פרחים בקבר – סקירת הופעתה השקת האלבום של של להקת Tilian
צילם: עמית ליבר
נתחיל מדיסקליימר, לא הייתי אמור בכלל לסקר את ההופעה הזו. אני לא מסקר הופעות יותר. הלכתי בשביל להנות מהשקה לאלבום שאני ממש אוהב, וכראוי למעמד השקיתי את האירוע בכוס שניים של משקה אלכוהולי. אז בואו לא נטפל לפרטים הקטנים אוקיי?
קצת רקע בבקשה? קבלו.
טיליאן, הרכב שהתהווה בשנתיים האחרונות חוגג אלבום ראשון שמסכם חמש או שש שנים של עבודה. האלבום הזה נולד במוחה הסוער של לאה מרקו. שהיא הכוח המניע של כל היצירה הזו. ולאט לאט קרם עור וגידים עד שיצא לאוייר העולם.
אחרי תקופת הטירונות על הבמות ואחרי שהסאונד התגבש סופית, הגיע הזמן והאלבום שוחרר. ואחרי ששוחרר האלבום – ממש כמו אחרי הגשם, פטריית הופעת ההשקה הגיעה גם כן.
לכל להקה שמציגה מוזיקה מוקלטת לבמות יש משוכה לא פשוטה לעבור. היא צריכה לגרום למוזיקה להשמע על הבמה, טוב לפחות כמו האלבום. לא חייבת להיות בדיוק כמו האלבום אבל טוב לא פחות. זה תמיד אתגר לא פשוט אבל לחברות והחברים מטיליאן הוא היה מורכב עוד יותר. לא רק שזה אלבום מורכב. זה אלבום שזז בלי סוף בין חלקים אפים לחלקים אינטימים וקטנים. זה אלבום מלא כלים וסגנונות. אבל גם העובדה שהאלבום הוקלט על ידי חבורה נגנים שונה מחברי ההרכב הנוכחי, חבורה של נגנים מהמוכשרים שיש לנו שקבעה רף ביצוע מאוד מאוד גבוה, בטח לא הקלה על העניין. כמובן שגם לספק סאונד טוב להרכב עם כלכך הרבה כלים ושירות, סאונד שמעביר גם את הרגעים הקטנים וגם את הגדולים, זו משימה לא פשוטה בכלל.
אני לא יודע כמה אנשים התאספו אותו ערב בתיאטרון התמונע. ציפיתי ליותר. אמנם אני תמיד מצפה ליותר ומופתע כל פעם מחדש, אבל הפעם באמת חשבתי שיש סיבה ממש טובה ליותר אנשים לבוא.That being said, הקהל שכן הגיע יותר מהספיק לתת הרגשה נפלאה במקום. לאורך כל ההופעה היה לי ברור שהאלבום הזה בהחלט מדבר אל האנשים.
בלי הקדמות מיותרות ובלי חימום, טיליאן עלו לבמה ופתחו את המופע עם השיר האחרון באלבום, Earth Walker. שיר שכל כך מתאים להכניס את השומע ישר לאוירה. בין השירה המלטפת של לאה מלווה בנגינת הפסנתר של ענבל רוזנהאוס ועד הצ'לו האפלולי של אלכסנדרה מרקו , זה היה כמו הרגע בקולנוע שהאורות כבים והסרט מתחיל. העולם בחוץ מפסיק להתקיים ויש רק את מה שבוקע מהבמה.
בין השירים לאה משתפת אותנו במשמעויות של השירים, באנשים שעזרו להביא אותם לחיים ובכל התהליך הארוך שהביא את כולם לרגע הזה. בדרך כלל אני לא מעריץ גדול של מלל ארוך בין השירים ( מעטים הפרפורמרים שיכולים לגרום לזה להיות זמן מת), אבל באותו ערב, באותו מקום עם הקהל הזה זה התאים.
