, The Fading, Chugun, Canine ו-Eternal Gray מצטרפים מפעם לפעם, למופע מחווה בלתי שגרתי לשיריה של Death. בנוסף לכל אלו, הגיע אורח נכבד ומוכשר שנרתם לאירוע, הישר מגרמניה – המתופף Hannes Grossmann, מי שנכנס לראשונה לתודעה בתור המתופף באלבום Epitaph, הקלאסיקה המודרנית של להקת Necrophagist, וכיום אמן סולו ומתופף בהרכב הפרוגרסיב מטאל האינסטרומנטלי המטורף, Blotted Science.

בטרם ניגשנו למנה העיקרית, שהיא הופעת המחווה עצמה, התכבדנו במתאבנים בדמות כיתת אמן קצרה מאת האורח המיוחד של האירוע, מתופף העל Hannes Grossmann. מיד כשעלה על הבמה, ציין Hannes כי הוא מעדיף תמיד לפתוח בחימום, עם מקצב פשוט ואינו מטאלי במיוחד. הוא ניגש למקום מושבו מאחורי מערכת התופים הכבירה שניצבה על הבמה, הפעיל את פלייבאק הגיטרות שלו – ופתח בקטע Fאנקי קליל, שלא השתהה למשך זמן רב בטרם התמזג אל תוך מטח כבד של דת' מטאל פרוגרסיבי, שהיה למעשה קטע מן השיר Vortex Omnivium של להקת Obscura, בה Hannes אייש את עמדת התופים עד לא מזמן. לאחר החימום הקצר, שהיה הוכחה חיה למיומנותו המרהיבה של Hannes על התופים, התפנה המתופף המנוסה לאופן השימוש בסנייר בטכניקת התיפוף שאימץ, בהתייחס בעיקר לבלאסט ביטס, ובשימוש המקביל של כל יד ורגל במהלך התיפוף, כל זאת תוך כדי הדגמה של דבריו מפעם לפעם, עת שההיי האט שלצדו החל מתנדנד מצד לצד באופן מבשר רעות. בהמשך, Hannes המשיך בהרחבה בהסברים על חשיבותו של אימון רפטטיבי להשחזת הטכניקה על התופים, ובנגינה בכלל. לכל אורך כיתת האמן שלו, Hannes התברר כבחור חביב ורהוט, שאינו מהסס להרחיב בהסברים.

בשלב הבא התפנה גם לשאלות מצד הקהל. על פי השאלות שהועלו, שלא היו כאלה שיש בהן בכדי להרחיב את אופקיו של המתופף הממוצע (דוגמת "מה ההבדל בין תיפוף בדת' מטאל לבלאק מטאל?"), מה שחיזק את התחושה כי כיתת האמן של Hannes אף על פי שהייתה ברובה עניינית וקולעת חרף היותה פחות או יותר מאולתרת, הייתה מנותקת למדי מן האירוע עצמו, ופחות נגעה לקהל שהתאסף בעיקר על מנת לחזות בשירים של Death מבוצעים על הבמה, ודסקוסים סביב טכניקות תיפוף לא בדיוק באו לו בטוב באותם הרגעים, בעודו מנסה לגרד שאלה פה ושם ל-Hannes על מנת לזכות בסוג של יחס מצדו. בהתייחס לשאלת המתופפים האהובים עליו, ציין Hannes את Bobby Jarzombek (שלקח חלק בלהקות רבות דוגמת Riot, Halford וכמובן בהרכב Spastic Ink, לצד אחיו Ron Jarzombek, שמנגן עם Hannes כיום ב-Blotted Science), ואת Neil Peart, המתופף האגדי של להקת הרוק הפרוגרסיבית Rush, ש-Hannes מנה בתור אחת הלהקות האהובות עליו.

בשלב מסוים נדמה היה כי כיתת האמן מאבד כיוון ועניין, היא כללה התייחסות של Hannes לשאלות נוספות שעלו מצד הקהל, ונסיון לקשר גם את התמוהות שבהן לנושא התיפוף שלו, כשבין השאר הוא מזכה את הקהל בטעימה מביצועיו בשיר Spirit Crusher בו מתארח Hannes במסגרת המחווה, ונחתמה בקטע שמלהטט בין מטאל לפיוז'ן, בעל זיקה מובהקת לסגנונה של להקתו הנוכחית, Blotted Science.

