על נסיך האופל ונשקו – סקירת ההופעה של אוזי אוסבורן בלייב פארק ראשל"צ, 8 ביולי, 2018
צילם: עמית ליבר
היינו איפשהו בגוש דן, מתקרבים לאזור המדברי שליד היס פלאנט ראשל"צ כשהסמים התחילו להשפיע. אני זוכר שאמרתי משהו כמו "אני מתחיל להרגיש קצת מעופף, אולי אתה צריך לנהוג. אנחנו גם מאחרים להופעה של הגרייט מאשין". ולפתע, היתה שאגה אדירה שעטפה אותנו והשמים התמלאו במה שנראה לנו כמו עטלפי ענק, מסתערים ושורקים וצוללים מסביב למכונית, שבשלב הזה ריחפה לה במהירות של 160 קמ"ש לעבר הלייב פארק ראשל"צ.
לא התבלבלתם – אתם בסקירת ההופעה הנכונה. לא הלכתי לראות את Avenged Sevenfold שעשו מחווה לא רעה לסופר האגדי האנטר ס. תומפסון עם השיר Bat Country, אבל מה לעשות שעטלפים במטאל בעיקר מזכירים לי את הסנדק הקשיש שלנו Ozzy Osbourne שחגג 70 השנה (הא הא, כמו למדינה) וחזר להופעה אחרונה בישראל שהתקיימה בלייב פארק בראשל"צ (עם חימום של The Great Machine ו-Orphaned Land). ההופעה של אוזי בפסטיבל אוזפסט שהתקיים לפני כשמונה שנים בפארק הירקון היתה חוויה רוחנית. עזבו את זה שקיבלנו אוזפסט משלנו בישראל (גם אם במתכונת מצומצמת משהו), אוזי נתן בראש מעבר למצופה והשקיע מאמצים שאפילו Korn או Soulfly לא השקיעו. ואולי זאת בעצם הסיבה שאוזי אוסבורן הוא טיטאן שהגיע לשיר שיר ערש לעצמו ולמעריצים שלו בסיבוב ההופעות האחרון אי פעם. הוא יודע מה משמעות המילה "אפי". הוא יודע מתי לשלוף זרנוק ולהתחיל להשפריץ קצף על הקהל. הוא גם יודע להשפריץ קצף על עצמו ולשפוך דליי מים מעל ראשו ולהתרוצץ על הבמה כמו ילד – משהו שעמיתיו באותו ערב אגדי כבר מזמן שכחו. הוא טיטאן כי גם בשנות ה-60 לחייו הוא ידע לתת שואו, לקרוע את עצמו על הבמה ובעיקר לתת למעריצים שלו תמורה מלאה לכרטיס. באותו ערב קיבלנו משהו שלא יכולנו לקבל במקום אחר.
אז אפשר לומר שהיו לי הרבה ציפיות מההופעה של אוזי בראשל"צ, ואפילו תקווה לחוויה קצת טובה יותר ממה שפארק הירקון מציע בדרך כלל לקהל (אדמה יבשה וחולית בלי שיפוע זה הסיוט האמיתי של כל מטאליסט שמסרב לקנות כרטיס לגולדן רינג). אבל לפני שיכולתי לאמת את התקוות הגבוהות שתליתי בקשיש בן 70, ידעתי שיש חימום נרחב לקראת ההופעה של הערב. אז בדומה לפסקת הפתיחה שכוללת בעיקר חצאי אמיתות ושקרים – להופעה של The Great Machine אכן לא הספקנו להגיע (לצערי), אבל נכנסו בול בזמן להתחלת מופע החימום של Orphaned Land.
בדומה לאוזי, גם Orphaned Land נחתו כאן אחרי סיבוב הופעות מאד נרחב ובאו לחמם את הגזרה לקראת המופע המרכזי של הערב ועל הדרך לתת בראש. הם הגישו מופע חימום שקולע למטרה: לא ארוך מדי (כ-45 דקות) ומשמש כהצדעה של להקת ענק מקומית (ובינלאומית בשאר הזמן) לסנדק של ההאבי מטאל. הקהל התלהב, החל משיר הפתיחה שנבחר להיות "The Cave" מאלבומם החדש והמצוין ועד שיר הסיום בדמות "Norra El Nora" המחייב שזולג לקטע מתוך "Ornaments of Gold". הקהל נשאר מרוצה, משולהב ומלא ציפייה.
לא חיכינו הרבה זמן. הבמה נדלקה והאירה את צלב הענק שהוצב מבעוד מועד, עם קטע נרחב של וידיאו ארט למען הסדר הטוב. השיר הפותח היה "Bark at the Moon" ונתן לקהל את כל מה שציפינו לו: אוזי מפזז על הבמה בהרבה חן, מזייף וממלמל בצורה שהיא שילוב בין "חמוד" ו"פאקינג מטאל, אחי", וזאק ווילד אחד עוטה קילט סקוטי שחידד לנו את האוזניים עם חומות של ריפים מרסקים. "נתן לקהל את מה שהקהל רוצה" במהרה התברר כמוטיב המרכזי של הערב כשגלשנו לשיר "Mr Crowely" המגולל את סיפורו של אליסטר קראולי, ממחברי התנ"ך השטני. מבחינה מוזיקלית, השיר הזה היה דוגמא נהדרת ללמה מופע לייב של אוזי אוסבורן עובד כל כך טוב: הוא מוקף בנגני על. החל מסולו הגיטרה והריפים הרוקנרוליים של זאק ווילד, דרך הקלידים האווירתיים והגותיים של אדם וייקמן שמסתנכרנים בצורה מושלמת עם התיפוף המרסק של טומי קלופטוס. תוסיפו לזה את הוידיאו ארט ומופע לייזרים ראוותני שמילא את השמיים בערפל דיגיטלי ותקבלו חוויה אודיו-ויזואלית שתתקשו לשכוח.
