על תעתועים ועשן – Alcest בישראל

לא הייתי בתיאטרון תמונע שבתל-אביב למעלה מחמש שנים. גם הפעם ההיא לא בדיוק הייתה בהופעת מטאל והייתה רק אחת כזו לפניה. המקום מתעתע ותכולתו, כ-300 איש, יכולה לשוות לו מראה מחתרתי במקצת, אולם זהו כלל אינו המצב. שמו הולך לפניו ובתחום התיאטרון מדובר במקום מבוקש לאירועים קטנים, מה שמבדיל אותו ממועדון הלבונטין 7, מעוז האנדרגראונד שגודלו דומה ומטה. כלומר, בדיקה ראשונית בלבד תקנה לכם את התחושה שהתמונע בנוי לאמנים שלא מחפשים לשמור את דבר קיומם למעטים אלא מחפשים בתמימות את הקהל שלהם ופשוט מגיעים להיקף מסוים.

ספק אם Alcest הצרפתית הייתה ממלאת מועדונים כגון הרידינג 3 או הבארבי בקלות שבה נמכרו כל הכרטיסים להופעתה בתיאטרון תמונע וספק אם מצב כזה היה מתיישב עם מה שהלהקה הזו מייצגת. גם הרזומה העשיר שמאחוריה בפחות מ-10 שנות קיום בגרסתה הנוכחית, לא מפיג את התחושה שבמה אינה המקום הטבעי למה שחברי Alcest ומנהיגם Neige יוצרים.

כשבאים בראש כזה, אפשר בהחלט לומר שהמבצע הוכתר בהצלחה. בסופו של דבר, הלהקה מגיעה אלינו עם האלבום החדש Shelter שלטעמי ולטעם רבים אחרים איתם שוחחתי, מדובר באלבום המוצלח ביותר שלה – וזו נקודת מוצא מבטיחה. העלייה לבמה לצלילי “Wings” והפתיחה עם “Opale” היו צפויות והפריטות העדינות של Neige ונגן הסשן הוותיק Zero – שהפליא בשירת רקע שמיימית להפליא שלא תואמת את מראהו המאיים – היו נעימות מתמיד. מרבית ההופעה התנהלה ברוח זו, שכן שני האלבומים האחרונים, Shelter וקודמו Les voyages de l'âme, שלטו ברשימת השירים ביד רמה. “Voix Sereines”, “Autre temps” ואחרים סבלו אולי מסאונד לא לגמרי מאוזן – וגם, לא בכל חלק של המועדון – אבל העבירו את המסר היטב.

Neige פנה אל הקהל בין השירים באנגלית בהחלט סבירה ועדיין מבוישת, הציג חלק מהשירים והודה על האירוח המכובד. הכי כן ואמיתי, בלי משפטים מיותרים בעברית. כשהוא וחבריו ניגנו, לרוב עצמו עיניהם ונסחפו הלאה עם כל תו ותו. כמו בהאזנה שלנו בבית, כך בהופעה שלהם על הבמה. לא הייתי מצפה מהופעה כזו שתהיה מפוצצת באנרגיות אלא ברגש ואותנטיות ואת אלו יכולתם למצוא בקלות כמעט בכל רגע.

אם להיות כן אתכם, אין ספק שהערך המוסף של הופעה חיה היה בולט במיוחד בשירים שבוצעו מתוך שני האלבומים הראשונים, Souvenirs d'un autre monde ו- Écailles de lune. שיא ההופעה היה כנראה "Percées de lumière" הנהדר שהוציא החוצה את מעט החספוס שעוד נותר ב-Alcest ואפילו כמה גראולים מ-Neige. ברגעים כאלו אני נזכר בקלות ב-Agalloch אבל גם ביסוד החמקמק שיש רק לצרפתים.

שיר הנושא מהאלבום הראשון זרק אותי באושר כמה שנים אחורה, סגר את הסט העיקרי והכין את הבמה להדרן ולסיום ההופעה עם “Délivrance” הגרנדיוזי, עד כמה שמילה כזו תתאים ללהקה. כזו היא Alcest, בלתי אפשרית להגדרה, אקלקטית ולא אליטיסטית, נגישה ולא מתפשרת.

אחרי הרבה מחשבה, ידעתי בדיוק למה לצפות וזה בדיוק מה שקיבלתי: ערב קצר ואיכותי בלי הופעת חימום, רק להקה אחת, קצת סגורה למרות השנים שעברו, מעריצים שרופים מלפנים וכמה מאות אחרים שבאו ליהנות ולספוג את האווירה. שעה וחצי של הופעה הן לא מעט למרות שהייתי שמח לשמוע כמה שירים נוספים ובפרט, אחד או שניים מהאלבומים הראשונים שאינם אלו המבוצעים דרך קבע – “Ciel Errant”, למשל. השיפור מאז שנתקלתי בלהקה באחד הפסטיבלים לפני שנתיים ניכר ואני בטוח שתנופת היצירה תמשיך ותביא עוד גאווה והצלחה לחברים מצרפת. אז עד הפעם הבאה…