במסגרת אותה הופעה נודעת של Death עצמם בלוס אנג'לס, שאף תועדה ושוחררה כאלבום וכ-DVD (תחת השם Death & Raw), חברי הלהקה עלו לבמה לצלילי הנעימה הקלאסית מתוך פרנצ'ייז סרטי האימה האלמותי Halloween. בהופעת המחווה הנוכחית, חברי להקת Separation Anxiety עלו לבמה לצלילי אותה נעימה, כשסלבה פדרוב הגיטריסט פוצח בליד המהפנט שפותח את השיר The Philosopher, אותו שיר שפתח גם את אותה הופעה של Death, עת שמיודעינו יותם "דפיילר" אבני הצטרף אליהם על עמדת המיקרופון, כשסאונד מקרטע במיוחד פגם משמעותית בביצוע השיר. בעוד שבלט במיוחד השיפור המשמעותי בגזרת הגיטרות של Separation Anxiety, נקודות התורפה של הלהקה בלטו ברית'ם סקשן – הורגש במיוחד הדיסוננס בין ביצועיו המרהיבים של Hannes במסגרת כיתת האמן שהתקיימה קצת יותר מרבע שעה קודם לכן, לבין ביצועיו הבינוניים של המתופף אסף קסימוב על התופים, ונגינת הבס של אלכס קירמייר, שהשתרכה בעצלתיים אחרי השאר, כשקקופוניית הסאונד עושה עמו סוג של חסד בכך שהיא הצליחה לפרקים להעלים את הבס תחת מעטה הגיטרות.

הלהקה המשיכה לביצוע של שיר שדווקא לא נכלל בהופעותיה המאוחרות יותר של Death, ואלמלא היה אחד הטיזרים ששוחררו לקראת המחווה, ככל הנראה גם היה מגיע בהפתעה – שיר הנושא מתוך האלבום Spiritual Healing (שאף היה השיר היחיד מתוכו שנכלל בהופעת המחווה), שאיכשהו מידות שאגותיו של דפיילר הרגישו מעט פחות תפורות אליו. לאחר מכן דפיילר הבהיר שהשיר כי השיר הבא (שהיה למעשה האחרון במסגרת הסט שפתח את הופעת המחווה) הינו מ-Symbolic, ושאל את הקהל באיזה שיר הוא חושב שמדובר. אחת התשובות המשעשעות לשאלתו הייתה Crystal Judgment, מבחור מהקהל שבלבל במקצת את שמות השירים Crystal Mountain ו-Without Judgment, ואכן היה זה השיר Crystal Mountain שהחל להתנגן – כשאחד הסולואים, שנוגן על ידי סלבה – קצת התפקשש לו בדרך, ביצועי הבס הלא מחמיאים של אלכס הפכו את השיר לאכזבה המשמעותית הראשונה מאותו אירוע.

דפיילר פינה את מקומו על מנת לאפשר לדניס, סולנית להקת הדת' מטאל Chugun, לתרום קצת ממנת חלקה – שהייתה שניים מהשירים הבולטים מתוך אלבום הבכורה Scream Bloody Gore, מחלוצי אלבומי הדת' מטאל אי פעם – Zombie Ritual ו-Evil Dead. דווקא הפעם הסאונד המחורע הצליח איכשהו להחמיא לאותם שירים, שבניגוד לקודמיהם, נעדרים את הפן הטכני המהודק של Death, ומתמקדים יותר בורסיה הבארברית, הכבדה והמלוכלכת שאפיינה את הלהקה בדרגות שונות מהקמתה, לאורך תקופת הדמואים ובשני אלבומיה הראשונים. באשר לדניס – אל לכם לטעות. טרם יצא לי לבוא לכדי היכרות עם להקתה, Chugun, אך מהתרשמותי בהופעה הזו בלבד אני מוכרח לציין כי חרף קולה העדין והגבוה, כשהבחורה שואגת – היא מסוגלת להעיר את המתים משנתם.

חלקו של Scream Bloody Gore במופע הגיע על סיומו, כשדניס הזמינה לבמה את בן סעדה, סולן להקת Canine, לביצוע השיר Jealousy, כשאליו הצטרף סער, בסיסט להקת Capillaries, שתפס את מקומו של אלכס. בן סעדה אינו מסוג הסולנים שמקרינים מטאל על הבמה – בין אם זה בשפת הגוף או בסגנון הדיבור, הוא יוצר סוג של רושם כאילו הוא נתלש מאיזושהי חפלה. הציפיות שלי ממנו לא היו גבוהות כלל, אך למרות הכל הוא הצליח להפתיע – אמנם לא ברמה של הסולנים הקודמים ששאגו על המיקרופון בטרם הגיע תורו, אך הביצוע שלו היה לא רע כלל וניכר כי הוא דאג להתאמן ברצינות על חלקו במופע.

