פסטיכאסח בירושלים – מכות עד אור הבוקר

יותם Defiler: איך בונים מסורת? אפשר להתחיל בקטן ולקוות שהיא תגדל וכולם ידבקו בה או שמתחילים בגדול, וככה התחיל פסטיבל המטאל הירושלמי בצוללת הצהובה וממשיך להכות בגדול מזה 3 שנים ברציפות. בתקופה קשה להופעה כמו שלנו, שסצינת המטאל רוויה בהופעות ללא הפסקה, ובמקום 500 איש לכל אירוע צריך להסתפק ב-150, הסצינה הירושלמית, שכבר הוכיחה לכולם שהיא ישות נפרדת משאר הארץ, מוכיחה שהיא אינה מושפעת מאופנות כאלה ואחרות, וכשהיא רוצה את אירוע המטאל השנתי שלה ותפקוד את 300 חייליה בכניסה לצוללת הצהובה, כך יהיה.

ראוי לציין שכמו שנים עברו – ההפקה תקתקה כמו שעון שוויצרי. האיחור הגדול ביותר היה 4 דקות, לעומת השעה-וחצי איחור הקלאסים הפוקדים את שאר המועדונים ברחבי הארץ, וכמו כן הסאונד לכל אורך הדרך היה מרהיב, בועט, לא מחריש-אוזניים אך רחוק מלהיות חלש ודליל. אמנם פסטיבל המטאל השנה נטש את מסורת הת'ראש מטאל שהוא עקב אחריה בשנתיים האחרונות, וזאת עקב מחסור חמור בלהקות ת'ראש מטאל מקומיות, אבל זה לא אומר שהיה סוג של שמץ אובדן של כאסח בצוללת הצהובה, ועל השם "הפסטיכאסח" הלם אותו הרבה יותר. מ-Immaterial ו-Birth המבטיחים קיבלנו מנה איתנה של מטאל מזוקק, מ-Spawn Of Evil ו-Shworchtsechaye קיבלנו מטאל מסורתי ואלים יותר, מ-Dissonant ו-7% Mind Usage קיבלנו גם את מנת חלקנו המודרנית של מטאלקור, ובכלליות, אני לא היחיד ששמתי לב שהיה שם סוג של Festival Spirit שלא הורגשה שם בירושלים… אני מניח מאז מצעד הגאווה…

איתי פרייז: לא הייתי כבר הרבה מאוד זמן בירושלים וה-"פסטיכאסח" היווה הזדמנות טובה לחזור לעיר, לראות כמה להקות נותנות בראש ולבחון להקות שעוד לא יצא לי לשמוע, כאלו ששמעתי עליהן המון דברים טובים, כמו Dissonant או 7% Mind Usage שסיקרנו אותי במיוחד לאור ההשוואות הרבות ל-Dillinger Escape Plan ול-Mr. Bungle. לצערי דווקא את הלהקות האלה לא יצא לי לראות כשאחרי ההופעה השלישית האלכוהול (שאני מודה שקצת הגזמתי איתו עוד לפני שהגעתי לצוללת) התחיל להשפיע לרעה ואילץ אותי לנטוש את הצוללת … עם זאת הספקתי לצפות בהופעות שפתחו את הערב הארוך הזה.

Immaterial – ז'אנר: Melodic Death Metal \ מוצא: רחובות.

יותם Defiler: להקת Immaterial פתחה את הפסטיכאסח עם התקפה איתנה של מטאל מלודי וקצבי. הלהקה חנכה בהזדמנות זו גיטריסט חדש עקב גיוסו של הקודם, והיא ייצגה במעמד זה את הלהקה ממחלקת הלהקות 'החדשות' שעולות אט-אט לגדולה בעקבות עבודה אינטנסיבית בשנתיים האחרונות. תחת הנהגת גולי, סולן ובסיסט הלהקה, הלהקה סיפקה דת' מטאל מלודי שלעתים גלש למחוזות הבלאק המלודי ולעתים לאיזור הת'ראש מטאל – בטעם של פעם. אמנם הקהל היה מעט קריר ומעט מועט בתחילת האירוע, אבל זה לא הפריע ל-Immaterial, שתפסו פה את הקהל במצבו הרענן ביותר, להנחיל הופעה נהדרת ששיאה היו שני שירים, האחד קאבר הולם לשיר "Violent Revolution" של Kreator והשני הסינגל המוצלח והאהוד עלי במיוחד שלהם "Inhale". אין ספק שלמרות ש-Immaterial לא בדיוק מתואמים עם רוח הכאסח-ללא-חשבון הירושלמית, אבל הצליחו להשתלב באירוע בטבעיות ובבטחון עצמי מלא. הרבה עתיד צפון פה.

