ערב מחווה ללהקת System of A Down בבארבי

צילום: אביחי לוי

למרות שאני די מתנגד לגל המחוות הבלתי פוסק, לערב אחד ויתרתי על העקרונות הקדושים שלי בשביל אחת הלהקות האהובות עלי ואבן דרך מטאלית עבורי ועבור דור שלם. אם להניח בצד את הציניות, הספקנות והחשדנות – היה ערב מצוין בהחלט, שעשה כבוד גדול ללהקה ולמעריצים שלה – בהרכב מחווה שהשקיע רבות ונתן הופעה ארוכה מהרגיל מבלי לדלג על אף להיט, בקהל שהוכיח ברגליים ובגרון את אהבתו ללהקה ובהפקה מתוקתקת להחריד. הייתי ורשמתי, וזה בערך מה שהלך שם.

כשהגעתי לבארבי הדבר הראשון שתפס את עיני זה הקהל המגוון שפקד את האירוע, שברובו הורכב מתיכוניסטים ומטה, שזה אומנם מגניב, אבל גרם לי להרגיש די זקן, למרות שלא הייתי הבן אדם היחידי במקום מעל גיל 20, והקהל התחיל למלא את הבארבי בציפיה דרוכה להופעה. תוך שעה מפתיחת השערים המחווה יצאה לדרך, כשעל הבמה ההרכב שפיקד רוב הערב. אסף רוזנברג המטורף(לשעבר מ Xenolith ונגן בכל מחווה אפשרית בערך) על התופים, דוד בנימיני(Through Bleeding Eyes)שהשתולל על הבס, על הגיטרה תמיר פרידמן(Negative Projection) לבוש בחליפה שחורה ומגבעת שהיו אמורים לדמות אותו לגיטריסט System דארון, אבל בפועל גרמו לו להראות כמו גרסה מטאליסטית של אהוד בנאי, ובמשך רוב המחווה שר בבטחון רן אליהו(Matricide) ששמר על גאוות המטאל. ההרכב אומנם היה מצוין, אבל קצת קשה לי עם מחוות שיש בהן אותם משתתפים כל הזמן ולא הרכב מתחלף – כמו במחווה השנתית לPantera למשל. אבל אני יכול להבין את שיקולי ההפקה – שכן הדבר הרבה פחות בעייתי לביצוע ויותר פשוט לוגיסטית.

ההופעה נפתחה עם האלבום Toxicity ממש לפי סדר השירים שבו. תחילה עם Prison Song, ולאחר מכן עם Needles וDeer Dance. הקהל הכיר את השירים בע"פ, זרם בצורה מרשימה והפוגואים עפו גם כן. נשמע היטב שנגני המחווה עשו שיעורי בית ופרט לקצת חלודה שהייתה אצל אסף בתחילת הערב ועפה די מהר, השירים נשמעו מצוין. בהמשך הסט נוגן I-E-A-I-A-I- O השיר היחידי בהופעה מהאלבום Steal This Album! והמנון Sing Along מצוין. בהמשך עלה מישה סוחינין (Distorted Harmony), שתוך כדי ביצוע של שיר Pink Floydי כלשהו שפרח מזכרוני עלה להחליף את רן בשירה בשיר Hypnotize שלווה לאחר מכן ב Question? בו עלה בליווי של אדם לנדאו. מישה ישב מעולה, ונתן טאץ' טיפה אחר לשירים, קצת יותר עדין מהאגרסיביות המטאלי סטית של רן, שאומנם התאימה כמו כפפה ברוב השירים, אבל הייתה זקוקה לגיוון בדמות סולן כמו מישה שעוד הפציע בהמשך לשירים נוספים.