הראוותנות הזאת היא בהחלט במקום כשלוקחים בחשבון את העובדה שלאוזי תמיד היתה חיבה לתיאטרליות שלא תמיד גובלת בטוב טעם – אבל תמיד מגניבה. ההפקה לא חסכה כאן, בין אם מדובר באפקטים, במסכים האיכותיים, בציוד או בעובדה שבשיר הרביעי ווילד עלה עם גיטרה רביעית במספר והמשיך להעלות את קצב השרדינג. לפעמים זה נראה כאילו הוא שורף את המיתרים, אבל אולי גם זה היה אפקט. אני באמת לא יודע בשלב הזה. ואפרופו שיר רביעי – זה היה חתיכת שיר שנלקח הישר מהאלבום Paranoid של Black Sabbath ונקרא "Fairies Wear Boots". הקהל שאג לנוכח הקלאסיקה מעוררת היראה ואוזי התחיל לשפוך דליי מים על הקהל כשברקע מרקד לו וידיאו ארט פסיכודלי שהחזיר את כולנו ישר לשנת 1970. הביצוע של השיר לא פחות מפנומנלי: סאונד מצוין ואווירת ג'אם סשן שמרחפת מעל כל העסק עם קטעים חדשים שהותאמו במיוחד למופע.
"No More Tears" נפתח עם קטע דמוי מקהלה וצחקוקו המטורף של אוזי שמלמל משהו שנשמע כמו I love you all, אבל הוא צוחק יותר טוב ממה שהוא מדבר. וווילד מרקיד את הקהל עם הגרוב שלו וכולם ללא יוצא מן הכלל מצטרפים בפזמון של השיר, לאחר שאוזי שפך עוד קצת מים על השורות הראשונות ורוקן דלי גם על עצמו. בסופו של דבר לא מדובר בעניין טריוויאלי: אוסבורן יודע מה הוא עושה ולמרות שהוא לא בשיא שלו הוא הגיש מופע מחויב ומקצועי שגורם ללהקות צעירות בהרבה ממנו וההרכבים שלו להחוויר.
עוד כמה דברים שאינם טריוויאליים: סולו הצוקים של זאק ויילד בתחילת "Road to Nowhere" והאזעקה של "War Pigs" שנשמעה ברחבי הלייב פארק וגרמה לאנשים לצאת מדעתם. אחרי הכל, מדובר בסיבוב הופעות שנקרא No More Tours 2 אחרי שבלאק סאבת' כבר יצאו לסיבוב הופעות שנקרא The End. גם אם בשלב כלשהו נקבל את The End 2 או אפילו את No More Tours 3 – אין ויכוח לגבי העובדה שמדובר באחת ההזדמנויות האחרונות לשמוע יצירת מופת כמו "War Pigs" על במה בישראל. ויילד הוא תחליף כמעט טוב לטוני איומי (וזאת מחמאה) בזמן שאוזי שר יחד עם הקהל שורה-שורה. הביצוע הופך לקטע שהקהל היה חלוק עליו: סולו של עשר דקות בהגשת זאק ויילד שניגן על הגיטרה בזמן שהיא מאחורי העורף שלו ולאחר מכן ניגן על המיתרים עם הלשון במשך דקות ארוכות. אני מניח שיש סקס שנראה רע יותר מזה ונמשך פחות מזה – אבל זה היה מרשים ומשעשע במובן מסוים.
משם עברנו לסולו תיפוף נהדר (וקצר יותר) של קלופטוס שפינה דרך לכמה להיטים אהובים נוספים: "Shot in the Dark" המקפיץ ו-"Crazy Train". בתחילת המופע אוסבורן הבטיח לקהל שככל שאנשים יתפרעו יותר – כך גם הוא. ואכן, אחרי כמה דליי מים נוספים עושה רושם שאוסבורן עלה מהקבר כמו דמות ערפד שניזונה נטו מהאנרגיה של הקהל. ההדרן בדמות "Mama, I'm Coming Home" ואיך לא – "Paranoid" סיים את הערב הזה כמו שצריך וחתם הופעה קצרה יותר מהופעתו הקודמת בארץ, אבל זאת היתה הופעה מחויבת יותר, טובה יותר וללא שירי פילר "מאולצים" מהאלבומים המאוחרים שלו.
לסיום, מילה טובה על הלייב פארק ראשל"צ: תנאי המקום לוקחים בהליכה את פארק הירקון והייתי שמח אם יותר הופעות היו מועתקות לכאן. מצד שני, חיסרון מובהק בכבישים יצר פקק מפלצתי ביציאה מהמופע. אשכרה Road to Nowhere. היה אדיר.