דפיילר חזר לבמה, ויחד עמו גם אלכס, כשהפעם הצטרף אליהם אורן בלבוס, סולנה לשעבר של Eternal Gray, וסולן דת' מטאל בעל קול מפלצתי, שחבר לשאגות מבשרות הרעות של דפיילר באחת הקלאסיקות המוקדמות של Death – השיר Pull The Plug. קולותיהם הרועמים של השניים השלימו זה את זה באופן מופתי, שהותיר אותם תלויים מעל לנגינתם של חברי Separation Anxiety שמעט נבלעה ברקע, נוכח הסאונד הבלתי מאוזן.

חילופי השחקנים הבאים (שבשלב זה, תכיפותם החלה להפוך את העסק למעט מעיק) הבאים, החזירו לבמה את בן סעדה על הקולות, והפעם גם את רועי "רוקו" כהן, מתופף להקת Magor, במקומו של אסף קסימוב על התופים. שם השיר Bite The Pain מדבר בפני עצמו, ככזה שכל ניסיון להכילו במסגרת משחק מילים למטרת הצגת השיר, כפי שניסה סעדה, נשמע בסופו של דבר מעט מטריד. The Sound of Perseverance סימן את ההתנתקות החדה של Death מסגנון הדת' מטאל שאפיין אותה, והחיתוך לכיוון סוג של פרוגרסיב מטאל קיצוני – ובשל כך הדגישה את ביצועי הבס הלקויים של אלכס יותר מכל. לעומתו, השדרוג ביכולות התיפוף של רוקו הורגש היטב בביצוע השיר. דווקא סעדה, שמינף את עצמו משמעותית ב- Jealousy פרח קצת פחות בשיר הזה, שמצריך מעט יותר ורסטיליות ווקאלית.

חילוף נוסף – הפעם אחד שכלל את מחצית מהעומדים על הבמה – החזיר את אורן בלבוס אל המיקרופון, חבר נוסף מ-Magor – צח זכאי – אייש את עמדת הגיטרה במקומו של אנדריי, ואחד ממתופפי המטאל המוכשרים ביותר שצמחו בארצנו – שקד פורמן (שעד לפני כשנתיים תופף בלהקת The Fading) נקרא לדגל על מנת להעלות את הרית'ם סקשן של ההרכב כמה דרגות למעלה. בשעה טובה, Human – האלבום האהוב עלי של Death והאחרון שטרם זכה ליצוג בהופעת המחווה עד כה, הפציע כעת עם השיר Lack of Comprehension, כשכמעט כל הנוכחים על הבמה מעניקים לו ביצוע פנומנלי.

הרכב הנגנים המקורי חזר לבמה לביצוע פושר למדי לשיר Without Judgment, כשלאחריו הזמין דפיילר לבמה את "אביב'וש" – צלע נוספת מ-Magor, ומנהיג הלהקה, שהחליף גם הוא את אנדריי על הגיטרה. בהתאם לשאר חברי להקתו, גם אביב השתפר משמעותית בטיב הופעתו, חרף ביצוע לא הכי מדויק בסולו של Zero Tolerance, עדיין היה ניתן להנות מהופעתו עם ההרכב. סאגת שירי Symbolic המשיכה עם חזרתה של דניס לבמה, לצורך השיר 1,000 Eyes, שהחמיא לקולה פחות משיריה הישנים של Death, ובמהלכו ביקשה את השתתפות הקהל כתחליף לאפקט התהודה בפזמון השיר המקורי, כשמייד אחריו דפיילר, שלו היה לי שקל על כל פעם שעלה וירד מהבמה, היה לי לפחות חצי מהסכום הדרוש לכוס בירה בבר – חזר. מדוע לתזז את אותו הסולן כמות כה מוגזמת של פעמים מהבמה ובחזרה ממנה, במקום שיבצע סט של כמה שירים בטרם לכתו? עם דפיילר שב גם פורמן לעמדת התופים, לחתימתה של הסאגה הנוספת של שירי Symbolic עם הקלאסיקה העוצמתית Empty Words.