איתי פרייז: ראשונים על הבמה היו Immaterial שעלו מלאים בכעס ואנרגיות וחיממו את הקהל שהתחיל למלא את הצוללת ולתת בראש בקצת דת' מטאל מלודי, כזה שעשה את הערב הקר מאוד בירושלים לחם מאוד… מה שהיה מבחינתי בעייתי היה הסאונד, הוא היה שונה מאד ממה ששמעתי בעמוד ה-MySpace של הלהקה, בו אני מאוד ממליץ להיכנס ולשמוע את השיר "Inhaled", אחד כזה ששמראה שיש פוטנציאל גדול ללהקה. פיספסתי המון מהמוזיקה כתוצאה מאותו סאונד מחורבן, שלא באשמת הלהקה שעשתה מה שיכלה למרות הסאונד.

Spawn Of Evil ז'אנר: Oldschool Death Metal \ מוצא: חדרה.

יותם Defiler: אחרי כמעט עשור לקיומה של Spawn Of Evil האכזרית, הופיעה הלהקה בפורמט הנוכחי והחדש שלה, עם בסיסט חדש (חזי שמו כמדומני) ועם גיטרה אחת בלבד, אחרי עזיבתו של לירן (גיטריסט Armilos ו-Azazel). כל מי שמכיר את Spawn Of Evil ידע מה הוא הולך לקבל, דת' מטאל מסורתי, איטי ברובו אך רחוק מלהיות נסחב ומסורבל כמו חלק משיריהם של Morbid Angel. למעשה, השילוב האוטנטי בין ריפים על גבול ההארד-רוק, ועם מקצבי תופים חותכים ופראיים, Spawn Of Evil הזכירו הרבה יותר את Asphyx, Six Feet Under או את Death באלבומם הראשון Scream Bloody Gore.

Spawn Of Evil אינם בענייני מהירות מוגזמת או גריינדים ללא הפסקה. הם לא גולשים הרבה למחוזות הברוטאל דת' מטאל, אם בכלל – ונשארים נאמנים לדת' מטאל המסורתי והישן, שכמעט אין להקות שמנגנות בסגנון זה בארצנו, אם בכלל ישנן עוד כאלה כיום. השירים הבולטים לטובה הם כמובן "Jerusalem…", שמתאים לקהל הירושלמי יותר משסביח מתאים לפיתה, ו-"Fallen Angel" הכבד. כמו כן, הבהיקו Spawn Of Evil בשיר מלודי יותר משאר הארסנל שלהם, שיועד עבור הקהל הנשי יותר, מה שכונה חצי בלעג "הבלדה של Spawn Of Evil" והיה רחוק כמובן שנות אור מ-"Fade To Black".

בגדול, מי שידע למה הוא נכנס, משמע מעגלי פוגו גדולים ועירניים, מוזיקת מטאל מסורתית וכואבת והופעה פסיכית של חלק מהפרפורמרים הטובים בארץ, נהנה לגמרי. אלה שלא הכירו את Spawn Of Evil, למדו על בשרם אודותיהם. למי שהתלונן שהלהקה נעלמת מאחורי הקלעים ומתפוגגת אל החושך אחרי כל הופעה, הופתע למצוא הפעם דוכן שמכר את אלבומם ראשון (המקבץ את שירי הדמו בהקלטה טובה יותר כמובן) וכמו כן גם DVD מכמה הופעות קודמות, הנקרא בפשטות "ש שר שרצ שרצים מרושעים" כיאה לסטיקר המפורסם של הלהקה. תלונות? רק המחסור העגום של "Kill Yourself Between My Legs" שהוא כמו ה-"Fucking Maniac" שלהם. מעבר לזה? דת' מטאל משוגע.

איתי פרייז: בזמן ש-Spawn Of Evil תפסו את מקומם, כבר רוב השרצים של הלילה מילאו את הצוללת. כשמוטי הסולן הפציר בכולם להתחיל לזוז, החל פוגו שובר עצמות ואני ניסתי לדדות רחוק ככל האפשר בכדי לשמור על איברים חיוניים. הדת' מטאל של Spawn Of Evil ברוטאלי מאוד, אך בשילוב הסאונד הרע זה עשה את מה שהלהקה אוהבת לעשות, וזה בעיקר לגרום לכולם לדמם בדרך כזאת או אחרת… גם דרך האוזניים. ראוי לציין לטובה את ניר הגיטריסט, בחור עם שואו מטורף שמצליח להגיע לכל מקום על הבמה ולהיות מופצץ באנרגיות.

