פה בארץ חמדת אבות – סקירת הופעת Ancient Rites

22 שנים לאחר שהופיעה לראשונה בישראל, שבה להקת הבלאק מטאל הבלגית הוותיקה Ancient Rites לאחת מזירות ההתגוששות וההתנגשות בין ציביליזציות יריבות ודתות חמושות בקנאות צדקנית. הלהקה המיתולוגית – שחלק ניכר משיריה כמו נתלשו היישר מספרי ההיסטוריה, בדגש על דברי ימי אירופה – הסתערה בשמיני במאי על במת מועדון ה"גגרין" שבדרום תל־אביב – יפו, ובפני יחידה מובחרת של מעריצים ניגנה סטליסט ארוך, שבו הושם דגש על שירים מראשית דרכה, בעוד שירים מתקופות מאוחרות יותר בדיסקוגרפיה של הלהקה נדחקו מעט הצידה. וכך, מאות המעריצים שנכחו באותו ערב ב"גגרין", לפי אומדן לא מחייב של כותב שורות אלה, זכו לשמוע מחרוזת שירי עם חדורי רוח קרב וחדוות ניצחון או, אם תרצו, מערך שיעור מקוצר בהיסטוריה עם מנה גדושה של בלאסט ביטס וטרמולו.

באופן סימבולי, הופעתה של הלהקה, שחלק נכבד משיריה הם שירי שבח והלל לאירופה ולמורשתה ההיסטורית, התקיימה בשבוע שבו היבשת, ששתי מלחמות חובקות עולם פרצו על אדמתה ושפניה השתנו לבלי היכר בעשורים האחרונים כתוצאה מגלים של הגירה סטיכית למדינותיה האמידות והמבוססות יותר, עמדה במרכז תשומת הלב העולמית. כמה ימים לפני ההופעה הכתירה הממלכה המאוחדת מלך חדש בטקס פומפוזי וגרוטסקי למדיי; יום לאחר ההופעה צוין "יום אירופה"; וכמה ימים לאחר האירוע עיניי כל היו נשואות שוב לבריטניה, הפעם לעיר ליברפול, שם התקיימה תחרות הזמר האקסטרווגנטית, האירוויזיון.

לא היה שום זכר לציוויליזציה האירופית בשעה שחברי "איינשנט רייטס" עשו את דרכם ברחובות הכרך התל אביבי למקום שבו יופיעו בהמשך הערב. לא עמודים קורינתיים ובוודאי שלא המישורים המוריקים או השדות רחבי הידיים של חבל פלנדריה, ערש לידתה של הלהקה. היה זה מחזה סוריאליסטי לראות את חברי הלהקה צועדים בינות מוסכים וחנויות לחלקי חילוף במעין הומאז' לא מתוכנן לסצנת הפתיחה האייקונית של הסרט "כלבי אשמורת".

בניגוד לנוקשות האירופית שתובעת עמידה קפדנית בלוחות זמנים, במחוזות או בחוגים מסוימים של ההוויה המזרח תיכונית הזמן עודנו פלואידי ולא מחייב. אספרסו תמציתי ומדויק שנחטף בחיפזון מפס ייצור ונבלע בקרביה של ההוויה התאגידית לעומת קפה שמתבשל לאיטו במעין ריטואל דתי ובסבלנות אין קץ ביד אומן שכמו שוקד על יצירה חד־פעמית.

אך לא המשקה הכהה, אלא חומצה רעילה היא זו שבעבעה באיטיות במהלך הופעתה של להקת החימום המקומית, Venomous Skeleton, שהמוזיקה שלה מבטאת נאמנה את אותה תחושת זמן מעורפלת ומטושטשת. שלושת חברי ההרכב – הסולן והגיטריסט ניר דולינר, הבסיסט חן דהאן והמתופף רועי חן – מנגנים בקצב הדת'־דום קטעים אטמוספריים מהפנטים, שמסלימים לעיתים לכדי בלאסט ביטס, עליהם אחראי רועי, שעושה עבודה מצוינת מאחורי סוללת התופים.

כל השלושה ניגנו בשלב זה או אחר ב-Sonne Adam, אחד ההרכבים החשובים והנועזים שצמחו בסצנה המקומית שחבריו דגלו בגישה אומנותית בלתי מתפשרת; כזו שלא מחפשת את אהדת הקהל.

רוחו של "שונא אדם", שמצלעותיו נברא "ונומוס סקלטון", מרחפת גם על פני התהום הקיומי שחברי ההרכב הנוכחי פוערים בלב ה"גגרין". כמעט ללא אינטראקציה עם הקהל, חברי הטריו מנגנים סאונד דחוס, נטול חמלה ומזרה אימה; אימה שהדיה מגיעים לנוכחים באמצעות מערכת ההגברה.

הגראול של ניר הוא יבש ומעושן, ונוטפת ממנו מנה גדושה של פסימיות ושל ייאוש קיומי; כמו שמישהו החליט לקרוא את מגילת "קהלת" בגראולים נמוכים ואיטיים. קולו מרשים ועוצמתי ולעיתים נוצר הרושם שמאחוריו ניצבת בשורה מקהלת גברים תנ"כית; אורטוריה של דת' מטאל.

שני עשורים לאחר הגעתה בפעם הראשונה לישראל להופעה שהוכתרה בתואר "היסטורית", האימפריה הכתה בשנית.