בחלקו האחרון של האירוע הצטרף סוף כל סוף האורח המכובד של האירוע. Hannes התיישב מאחורי עמדת התופים בשנית מאז כיתת האמן שהעביר בתחילת הערב, בזמן התארגנותו שם, פתח דפיילר במעין "תחרות גראולינג" בין שני חבר'ה אקראיים מן הקהל, שנראתה קצת מגוחכת ומיותרת, ולטעמי עדיף היה לנצל את הפאוזה לאיזשהו נאום סטנדרטי של תודות או משהו בסגנון. בנוסף ל-Hannes, בשיר הבא לקח חלק גם אלכס זבולון, הגיטריסט הנהדר שמנגן כיום ב-The Fading, היה זה שיר נוסף מתוך Human – השיר שפותח את האלבום, Flattening of Emotions.

ב-Spirit Crusher שהגיע לאחר מכן, בו חזר אנדריי שוב לגיטרה, דפיילר קצת החטיא בצווחה הגבוהה של שם השיר בפזמון, אך היה זה כלום לעומת הביצוע המאוד מביך של אלכס קירמייר בליין הבס שפותח את השיר ושב מספר פעמים במהלכו, יחד עם חוסר העמידה שלו בשינויי המקצב התכופים במהלך השיר. אנדריי לא נשאר זמן רב על הבמה עד ששוב הוחלף על ידי צח, שתרם מביצועיו הנהדרים בשיר Overactive Imagination מתוך Individual Thought Patterns.

אורן בלבוס, חמוש במכשירו הסלולרי, חזר מוכן לצילום סלפי עם הקהל, בטרם חבר להרכב בשנית גם סער, שהוא לכל הדעות שיפור ביחס לאנדריי, ובשל כך הצליח להציל את ליין הבס (המנוגן במקור על בס פרטלס) של Suicide Machine, והיווה מענה הולם מעט יותר לתיפוף של Hannes, כששאגותיו של אורן מתאימות את עצמן לשיר כמו כפפה.

אירוע המחווה נסגר באופן צפוי אף מתבקש עם השיר Symbolic, כשהפעם גם אלכס זבולון וגם צח חוזרים לבמה, במקומו של אנדריי, וביחד עם סלבה העניקו ביצוע של שלוש גיטרות לשיר, כשדפיילר על הקולות. שלושת הגיטרות לא בדיוק תרמו לשיר, נהפוך הוא – "תודות" לסאונד הבינוני, הן בלעו אחת את השניה ובעיקר נשמעו צורמות יתר על המידה.

אירוע המחווה ללהקת Death הצליח לעבור על מי מנוחות חרף השינויים הרבים בהרכבו, והבעיתיות שמקורה בקוצר הזמן הכרוך בהכנה אליה. לצורך העניין, על סלבה לבדו הוטל לשנן כמות נכבדת של שירים, רובם מורכבים לאין שיעור, והאורחים שהתווספו כתגבור, הצליחו למנף משמעותית את מה שנדמה בתחילה כאירוע שעתיד להסתבר כנפילה. יחד עם זאת, ישנן להקות שהיו מסוגלות לביצועים ברמה גבוהה יותר מאלו שהציעו Separation Anxiety, חרף השיפור המשמעותי ביחס לביצועי הגיטריסטים בלהקה מהפעם האחרונה בה נכחתי בהופעה שלהם.

הסאונד המעיק, ההתעקשות לבנות סטליסט שידרוש מהמשתתפים לרדת מהבמה ולחזור אחרי שיר-שניים מאוד התישו אותי, אך החלק המאכזב ביותר היה התוספת של Hannes – הבחור הוא ללא ספק כישרון מופלא על התופים, ואדם מאוד חביב, מקסים ואינטליגנט, אך כיתת האמן שלו הייתה מיותרת בלשון המעטה ולא באמת תרמה דבר מה לאירוע, הנסיון ליצור יוקרה מסוימת סביב השתתפותו במחווה, לא באמת צלח, בעיקר כיוון שהוא בעיקר הזכיר לכולנו שההרכב Death To All – הרכב החלומות שהתאחד לצורך ביצוע שיריה של הלהקה – מאוד רחוק מאיתנו, ונוכחותו של Hannes הרגישה בעיקר כמעין טעימה קטנה מהבלתי מושג, כמתופף שמעולם לא היה חלק מהרכב כלשהו של Death עצמה. חמשת השירים בהם לקח חלק היו תמורה זעומה ללוגיסטיקה שהייתה כרוכה בהבאתו, ודווקא כאן ההשוואה המתבקשת להופעות המחווה הקודמות ל-Death, שהתקיימו בהשתתפותם של רבים וטובים מסצינת המטאל הישראלית, ללא אורחים מחו"ל, והתעלו בצורה בולטת על זו.