Shworchtsechaye – ז'אנר: Thrash Metal, Crossover \ מוצא: ירושלים.

יותם Defiler: אם אומר לכם שהשחלתי אות בכוונה תחילה בתוך השם של שוורצחייעה, אף אחד לא באמת יטרח לבדוק. אבל את המוזיקה שלהם שווה לבדוק בהחלט, במיוחד כל מי שלא קלט אותם במהלך העשור האחרון. Shworchtsechaye חגגו בפסטיכאסח הנוכחי 10 שנים לפעילות ענפה הכוללת 2 דמואים ועוד כמה שירים משוחררים מפה ומשם, הרכב חדש (עם בסיסט חדש ועילאי המתופף של TXMM) והופעה שחלשה על תקופותיהם השונות, משירים כמו "I Blame" עד ל-"Mass Dysfunction", מ-"Fuck You" הקלאסי (שהוקדש הפעם לטלי פחימה ולשמאלנים באשר הם) עד ל-"Raise Your Arms" והדובדבן שבקצפת, קאבר הפכפך ומגניב ל-Primus עם השיר "Too Many Puppies".

Shworchtsechaye תמיד הפתיעו עם הקאברים הנהדרים שלהם (אם זה פרודג'י, ג'וני קש, בוני אם או S.O.D) והפעם הזאת לא הייתה שונה. הסגנון של Shworchtsechaye רחוק מלהיות הת'ראש מטאל הסטנדרטי, והוא הרבה יותר קרוב להארדקור ולמטאל קיצוני יותר מבחינת שירה, מה שיוצר סוג של גרסה מודרנית בין Sadus ל-D.R.I.. הלהקה רק מתמקצעת עם השנים, והדבר הבא שאנחנו מצפים ממנו, אחרי עשור של פעילות, הוא כמובן אלבום מלא. אז יאללה חיות שחורות, לאולפן!

איתי פרייז: הלהקה האחרונה שראיתי לאותו ערב הייתה Shworchtsechaye, להקת הת'ראש הירושלמית הוותיקה. הלהקה, שקיימת מ-96' עושה ת'ראש עצבני ורטרו, כזה שהוא כועס מאוד מוזיקלית, ומשלב גם זהות פוליטית ימנית קיצונית ורפרטואר של שנאת שמאלנים שקיבלה ביטוי גם בהופעה בהטפות של יחי זקן, הסולן. Shworchtsechaye עשו עבודה נאמנה בכל מה שקשור להרחבת מעגל הפוגו ונגינת ת'ראש נותן בראש רק שהייתי מעדיף לא לשמוע חלק מהדברים שיחי זקן אמר, דברים שאותי אישית צמררו קלות.

Dissonant – ז'אנר: Technical Metalcore, Groove \ מוצא: ישובי גדרה.

יותם Defiler: זה זמן רב עבר מאז כתבתי מילה טובה על Dissonant, וחבל, כי הלהקה הזאת ממשיכה להשתפר עם כל צעד וכל שעל. אחרי עיקובים חמורים בשנתיים האחרונות עד להוצאתו של EP הבכורה שלהם (או שמא זה אלבום ?) Dissonant כבר מחזיקה בחזקתה מספיק שירים להוצאה נוספת, פסיכוטית יותר ואלימה יותר, עם חומר שקורץ בין Sikth, Textures ו-Meshuggah. ללא ספק הלהקה עם המעוף הגדול ביותר בארץ מבחינת הצלחה הכרתית בסצינת המטאל המקומית והקטנה שלנו, עם סט מפוצץ הכולל בינו מעט אלמנטים של מטאל גרובי, קצת ניו-מטאל, קצת פרוגרסיב מטאל וקצת דת' מטאל – אל תוך בליל נהדר של עוצמה מרגשת.

