פלישה ויקינגית להוואנה – זאק ווילד בהוואנה, תל אביב

אני בדרך כלל מגיע להופעות לפני שההמון מתאסף, אבל הפעם הוא כבר חיכה קצר רוח ואויר בכניסה. קהל מגוון של מטאליסטים מכל הגילאים והמינים, חיכה בחום המחניק לפתיחת הדלתות ולבדיקה הבטחונית הדקדקנית שחיכתה לו. כשנכנסתי פנימה, התגלה מראה יוצא דופן בהופעות מטאל בארצנו. ההוואנה הוא מועדון ענק, מושקע ונוצץ. זה נראה יותר כמו מקום שצריך BMW שחורה, ולא טי שירט שחורה בשביל להשתלב בו. תענוג סוף סוף לראות הופעה במועדון ברמה גבוהה כלכך. הקהל זורם פנימה וממלא כמעט את כל המועדון, ואז מחכה ומחכה ומחכה. ברקע יש ממיטב קלאסיקות המטאל שבשלב מסוים עוברות לבלדות וגירסאות אקוסטיות. השוואת לחצים עם ההופעה שמיד תבוא.

בעשר וחצי אחרי שהשיר האחרון שהושמע הוא הגירסה האקוסטית של קרייזי של גאנז, זק עולה וישר מתחיל לנגן ולשיר את Sold My Soul מ Book of Shadows הראשון. כשמגיע זמן הסולו, זאק נכנס בו לסולו של חמש דקות שבמהלכו הוא מנגן כל פעם לצד אחר בבמה. הוא מנגן מאחורי הראש, עם השיניים והרבה עם הלב. לגמרי מתמסר לנגינה. לחטיאר מטאל כמוני יש משהו בהופעות של אולד סקול הבי מטאל. הלהקה שנראית כמו חבורת אופנוענים עם קעקועים שיער ארוך וזקן שלא נראה כאילו הונדס גנטית, הסולואים הארוכים והפאסון. מרגיש בבית. אז נכון, היה קצת חוסר בחלק הכבד של המשוואה, אבל על זה אחר כך.

אחרי תשואות זאק עובר לשיר הראשון מהאלבום החדש Autumn Changes. הביצועים של השירים המאוד אקוסטיים מהאלבומי Book of Shadows קצת יותר חשמליים ומלוכלכים מהגירסאות באלבום. יותר דיסטורשן ותופים, אבל עדיין אותו קצב וווייב שקט וריגשי.

הלהקה שהיא למעשה הרכב הבית של זאק, Black Label Society, שכוללת את ג'ון דה-סרביו על הבס, ג'ף פאב על תופים ואת דריו לורינה, הגיטריסט השני בלהקה שדווקא מנגן קלידים רוב הערב (ובכלל מתפקד כמולטי טאלנט בלהקה). וכמובן את זאק עצמו.

השיר שלישי מאותו אלבום Tears of December, מתחיל מיד בלי הפסקה. זאק מתרכז במוסיקה ומתקשר עם הקהל במחוות קצרות של טפיחה על החזה כאות להוקרת תודה על התשואות או חצאי הנהונים. בלי שום שאגות Good evening Tel Aviv וכו. הוא ממשיך עם Lay Me Down מהאלבום החדש. הסאונד נפלא, אחד הטובים ששמעתי בהופעה. אם לצטט חבר, כמו לשמוע את האלבום.

לשיר הבא Road Back Home, זאק ודריו מחליפים מקומות וכלים והנה למדתי שזאק מנגן פסנתר מצוין. הם שרים דואט יפיפה ודריו הוא זה שמבצע את סולו הגיטרה. בדרך כלל כשגיטריסט גדול נותן כבוד לנגן הליווי שלו לעשות סולו, זה נשמע כאילו קיבלנו שאריות. לא הפעם. דריו גיטריסט מעולה ועושה כבוד לשיר ולסולו. בשיר הבא Yesterday's Tears זאק חוזר לגרזן שלו ולקידמת הבמה.

ל Between Heaven and Hell דריו עובר ללוות בגיטרה אקוסטית שקצת נתקלת בקשיים טכניים, אז זאק קצת מאלתר עד שזה מסתדר, ואז שולף מפוחית ומפליא גם בה. הוא מסמן לכולם ללוות אותו עם מחיאות כפיים באויר והקהל מציית.

החלק הזה בהופעה מסתיים עם השיר Darkest Hour עם הסולו החורך אוזניים שלו. דוגמא נהדרת לאיך זאק משלב את נגינת המטאל המהירה שלו על סולמות בלוז עם משפטים יפייפים.