בהמשך נוגן הפתיח Soldier Side ואחריו בהתאמה BYOB האלים ועוד כשני שירים מ Mezmerize. רן חזר בשירה אל השיר המחרפן Shimmy שתודלק בלהיט האפילו יותר משוגע – Bounce גם הוא מ Toxicity תוך כדי שהקהל ממשיך ומשתולל. הגענו לפנינה מהאלבום הראשון, השיר המופרע Suggestions שיר גבעתרוני משהו, שעושה חשק לקפץ בשדות. לאחר מכן נוגנו כמה שירים מהאלבומים האחרונים להרגעת הקהל, שלא כל כך שלט באלבום הראשון. ביניהם Psycho הסופר מקפיץ, מלווה בשיר אולי הכי מוכר של הלהקה – Chop Suey שכצפוי הרים את הקהל לתקרה של הבארבי והספיק להעיר מי שנרדם איכשהו והציג את שירת הליווי המגניבה של דוד ותמיר – שהיו מלווים מוכשרים מאוד. תמיר אפילו דאג וזייף ממש כמו Daron (שעד היום אני לא מבין למה הרשו לו לשיר). אבל אל דאגה – אני קצת נרדמתי אחרי זה – הסט לקח תפנית חדה לכיוון Mezmerize\Hypnotize בחלקים הממש לא מלהיבים שלהם. ברור לי שהקהל גם אוהב את הבלדות של הלהקה, אבל אני אישית די השתעממתי. למרות שהביצועים לא נפלו בשום צורה, ובהמשך חזר האורח אדם לנדאו לביצוע מרגש של Lost in Holywood.

פחות או יותר התעוררתי כשחזרו ל Toxicity עם Forest הקופצני, שלאחריו נוגנו עוד שירים מאלבום הבכורה של הלהקה – Pluck המצמרר ו Peephole המפחיד. בשניהם שרו במקביל שני הסולנים והיה יותר כיף מכיף. ATWA שיר השואה המצמרר לא פחות מ Toxicity המשיך את הסט ואת האוירה, שתפסה תפנית פסיכית שוב בעזרת Science עוד שיר מלהיב מאותו אלבום שלווה בעוד בלדה פושרת(Holy Mountains). לאחר מכן מישה התחיל למלמל פסוקי תנ"ך למיקרופון ולמשך חצי דקה אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בהופעה של Orphaned Land אבל זה סה"כ היה מין פתיח להמנון המרגש Ariels. הלהקה ירדה וחזרה בהדרן להקפצה עצבנית בדמות השיר Suite Pee לאחריו היה War המצוין – מאותו אלבום ראשון שמשום מה הקהל לא הכיר. לאחר מכן בוצעו ההדרנים האמיתיים – Toxicity, שבו הוחלף אסף במתופף אחר(ופה המקום לציין שהבנאדם ניגן סט של בערך 30 שירים כמעט ברצף ושבר 7 זוגות מקלות במהלך ההופעה – ילד חולה) ולסיום שיר אחרון בהחלט הוקדש Sugar הלהיט הראשון של SOAD לי ולכל המתוקים ובהחלט השאיר טעם מצוין בסיום הערב.

אם באתי לערב הזה באנטי בסופו הבנתי סופית את קסמם של אותן מחוות – הערך הנוסטלגי של אותם שירים שמכירים זו חוויה שונה מהופעות של להקות מקומיות, זה אומנם משחק בצורה זולה על החוויות הנוסטלגיות שלנו, ועל העובדה שאנחנו מכירים חלק מהשירים האלה יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמנו וכמובן אפשר להתמרמר על איך זה שאותם ילדים באים למחוות של להקות מחו"ל אבל לא באים להופעות של להקות אמיתיות בכלל, אבל עצם שאפשר למלא את הבארבי בשביל הופעת מטאל זה תמיד כיף בפני עצמו, וגם אם זה פופוליסטי – כשמחווה מתנהלת בצורה כל כך מקצועית ומוצלחת כמו במקרה הזה, וכשאתה אוהב את החומר, נותר רק לבוא ולהנות מהופעה טובה, ומהדבר הכי קרוב לדבר האמיתי שכנראה נזכה לראות פה בקרוב.