השירים הבולטים לטובה, להוציא את "Lust" שהפך ללהיט מכורח המציאות, וכמו כן את "In The Name Of God" שכבר התקבע בתור פצצת האנרגיה האכזרית שלהם, נחשפנו פעם נוספת לשירים שיצפו לנו בהוצאה הרשמית הבאה. "Stripped Silence" נשמע קצת כאוטי אבל מסודר בצורה מופתית ו-"A Pale Moment Of This Hour" שלדעתי הוא המוצלח ממבחר השירים החדשים. כמו כן קיבלנו התקפות קוליות נוספות – בשירים כמו "Inevitable" ו-"Stare Through Glass" – שבהן צריך קצת להתרכז כדי לשמוע מעבר למשחקי הקצב המבריקים, הריפים המתפרעים והשירה חולת השיגעון. אין ספק שמבחינה מסוימת Dissonant היא אחת מאותן להקות שמייצגות את המחר, ובקלות מתברגת בעילית של צמרת המטאל הישראלי, בזכות הופעות כובשות ומקצועיות, חומר מוזיקלי מאתגר וחדשני ונאמנות גבוהה לקהל האנדרגראונד מבחינת התרחקות מהמיינסטרים.

Seven Percent Mind Usage – ז'אנר: Metalcore, Extreme Emocore \ מוצא: איזור גוש-דן.

יותם Defiler: אחרי Dissonant היה יותר קל לעכל את המטח היותר אלטרנטיבי – אם כי קיצוני במידה זהה לקודמותיה – של Seven Percent Mind Usage (או בקצרה מעכשיו SPMU). חמושים באלבום באורך מלא ובהפקה משגעת, הציבו SPMU סטנדרט אף גבוה יותר מאשר של Dissonant חבריהם לערב הזה, ואולי אף לסצינת המטאל והרוק הכבד כולו. להגדיר את SPMU כמטאל זה קצת בלוף, כי הם הרבה יותר מקורבים לסצינת האלטרנטיב-מטאל, ההארדקור והאימוקור, רק בגרסה קיצונית בהרבה.

הלהקה שאותה משווים אל SPMU הכי בקלות היא ללא ספק The Dillinger Escape Plan, אך בעוד חבורת האמריקאים מגיעה לשימוש מוגזם עד כאב במוזיקה קיצונית לשמה, SPMU נחים יותר על סדר מסוים בריפים ובמבנה המוזיקלי שלהם, ונעזרים לא פעם בהשאלות מסגנונות אחרים המבליחים פנימה, מגמה שמבחינתי היא מבורכת, כגון שילוב עם Lounge Music או ג'אז קליל מצד אחד, ומצד שני פאנק-רוק, מעט אמביינט ומעט דת' מטאל קיצוני.

השירים הבולטים בארסנל הם "Weapon Of Choice" (בשיתוף מפתיע של אביטל, סולן להקת Betzefer) וכמו כן "Selfish" המכאיב. אם מישהו רוצה לשים יד על הדופק הפועם בחזקה של סצינת הרוק הקיצוני בארץ, שימו עין עוקבת על חבורת אנשי החליפות הללו, אשר למרות המראה הגיקי שלהם, הם סוערים את הבמות כחיות אדם.

Pure Wrath (במחווה ל-Sepultura) – ז'אנר: Hardcore, Groove \ מוצא: עפולה.

יותם Defiler: ובכן, זו הפעם השלישית שאני רואה את Pure Wrath, והחבורה הזאת עדיין עושה הארדקור מטאלי. לא משהו מיוחד, אבל בהחלט משהו שלא צריך להתעלם ממנו. עם קצת יותר שימון וגירוז על הסאונד של הגיטרה, וישיבה מדויקת יותר על החומר הכבד שלהם, מדובר פה באחת מלהקות המבטיחות ביותר בז'אנר הצנוע הזה. להבדיל מ-Betzefer או White Noise, הלהקה לא מתביישת לשלב מעט דת' מטאל בשירים שלה, אם זה בשירת הגראולים או בקטעי סטייל Sepultura (למרות שרוב החומר הרבה יותר קורץ לכיוון Machine Head ו-Hatebreed).

מצד אחד, הרי מחמאה, החבורה הזאת ביצעה את החומר המקורי שלה לעניין, השירים המקוריים לא עייפו למרות שאני לא מכיר אותם במאומה, הם מגניבים וכיף לדפוק איתם בראש. מצד שני, נתכנסו כאן היום כדי לחוות מחווה, אם כי צנועה, ל-Sepultura, וקיבלנו שלושה שירים שנוגנו הרבה יותר לאט מהמקור (או ככה זה הרגיש בכל אופן) ביניהם "Territory", "Slave New World" ו-"Propaganda". היה לא רע, אבל בסוף ההופעה היה לי טעם חמצמץ של "היה יכול להיות יותר טוב". אני בהחלט חושב ש-Pure Wrath צריכים להמשיך עם החומר המקורי שלהם, שהוא נשמע נהדר לז'אנר ה-"הארדקור מטאל פשוט ובארבע רבעים בלבד" ובעוד הם נעים בין ברייקדאון אחד למשנהו – אוכל לומר שבפעם האחרונה שראיתי אותם – הקאברים ל-Pantera ו-Megadeth היו יותר טובים.

