פסטיכסאח 4 – מטאל בעיר הקודש

כבר יצא לי כמה פעמים לשמוע על "הפסטיכסאח" בירושלים, אבל אף פעם לא חשבתי לנסוע עד לשם בשביל לראות כמה הופעות. למען האמת, מסיבה לא ברורה, רק בשנתיים האחרונות גיליתי עד כמה סצנת המטאל אצלנו בארץ מפותחת, ענפה ומקצועית. בשנתים האחרונות פרצו לתודעה הבינ"ל מספר להקות ישראליות חשובות, ואף מספר רב יותר של להקות, הרכבים, יוצרים ואומנים שפעלו בארץ. בתור ילד, הלהקות הישראליות היחידות שהיו פעילות (אני מתכוון בשנים 1986 וצפונה) היו Salem, People, Substance For God, Bishop Of Hexen ועוד מספר מצומצם, גל הלהקות המתפרסמות וצוברות קהל מעריצים בכל הארץ כיום הינו מבורך וחיוני. ולכן החלטתי להגיע לעיר הקודש, לראות הכיצד להקות מקדשות אותה באגרסיביות, באלכוהול ובמוסיקה שלא לוקחת שבויים ושעתידה לשבור לכולנו את העצמות.

Birth

את הערב, שהתחיל בדיוק בזמן (22:00), פתחה להקת Birth, שעושה דת' מטאל עם נגיעות מטאל-קור ודת' טכני. כשחברי Birth עלו אל הבמה היה ברור לכולם כי האוויר הירושלמי הקריר החל להתחמם. את Birth, אני מודה, לא הכרתי לפני הפסטיבל, אבל ניתן לקבוע בהחלט שהם בדרך הנכונה לפרוץ מחוץ לגבולות המדינה הקטנה שלנו. שירים קצרים, אגרסיביים, מבוצעים ע"י הרכב מצומצם (גיטריסט – מתן, תופים – דרור, בס – אלון ושירה – אורי) שהיוו פתיחה מצוינת לפסטיבל עם מוזיקה שכולה ריפים מהירים, תיפוף מהיר, מדויק ומורכב וזמר שמזכיר את סגנון סולני ה-Old School Thrash Metal. שירים כמו "Acts Of Sorrow" ו-"Fields Of Anger" הכניסו את הקהל למצב-רוח המתאים.

Acropolis

את רצף להקות הדת' והבלאק שאנו עתידים לשמוע בערב זה, קטעה בשלב זה להקת Acropolis למשך הופעתה. ההרכב, שמכיל בתוכו קבוצה של מוסיקאים מוכשרים ביותר, יוצר ביתר ווירטואוזיות מטאל בסגנון ה-Extreme Power, עם נגיעות של Progressive. את הלהקה מרכיבים יוחאי דוידוף (שירה), דניאל (גיטריסט), אלעד (באס), שקד (תופים) ואלכס הקלידן. עכשיו, הבעיה עם Acropolis היא שהשירים שלהם ניחנים באפיות, מלודיות ואופראיות ודורשים לפיכך מינימום אולם בסדר גודל של "מועדון התאטרון". למרות זאת, עם נוכחות במה מצויינת של כל החבר'ה ושליטה מקצועית בכלים, הם גרמו גם למקום קטן כמו "הצוללת" להיות ארנה.

Acropolis הפציצו בסדרה של שירים מהירים ופתחו עם "Atonement Hear My Call" אשר גרם לקהל הירושלמי, שלמרות שהגיע מוכן לערב של מטאל קיצוני, לצבוע את הרחבה ואפילו לייצר פוגו עצבני (שכמעט שבר לי את המצלמה), אך השיא מבחינתי היה "Lead The Wake", שיר שבהחלט עתיד להפוך להמנון Power קלאסי. לאחריו הגיע מעין דו-קרב קלידים \ גיטרה בין אלכס ודניאל. אני חייב גם לציין, שהפעם הראשונה שראיתי את Acropolis בהופעה, היה ב-"קולטורה" בת"א עם סאונד נוראי שכל כך לא עשה צדק איתם, ועכשיו, זכיתי לפיצוי ראוי.

Prey For Nothing

מיד לאחר מכן, אל הבמה עלו כמה חבר'ה מאזור המרכז שיש ביניהם קילומטרז' מאוד מכובד בתחום הרכבי המטאל בארץ – להקת Prey For Nothing. יותם "דפיילר" על ה-Growls וה-Shrikes Of Hell, יניב ואייל המנסרים, אמיר על הבאס ויפתח על המא"ג. להקה שמשגרת דת' מטאל מלודי ישר לפנים – יותר מהר, חזק, והרסני מכל קסאם, סקאד או קטיושה שנחתה עלינו.

