צילמה: אלכס ימפולסקי
היה זה הלילה שלאחר וולנטיין, ושלושה הרכבים ישראלים מז'אנרים שונים התאחדו יחד לערב אחד של מטאל ישראלי באולפני כאוס בתל אביב. היה חשוך, היה קר, והיה מעניין, להלן שאר רשמי:

אורפאוס בלייד היא הלהקה הפותחת הערב, לאחר זמן רב בו הם לא הופיעו וההרכב עבר לא מעט תהפוכות. האזנתי למספיר שירים שלהם טרום ההופעה והם נשמעו מהוקצעים, עם דגש כבד על ליריקה דרמטית במיוחד ומלודיות תואמות לכך.

ברגליים יחפות וחולצה עם קצוות מלמלה עדי ביטרן, הזמרת של אורפאוס בלייד, עולה לבמה ועם תחילת הליווי הדרמטי שנשמע עם האינטרו The death of all Morrows הקהל מתקדם לכיוון הבמה. בקול מלטף ועמוק השירה מתחילה עם השיר The finest art of feeding וברגע דרמטי נכנסות הגיטרות וקצב הנגינה עולה. הסאונד מהרמקולים קצת חורק אבל הוא לא מכסה את הקול הנקי והמדוייק שלה ובדרמטיות שמאפיינת אותה היא מצביעה אל הקהל ופניה שרות את הכאב שבשיר.

"רוצים משהו יותר קצבי?" שואלת עדי את הקהל שהגיע לכאוס וטיפס עד הקומה הרביעית (קשוח) כדי לשמוע את הלהקות המופיעות הערב. "יאללה. Under dying stars". דני הגיטריסט מריץ קטע סולו מהיר (נראה שהוא טיפה מפספס את הקצב, אבל חוזר לקצב בסוף הריף) והקצב יורד באחת לליווי קלידים דרמטי איתו עדי מובילה אותנו אל הנצח שבשיר. השיר יורד ועולה הלוך וחזור בעוצמתו, מלווה בגיטרות רועמות ומשם לרכות. לרגע היה נדמה לי שהיה פספוס טון קטן של עדי. בשיר הרביעי In sickness and in hell הקול כבר חם ומדוייק על הטונים, עדי מעבירה יד בכאב על הפנים וכשהשיר מסתיים היא פונה אל הקהל ומבקשת שכולם יישבו, ואז היא מספרת על השיר הבא ומה שעומד מאחוריו. רגע לפני שהיא עוברת אל In terms of twilight היא מתיישבת לפני הבמה, בין הקהל, מבקשת שיחזיקו את הידיים ויחבקו אחד את השני. היא מחבקת את הקהל תוך שירה, נותנת חיבוק אמיץ לחברתה לסשנים שונים אוזי (אוזי זולטק, איתה היא משתפת פעולה מדי פעם) וחוזרת לבמה, עולה ויורדת בטונים, והנגינה מזכירה רוק של פעם עד שהיא עוברת לטונציה דומית יותר ועדי עוברת לכמעט גראולים נמוכים, מנופפת שיער וידיים.

השיר עוצר לרגע קל ועדי מזהירה – "עכשיו זה יהיה מטורף." הדאבל ביטים של התופים עובד והסולו של דני רץ, בשלב מסויים עדי מצמידה את המיקרופון לפה ו ל10 שניות השירה נהיית לא ברורה ו"ממולמלת" עד שהיא חוזרת לשירה הרגילה שלה. כשאומרים "שירה רגילה" צריך להבין משהו חשוב. אצל עדי "שירה רגילה" היא דבר לא רגיל בפני עצמו; כמעט כמו ב Low-High-Low של הפיקסיז עדי משחקת בקול שלה על כל מנעדו (הרחב) ומחליפה רגשות ועוצמות בין רכות לצווחות מקפיאות דם במהירות בלתי נתפסת, דבר שמקנה לכל חוויית השירה שלה משהו שלא שוכחים מהר. זה לא משהו שנראה או נשמע לרוב בפרוג או בדום והשילוב הזה שלה ושל הלהקה עושה מעין מפגש מעורר מחשבה של דום ופרוג ורוק של פעם באחת. התיאטרליות שלה משחקת תפקיד קריטי להעברת המסר של הלהקה. הגראולים שלה מצריכים עוד קצת עבודה ועדיין לא מעבירים לי את התחושה הזו של דום ממעמקי נורבגיה , והסולואים אמנם טובים והליריקה מעולה אבל יש הרגשה שחסר קצת טייטנס וסנכרון מדוייק יותר.

את השיר האחרון The Becoming עדי מקדישה ליאיר יצחקי שנפטר לפני חודש ומבקשת מכולם לעשות רעש בשיר הבא. השיר האחרון הוא אחד הידועים יותר והקהל זורם עם הלהקה, עם יללות הזאב ועם סיום הסט.

