ערב פרוגרסיב לוהט בתל-אביב

יש משהו קסום בהופעות באמצע השבוע. אחרי יום עבודה, נסיעות, טלפונים וסידורים – פשוט לקחת את עצמך לאיזה פאב, להתחכך בשאר אחיך המטאליסטים, לשתות בירה ולהנות ממוזיקה טובה שאתה אוהב. אולי השורה האחרונה נשמעה כאילו נלקחה משיר של Manowar, אבל כן, יש בזה משהו פסטורלי, אם "פסטורלי" ו"מטאל" יכולים לגור יחד באותו משפט, למרות העייפות והרצון לחזור הביתה ולישון נדמה כאילו הזמן עצר לרגע ביום שלישי האחרון בברזילי, בערב שאורגן על ידי חברי מועדון המעריצים של Dream Theater, הערב הראשון מתוך שלושה ערבי פרוגרסיב צפויים.

Stormy Atmosphere

על Stormy Atmosphere שמעתי כבר מזמן, אך משום מה לא יצא לי להקשיב להם עד היום, וההפסד היה כולו שלי. הלהקה מבצעת פרוגרסיב מיוחד מאוד, כפי שהיה ניתן לשמוע כבר בשיר הראשון "Circle", המופיע בעמוד ה-MySpace שלה. שש דקות של חומר משתנה ומתפתל בין סוגי אווירה שונים עם זמר (טדי) המוביל בסגנון המתאים לז'אנר וזמרת (דינה) המשלימה אותו בטונים הגבוהים אך נטולי קלישאות מטאל גותי מוכרות. אולי קצת קשה לאוזן הבלתי מיומנת לקלוט את השיר, אך זה בהחלט פותח את המחשבה. הלהקה מעניינת מבחינה אישית: חלק מחבריה כבר נשואים ובעלי משפחות וילדים, טווח הגילאים בה נע בין עשרים לארבעים, ואולי השילוב הזה הוא מה שיוצר חלק מהקסם שהם מצליחים ליצור על הבמה.

Stormy Atmosphere נתנו הופעה מעולה וארוכה, עמוסה בתיאטרליות ובמלודיות, בעיקר מצד הקלידים והשירה. גם השואו היה בהתאם: בהתחלה ההתנהלות על הבמה ובקהל היתה פושרת במקצת, אך אחרי שני שירים התחממו העניינים והיה נדמה כי גם הקהל וגם הנגנים השתחררו יותר. כשטדי שר נדמה שהוא בתוך המוזיקה, וכיף להסתכל על הדינמיקה בינו לבין הזמרת שלצידו, כשהיא באה לידי ביטוי בקשר עין, בשירה כתף-אל-כתף או כשהיא שרה אל הקהל בעוד הוא שר עם הגב לקהל. נדמה שלכל אחד יש תפקיד והוא מודע אליו, למשל כשטדי מנסה להעביר קטע דרמטי במיוחד הוא לא פוחד לרדת על הברכיים כדי להמחיש זאת.

באחד השירים הזמרים הפתיעו: הוא שלף חליל, היא שלפה כינור וזנחו את המיקרופונים לרגע לטובת דואט כלי נגינה קצר. לאחר מכן הסולנית דינה ירדה מהבמה מכיוון שלא הרגישה טוב (אף על פי שלא שמעו אפילו רמז קטן לכך בקולה), וטדי ביצע לבדו שלושה שירים, וביצע אותם מצויין. המשחק הווקאלי שלו מובן לאוזן, וקל לראות כשהוא עובר מתפקיד לתפקיד, גם כשהוא ביצע שירים אלו עבור שני אנשים. למרות זאת, הייתי רוצה לשמוע שיר בביצועה של הזמרת בלבד, היה מעניין אותי לשמוע איזה תפנית החומר יקבל אם היא תבצע את הקול המרכזי.

קאבר ל-"The Mirror" של Dream Theater, מהאלבום Awake היה הפתעה נוספת, והקהל שמח למשמע משהו מוכר והגיב בהתאם. השיר "Awaken", גם הוא ניתן לשמיעה בעמוד ה-MySpace, סגר את ההופעה, וגם הסולנית דינה עלתה לבמה לצורך ביצועו. שיר כזה עוד לא שמעתי: הפתיחה המיסטית שלו נשברת במהרה לאווירת פולק – שבירה לא צפויה שגורמת למאזין להרים גבה ולחייך. בקהל הורגשה אווירה שמחה בקטעים האלה, וכשטדי שר את הפזמון הכולל את שם הלהקה עצמה כולם הזיזו את הראש לפי הקצב.