הלהקה ניגנה כ-4 שירים מוכרים ולאחר "Breach", הלהקה כיבדה את הקהל הירושלמי בחומר חדש עם שיר בשם "Spiritual Guillotine". כמו כן, לציון יום השנה לפטירתו של צ'אק שולדינר, שנפטר בדיוק לפני 6 שנים, הלהקה חלקה כבוד עם איש שללא ספק השפיע על להקות רבות, ובין השאר גם על Prey for Nothing, וביצעה את השיר "Empty Words" של להקתו, Death.

לסיום, על מנת שה-"Will to kill!" ישמר, סגרה Prey For Nothing עם "Dead Man's Dream" – שיר מורכב, אגרסיבי, עם שירה שמזכירה בחלקה את פיל אנסלמו יחד עם ריפים מלודיים בסגנון Arch Enemy, ודאבל באסים ללא הפסקה. כמובן, אחרי שחברי הלהקה ירדו מהבמה, הקהל כבר היה מוכן לבצע לינץ', או פשוט להרוג מישהו או משהו.

Arallu

על Arallu שמעתי הרבה, אבל אף פעם לא יצא לי לשמוע את הלהקה. כמובן שהדרך הכי טובה היא לראות אותה בהופעה. אם הצליינים מגיעים לירושלים ומצטלבים, אז כשמגיעים להופעה של Arallu מצטלבים הפוך. מוטי "Butchered" (שירה \ באס) טבח בנו ושם את גופותינו על קרסים חלודים, יונתן (תופים) הפעיל את מכונת המוות שדרסה את הקהל ביחד עם יניב (כלי הקשה \ נשיפה וכו') ושני הגיטריסטי – יוסי וגל "Pixel" (מ-Vipress) שהצטרף למספר הופעות. Arallu היא להקה עם קו מאוד ברור בנושא הליריקה וגם בתחום המוסיקלי – בלאק מטאל מלוכלך, אלים וקהה.

אחרי אינטרו קצר, הקהל שמילא את האולם, נאסף אל ה-Battleground, וכשהאלכוהול כבר זורם בעורקים לא צריך הרבה בשביל לעורר רוחות מלחמה. גיטרות מנסרות עם סאונד חד וברור, תופים בקצב ירי אוטומטי, מוטי הרביץ בקהל תורה, לא מהתנ"ך, אלא מהמיתולוגיה והמיתוסים המסופוטמיים, תוך כך שהקהל מרביץ אחד לשני ולי, שוב. כמו כל ההופעות, גם Arallu נאלצו להסתפק בטבח קצר, אבל, הם לא שיחררו את הקהל לפני ששחררו את הזעם הנבנה מתחילת הערב, עם "Arallu's Rage".

Shworchtsechaye

עוד הפסקה קצרה, ואז להקה ותיקה לא מפחות מ-Arallu, עלתה לבמה. Shworchtsechaye, הפועלים מאמצע שנות ה-90', נותנים בראש עם ת'ראש על גבול הדת' ואם מתארים את הסגנון שלהם לפי להקות – הם נעים על הציר של Kreator ו-Destruction. יחי, מחייה הת'ראש של שנות ה-80' על השירה ורועי אילוז על הגיטרה, כאשר אליהם הצטרפו שני חברים חדשים, גרי הבאסיסט וגלעד (לשעבר Bartholomeus Nights) על התופים. הלהקה דואגת לבנות את הסט-ליסט על סולם של כסאח, ואחרי "Mass Dysfunction" יחי הבטיח משהו אף יותר מהיר ויותר אגרסיבי. כנראה בגלל שלא היו מוניטורים הוא לא שם לב שהשירים הקודמים היו לא פחות שוברים. אבל בכל מקרה, הוא קיים את הבטחתו, עם הקדשה לח"כ, נכבדנו, גלעד ארדן, ואיחולי "פרו ורבו" – "Fuck You".

בשעת לילה מאוחרת זו נאלצתי לעזוב ולצערי החמצתי את 2 הלהקות הסוגרות, Kobolt ו-Bladestorm, היות ולפני הייתה נסיעה ארוכה חזרה לאזור המרכז, שנותר נטול אלימות ואלכוהול למשך מספר שעות. בסה"כ היה לנו ערב מטאל אגרסיבי, לא לעדינים, אלא למי שמחפש לפרוק עצבים, אחרי שבוע קשה בעבודה \ לימודים \ צבא. אני מקווה שהמסורת של הפסטיכסאח תמשך גם בשנה הבאה ועל זה נאמר, לשנה הבאה בירושלים הבנויה ממתכת וורוויה באלכוהול.