Birth – ז'אנר: Metalcore \ מוצא: ירושלים.

יותם Defiler: להקת Birth עלתה עם המון בטחון עצמי, למרות שההופעות המרכזיות לא מעט מאחוריה כבר, ורוב האנשים התפזרו, נשארו מולם כמה חברים נאמנים ואנשים שרצו לשמוע מול מה הם מתמודדים. Birth ניגנו לעניין את החומר המקורי שלהם, שנע בין מטאלקור, מטאל גרובי ומקפיץ עם מעט חלקים של ת'ראש מטאל, ללא רחם וללא התאוננות מיותרת. שירים כמו "It Happens When I Think" או "Choices" נשמעו כאילו תחת שרביט ההפקה הנכון יכולים להפוך ללהיטים.

אם ישנה להקה שאני יכול בקלות לומר שמכל הערב הזה השכלתי שעם קצת דחיפה היא תתהפוך לדבר הבא, זאת ללא ספק Birth – שכבר שנתיים ומשהו, אולי אפילו שלוש (תחת שם אחר) ושינויי Line-up בלתי נגמרים, מצליחה לשמור על השמרים ואף להשתפר מהופעה להופעה. ההפתעה של ההופעה הייתה הקאבר המגניב ל-"The Killing Road" של Megadeth, בו לא יכלתי להתאפק ועליתי לשיר בו עם החבורה (די באילתור, בי אני נשבע) במה שנשמע כמו עיבוד –ממש- מגניב וגרובי לשיר המקורי. בלי שום חזרה ובלי שום האזנה לאיך העיבוד ייצא על הבמה, Birth, הפציצו עם השיר כאילו היה שיר שלהם, וסערו באלגנטיות עם הסגנון עד תום ההופעה. חזקו ואימצו, אתם בדרך למעלה.

Digital Misery – מוצא: ירושלים.

יותם Defiler: אני די בטוח שאלכס, הבחור שעומד מאחורי Digital Misery, לא היה כל כך בטוח אם להקתו באמת תעלה להופיע או לא, וככה זה הורגש פחות או יותר, כאשר עלו חבורה של צעירים, חלקם (רית'ם סקשן) בגיל 16, והאחרים לקראת גיוס – ניגנו (בקושי) שני שירים והלכו הביתה. אני די מרוצה מזה שהחבר'ה הבינו שלמרות שנתנו להם במה, אין טעם לתת הופעה שלמה מבלי באמת לעבוד היטב עליה, וחבל סתם להתיש את האנשים שנשארו עד 4 ומשהו בלילה לראות את מה שקורה שם שאוטוטו זורחת השמש.

שני השירים (לא כולל אינטרו קצר) קרצו לכיוון הת'ראש מטאל לעתים, או לאיזור הדת' המלודי – זה לא היה כל כך ברור, מה שגם שרק אחד מהשירים בוצע עם שירה, וחוסר הביטחון של הלהקה היה השחקן העיקרי בהופעה הזאת, מתעתע בנגניה ומבלבל אותם מבלי לדעת איזה ריף בא עכשיו, ולא בדרך הטובה. כשהשירה החלה, היא הייתה משהו שאו היה אמור להיות פאנק, או חיקוי מסוים לדייב מסטיין, אבל מכיוון שכולנו היינו עייפים אני לא בטוח שהמסר הנכון הועבר.

ההחלטה החכמה ביותר של הלהקה הייתה לרדת מהבמה אחרי שני שירים. להקות כאלה, שעולות לא מוכנות להופעה ראשונה, פשוט נכוות שלא לצורך במחבת הטיגון של הבמה התובענית, ולפעמים מפתחות בטחון עצמי ירוד בעקבות זה. אני לכן אומר שעם קצת עבודה בהחלט יכולה לקום פה להקה לתפארת, עם ההשקעה הנכונה, המאמץ הנכון והעקשנות הנכונה, אבל בינתיים זה ממש לא זה.