בחודשים הקרובים ייצא אלבום הבכורה ל-Stormy Atmosphere שייקרא ColorBlind, וכמחווה כל אחד מחברי הלהקה עלה לבמה עם פריט צבעוני מסויים, כאשר מעל היו תלויות משקפיים גדולות בעלות עדשה אדומה ועדשה כחולה. רצוי להכיר את החומר קודם, משום שעושה רושם שיש סיפור מאחורי השירים שחבל להחמיץ. נחכה בסבלנות ל-ColorBlind, ממה שראיתי על הבמה בהחלט יש למה לצפות!

Edgend

כשחברי Edgend עלו לבמה הבנתי פתאום כמה זמן לא ראיתי את הלהקה בפעולה, ובזמן שעבר הרבה דברים השתנו: את עמדת הסולן תפס לא אחר מאשר רמי שלמון ("סטלה מאריס", "ריח מטאל") – האיש והאגדה שקולו כבר הולך לפניו – יש כבר שני שירים חדשים, והסאונד של הלהקה קיבל תפנית מעניינת. Edgend פתחה בקטע התזמורתי האווירתי הרגיל שלה ולמרות שהפעם הסאונד לא סחב את האינטרו כמו שצריך הקהל כבר הרים ראשים בציפייה. "The Pain", מה-EP הראשון של הלהקה פתח את הסט והצלילים המוכרים שטפו את הבמה.

על שרון הלחמי כבר סופר ודובר, והגיטרות שתופסות מקום טוב במרכז המוזיקה של Edgend הובילו את השירים בעוד דוד עזוז מפליא לעשות על הקלידים, נותן אטמוספירה כשצריך מאחור, ומתפרץ קדימה כשרק אפשר. העייפות שלאחר יום עבודה פלוס הופעה אחת מהר מאוד נעלמה כשבתיפוף עמוס דאבל בס הגיע השיר החדש "Internal Fire", שנשמע כמו הכלאה של פאוור-מטאל מהיר יחד עם שירים מהאלבום V: The New Mythology Suite של Symphony X. הפעם את הקהל כבר לא היה צריך לחמם: רמי שלמון נשמע מצויין, בעיקר בחומר החדש איתו הוא "מרגיש בבית" וגם כריזמה בימתית לא חסרה לו.

השיר "Balance", אחד האהובים עליי, נשמע לי שונה משום מה, ואמנם בבירור קצר הסתבר כי הלהקה ביצעה כמה שינויים בשירים הישנים שלה. אולי זה הסאונד במקום, אבל זה נשמע כאילו הדגש ניתן יותר על הגיטרות והתופים על מנת ליצור אווירה "כבדה" יותר, אוורירית פחות. גם Edgend פירגנו למעריצי Dream Theater בקאבר לשיר מ-Awake: הפעם "6 O'Clock", שיר מאוד אהוב עליי אך בחירה מעניינת בהתחשב בעובדה שהיכולות הווקאליות של רמי מאפשרות לו לבחור איזה שיר שירצה מהארסנל של הלהקה. הקהל השתגע מאושר, הביצוע עבר, אבל השיא מבחינתי היה השיר הסוגר "Voices", גם הוא מה-EP, וכשרמי עלה לטונים הגבוהים בפזמון הרגשתי התעלות – איזה יופי.

Edgend החדשים כבר לא נשמעים כאילו Symphony X היא הפייבוריטית הבלתי מעורערת שלהם – עדיין יש את כל האלמנטים הקודמים שאהבתי בחומר הישן, אך צורת החשיבה קיבלה תפנית קצת שונה והסאונד גם קיבל זווית אחרת. זה עדיין דומה, אבל זה כבר לא נשמע יותר מדי דומה, נוספו קצת השפעות פאוור וזה מבורך. נראה שהלהקה מצאה את עצמה, ואני מחכה בקוצר רוח לחומר חדש.