אחרי הפסקונת קצרצרה, זאק מחליף לראשונה גיטרה ופותח ב Throwin' it all away אבל במקום ישר להתחיל את השיר הוא מתחיל בסולו שמתחיל איטי, לאט לאט מתגבר להיסטרי.

אולי זה המקום לספר, כמטאליסט תמיד היתה לי הערצה גמורה לעבודה של זאק עם אוזי. הוא נכנס בחור צעיר לנעליים ענקיות ומילא אותן באלגנטיות עם הנגינה, ההופעה ואפילו השירה. גם חלק מהדברים שעשה בלי אוזי אהבתי מאוד. אבל כגיטריסט, חשבתי שהוא מוגבל משהו. לפחות זה הרושם שקיבלתי מצפייה בו ביו טיוב. בהופעה הבנתי שלא הבנתי. הנגינה שלו זורמת, מלודית ומלאה ברגש גם כשהוא דוהר על הגיטרה במאה קמש. זה היה סולו של לפחות עשר דקות שלא שיעמם לרגע. כל מי שמנגן על כלי יודע שבשביל סולו של 10 דקות שלא ישעמם, צריך להיות טוב. ממש טוב. הגיטרה צרחה יללה וצעקה וזאק מנגן עם כל הלב והפוזות האפשריות בלי לגרום לזה להשמע או להיראות מאולץ.

בשיר הבא As Dead As Yesterday זאק עובר לגיטרה אקוסטית וזה רק הוא וקלידים. עם הליווי השקט הזה מתבלט כמה הוא זמר נפלא ומלא הבעה. זה לא שלא שומעים באלבומים שהוא יודע לשיר ויש לו קול טוב, אבל העוצמה והרגש בקול שלו עברו בהופעה הכי טוב שאי פעם שמעתי אותו.

כשהלהקה חוזרת עם Eyes of Burden, זאק עובר לחשמלית חדשה ודריו מלווה על אקוסטית. לאט לאט יוצא לנו לראות את כל ליין הגיטרות שזאק מייצר. הוא משוויץ ואנחנו עורכים רשימת קניות. ל The King, אחד השירים השקטים והמרגשים ביותר מהאלבום החדש, זאק שר ומלווה עצמו לבד על הפסנתר. כשמגיע הזמן, דריו עולה עם גיטרה לנגן את הסולו ושוב עושה עבודה נפלאה ומנגן אותו מלא רגש.

אחרי שעה וחצי של הופעה, זאק, סוף סוף, פותח פה כדי לדבר עם הקהל בפעם הראשונה הערב, ומציג את הלהקה. בניגוד לשעה וחצי האחרונות, שניתן היה לתאר אותן כאינטימיות\מרגשות\מלנכוליות אפילו, זאק מתגלה כמלא אנרגיה ומלא הומור. אני ראיתי את זה כסימן שהוא היה מרוצה מהשעה וחצי האחרונות. הוא נותן לכל אחד מהנגנים את הכבוד בתיאור ארוך והומוריסטי וזמן למחיאות כפיים. אקורד הסיום של ההופעה היו Lost Prayer ו Sleeping Dogs שנתנו סיום בנימה יותר קלילה.

ההופעה הזאת היתה חלק מהתור של Book Of Shadows II, אלבום שרשום על שמו של זאק בלבד. כל מי ששמע את האלבום ואת הקודם מ96, יודע שזה חומר אחר לגמרי מהעבודה עם BLS. זה חומר יותר אינטימי וריגשי בשביל זאק, וכך הוא גם בחר להעביר אותו אלינו (ובדרך כלל גם בשאר ההופעות בתור). למרות שהלהקה כולה מלווה אותו, זאק בחר לתת הופעה שמשרתת את האוירה של האלבום ולא לנגן חומרים כבדים של BLS ולא קברים לבלאק סאבאת' או אוזי. כבר תוך כדי ההופעה וגם מהתגובות אחרי, שמעתי אנשים שהתאכזבו מזה. בין אם כי הם קיוו לחומרים מסוימים, הבטיחו להם, או שסתם היה להם חלום כחול בלילה לפני, לראות את זאק נותן ריף אלים כשהוא מעיף את השיער מצד לצד בתנועה הידועה שלו.

דעתי? המאוכזבים צריכים להיות מאוכזבים מדבר אחד, היתה מולם אחת הופעות הרוק היותר טובות שהיו פה והם פיספסו אותה בלחכות למשהו אחר. סאונד מעיף, ביצועים נהדרים, להקה אדירה ואגדה אחת ששרה וניגנה את הנשמה שלה על הבמה.

תענוג.