הופעתה של הלהקה הבלגית הוותיקה נפתחת במכת פתיחה אימפריאלית ומהדהדת עם השיר "Assyrian Empire": השיר שפותח את האלבום הראשון של הלהקה, "The Diabolic Serenades". על הבמה עומדים חמשת החברים בהרכב הנוכחי, אך תשומת הלב מתנקזת בראש ובראשונה אל מי שניתן לראות בו הלב הפועם של "איינשנט רייטס" מרגע היווסדה ועד היום: הסולן גונת'ר ת'ייס שניצב במרכז הבמה.

בדומה לדמות המאוירת של הגבר שממוקד כולו במכת הגרזן שהוא עומד להנחית על גזע העץ העבות בעטיפת אלבום המופת "Fatherland" (1998), הסולן הוותיק, שמתמודד מזה תקופה עם בעיות רפואיות לא פשוטות, משקיע את מירב מרצו בהופעה ובקהל. הוא לא מש מהמיקרופון שלפניו ולופת אותו בחוזקה, מתרחק ממנו ומתקרב אליו לסירוגין.

למרות שחלק ניכר משירי הסטליסט, בעיקר בחלק הראשון של ההופעה, הוא על טהרת הבלאק הגולמי והעירום מתקופת "The Diabolic Serenades"באופן ספציפי, דהיינו בלאק שעדיין נשען בשלב זה על דת' ועל ת'ראש וללא האלמנטים הסימפוניים שהיתוספו מאוחר יותר, גונת'ר מבצע גם את השירים הללו מראשית הקריירה, כמו"Crucifixion Justified (Roman Supremacy)" ו-"Death Messiah"', בנימה התיאטרלית ובפאתוס שאותם אימץ ביתר שאת בהמשך. החבר הוותיק הנוסף בהרכב, הגיטריסט המוביל אריק ספרוטן, מנגן בהתלהבות לכל אורך ההופעה והסולואים שהוא מבצע מעידים על חיבור עמוק שלו לרוקנרול ול-NWBHM.

במקביל להכרת התודה שחשו המעריצים על ההזדמנות לראות את הלהקה מנגנת לייב בת"א – הזדמנות שייתכן שלא תחזור על עצמה לאור מצבו הבריאותי הסבוך של גונת'ר – קשה היה שלא לתהות לפשר המשקל המרכזי והדומיננטי בסטליסט, משקל היתר יש לומר, שניתן לשני האלבומים הראשונים. עם הליריקה השטנית שלהם והסגנון המוזיקלי שאופייני ללהקות הדור השני של הבלאק, שני אלה, "The Diabolic Serenades" מ-1994 ו-"Blasfemia Eternal" מ-1996, לא מייצגים באופן מלא את פועלה של הלהקה, בעיקר את הפיכתה של "איינשנט רייטס" לכלי קיבול לרוח האירופית, למודוס של הערצה למורשת אבות ולאימוצם של אלמנטים ימי ביניימים פולקיים ולאחר מכן סימפוניים בפן המוזיקלי.

אם האלבום "Dim Carcosa" מ-2001 זכה בהופעה לייצוג סמלי, לשני האלבומים האחרונים, "Rvbicon" מ-2006 ו-"Laguz" מ-2015, לא היה זכר כלל. זאת, למגינת לבם של מי שייתכן וזוכרים חסד נעורים לצמד האלבומים הראשונים, אך מעדיפים לאין שיעור את האלמנטים הפולקיים ב-"Fatherland" ואת הסאונד הסימפוני העשיר באלבומים האחרונים ומתקשים להבין כיצד שירים אפיים כמו "Templar" או "Mithras" נותרו מחוץ לסטליסט.

אך למרות נימה מסוימת של אכזבה לצד הפנמה שייתכן ומדובר בבחירה אומנותית שיש לכבדה, ההופעה סיפקה כמה וכמה רגעים של אחוות לוחמים ושל עונג צרוף. הביצוע של "…and the Horns Called for War", אחד השירים הטובים מ-"Dim Carcosa", היה ספוג רוח לחימה והליכה אלי קרב, כשהנוכחים חוזרים כהד על קריאת הקרב הנלהבת והנרגשת של גונת'ר ומניפים אגרופים קמוצים. המומנטום נמשך גם בשיר "Land Of Frost And Despair" מהאלבום הראשון.

את ה"תותחים הכבדים" השאירו "איינשנט רייטס" לסוף ההופעה, דווקא כשסימני עייפות כבר ניכרו בגונת'ר, שסיפר כי התעקש לדחות ניתוח שאמור היה לעבור כדי לקיים את ההופעה בישראל.

"(Het Verdronken Land van) Saeftinge" היה סוחף, והביצוע של "Total Misanthropia" הפך את הקרביים ועורר את אותה תחושה מאיימת וטורדת מנוחה שרק שירי בלאק יכולים להציע, אך דווקא להיט אייקוני כמו "Victory or Valhalla (Last Man Standing)" לא הותיר רושם מיוחד.

למרות אי־אילו הסתייגויות, ההופעה של "איינשנט רייטס" הייתה בכל זאת בגדר אירוע חד־פעמי. בעיקר בשל התחושה שיחלפו שנים רבות, אם בכלל, עד שהלהקה, שמבקשת להשיב עטרה ליושנה, תשוב לישראל פעם נוספת כדי לערוך את טקסי הפולחן העתיקים שבאמתחתה.