הבאים בתור הם אדלום,
הם עולים במלוא התיאטרליות לבמה. מריה עוטה ברדס וחוץ ממתן – בסיסט הלהקה, כולם גם מאופרים קלות בסגנון הגות'-דום. הסימביוזה בין חברי הלהקה והקולות שלהם ניכרת וקל להבחין שהם עובדים הרבה יחד. למרות גיטריסט הסשן שלהם (כן, הם מחפשים נגן קבוע) אפשר לשמוע שנעשתה עבודה רבה כדי להביא גם את השירים הישנים של הלהקה לביצוע מקסימלי בהופעה חיה. השילוב של הקולות הגבוהים של מריה עם הגראולים של דוד, מגובים במתן כגראולר נוסף פוגעים מבחינתי בשילוב מצויין לדום כהלכתו. איטי, עוצמתי, מדוייק ומלודרמטי. השיר בו הם פותחים את ההופעה הוא Symbiote, שיר שאותו הם מבצעים כבר זמן רב בהופעות וגם נגן הסשן שלהם, אייל, שהצטרף בעקבות המתופף אסף (שניהם מאראלו) מדייק בנגינה ומצטרף לאווירה הכבדה והעגמומית שהלהקה מנסה לשדר (בהצלחה).

קצת קשה לי עם הבאלאנס הלא נכון, מאחר וכאשר דוד ומריה שרים יחד הגראולים שלו נבלעים בשירה שלה. השיר הבא הוא Time delay והוא מתוך האלבום החדש שלהם שבתהליכי הקלטה וזוהי השמעת בכורה שלו בהופעה. בקצב איטי עד כדי כאב המתופף מכתיב כניסה איטית של הגיטרות ולאחריהן הצטרפות של מריה לשיר . "המוות יבוא עלינו" זועקים דוד ומריה ומיד אחר כך הקצב הכפול והביטים הכפולים של אסף גורמים לכולם להניד את ראשם, עד לחזרת הקצב לאיטיות המוצקה שלו עם הבסים המהירים.

גם השיר הבא Thirst הוא שיר חדש והפתיחה שלו קצת שונה בעיניי. ההרגשה היא קצת של כוורת דבורים מבחינת הגיטרות וזה עמוס לי מדי בשביל דום. מקטעי השירה טובים והשילוב של חברי הלהקה טוב, אבל קטעי החיבור בין קטע קלין אחד למשנהו, כולל בקטעי הגראולים, עמוסים לי מדי. קשה להבחין איפה גיטרה אחת מתחילה והשניה נגמרת ונוצר איזה בליל מעט לא טבעי ולא ברור. גם השיר האחרון לאותו הערב To darkness i fall הוא שיר חדש ודוד לוקח בו את ההובלה במקטע איטי ועם גראולים עמוקים וחזקים. השיר יושב טוב והדוק וגם בקטעים העמוסים יחסית אין מעמסה מיותרת על האוזן ויש חיבור טוב בין הגיטרות. דוד יורד אל הקהל ומריה מלווה על ידי מתן ממשיכים בשירה. השירה של מריה בשלב זה נחלשת מעט (אולי מעט מדי?) ובסיום השיר הלהקה מודה לקהל ומפנה את הבמה ללהקה הבאה, Separation Anxiety.

כשSeparation Anxiety עולים קשה שלא להבחין בירידה בעובי הקהל.
הגראולים של הסולן לא רעים אבל הריפים של הלהקה, בעיקר בנקודות שבירת הקצב נשמעים לא מהודקים מספיק. הסולואים נשמעים (ונראים) יותר סולואים של ת'ראש מאשר דת' והגיטרה של הסולן משחקת איפשהו בין ליד בסולואים לליווי בקטעים בהם הוא שר. ווינדמילים וראשים מתנודדים ממלאים את הבמה וירכתיה ועם זאת – קשה לי שלא לחשוב על פשטות המלודיה. באופן כללי הסאונד של הלהקה לא מתחבר לי; הנגינה היא מאוד ת'ראשית מבחינת המקצב, וכך גם הריפים וגם האפקטים של הגיטרות אבל הגראולים מראים שהלהקה מנסה להיות דת' ולא ת'ראש. ככזו קצב מהיר וכסחיסטי בזמן שהריפים נשברים מדי פעם למתיחת מיתר קלאסית. את השיר הבא אלכס, הבסיסט, שר. מסיבה לא ברורה הקצב של השיר משתנה באמצע ויורד קצת, כדי לאזן מישהו שלא מספיק מהיר. השינוי בטמפו מספיק חזק כדי להבחין בו אבל לא ככזה שהוא שבירה או שינוי מקצב, אלא פשוט התאמת קצב חזקה מאוד. זו הפעם הראשונה בה אני שומע את הלהקה וקצת התאכזבתי. הלהקה וותיקה יחסית ועדיין נשמע שחסרה בה הומוגניות בנגינה. לרוב (תמיד יש כלל שיוצא מן הכלל) הגיטרה של הסולן משחקת את תפקיד הרית'ם והגיטרה הנוספת היא הליד, שמפנה את הסולן לשירה במקום להתעסקות עם סולואים. במקרה של Separation הסולן הוא גם הליד גיטר בקטעי הסולו אבל בקטעי השירה הוא רית'ם מה שגורם לזה שהבאלאנס על הגיטרה שלו מתאים יותר לרי'תם ובקושי שומעים את הסולואים שהוא עושה, נקודה שהלהקה צריכה לקחת בחשבון.

הערב הזה היה קצת מבולגן מבחינת סגנונות – דום, פרוג, דת', ערבובים של כמה דברים יחד. אבל עדיין הקהל, לפחות לפי מה שנראה לי, נהנה מכל מה שנזרק לעברו, זרם עם הלהקות ובהופעה האחרונה למרות השעה המאוחרת אפילו ראיתי מעגלוני פוגו (אמנם 4 אנשים, אבל זה הכאוס, יותר מזה כבר יהפוך למיקרוקוסמוס של הופעה של פנתרה) וזה מה שחשוב בסוף.