השיר הבא I’m Too Close, כבר היה מבחן אמיתי. שיר שנע בין הקצוות של גדול לקטן. שילוב של כל הכלים עם תפקידים וסאונד באמת מופלאים ושירות שניות נהדרות. הלהקה ביצעה אותו flawless. מהטיימינג שכל כך חשוב במוזיקה של טיליאן, לסאונד שהיה מדויק וברור, החיבור בין כולם ומעל הכל השירה של לאה. כי השירה היא בסופו של דבר הלב באלבום הזה. היכולת של לאה לקחת את המאזין איתה למסע הזה, עברה במלואה לאורך כל ההופעה. לא משנה אם היא כמו שרה לך בחדר קטן אחד על אחד או מפקדת על צבא אדיר של צלילים באולם קונצרטים ענק. אין רגע בשירה שלה שהוא לא כן, מדויק ורגשי. ואין רגע שאני לא מאמין לה. ולא רק השירה, נוכחות הבימה של לאה היא כולה רגש. מהבעות הפנים לתנועות. לאה לגמרי בשליטה על הבמה.
אבל לאה לא הייתה לבד. הלהקה כולה הגיעה טעונה ומוכנה. משתי החברות הנוספות, אלכסנדרה על הצ'לו וענבל על הקלידים, שחוץ מלבצע את התפקידים שלהם מדויק וברגש, חוץ מלשיר קולות רקע מצוינים, מצליחות לייצר נוכחות במה נהדרת למרות שהן נייחות כל ההופעה. ענבל משלבת מעולה את החלקים ה"אקוסטיים" של הקלידים והסאונדים האלקטרונים, והצ'לו של אלכס פשוט מוסיף תמיד שכבה של רגש בכל שיר.
ירון גלעד ועופר וישניא על הגיטרות הצליחו לייצר ביניהם דינמיקה נהדרת בחלוקת התפקידים וחלוקת הסאונד. הגיטרות שידין מויאל ניגן באלבום רחוקות מאוד מלהיות קלות לתרגום להופעה ושניהם עשו עבודה נפלאה. בין אם זה העבודה של עופר על תפקידי הגיטרה קלאסית באלבום, או בגרוב המשותף שלהם ב monster או בסולו צוקים של reborn שביצע ירון. הם שניהם נגנו spot on.
כידוע, שום רוק לא ימריא גבוה בלי הבס תופים הנכונים. ומה אגיד, הבס של אלון שולמן היה הדבק המושלם. סיפק מנה גדושה של ביצי low end וגרוב, עם סאונד שמן ועבה אבל לא מכביד על האוזן ודיוק כירורגי לא פשוט בכלל, במיוחד בטירוף שהשירים של טיליאן דורשים. ואלון לא תורם רק על הבס,ממוקם בקדמת הבמה לצד לאה, הוא תורם הרבה לנוכחות הבימתית החזקה של הלהקה. בניגוד למיקום הרגיל של בסיסטים אי שם מאחור, אני אוהב לראות בסיסט שלוקח את הבס שלו קדימה. מוזיקלית וויזואלית.
ואחרון חביב גיל אידן על התופים, שחייב לכוון את כל הספינה הזו, וקיבל ירושה לא פשוטה מיואב ווינברג שבאמת הקליט תופים נפלאים באלבום הזה. הוא החזיק נפלא את הגרוב והדינמיקה של השירים. ונראה שפשוט משדר רוגע על כל ההרכב. הייתי עובר על רשימת השירים שהיו ומספר לכם איך היה כל אחד. אבל בכנות, אני לא זוכר את הסדר וגם זה לא ממש משנה.
אני כן אספר שבנוסף לשירים של טיליאן קיבלנו גם שני קאברים (אחד אחרי השני!). Chain Sling של pain of salvation. קשה להגיד שאני זוכר ממש איך השיר הולך אבל הביצוע היה ממש טוב. ואחריו הגיע יוגה של ביורק ( הפתעה נחמדה, לא שמעתי את השיר הזה מלא מלא זמן). ומה שהיה עוד יותר נחמד מסתם לבצע קאברים הוא שלמרות שהביצועים היו נאמנים לרוח השירים הם גם היו לגמרי טיליאן.
כמו כן, טיליאן לא נטשה את המסורת המקומית שלנו להעלות אורחים לבמה. בשיר Frozen Sun עלתה נועה גרומן (Scardust) לדואט עם לאה. ביצוע של שתי זמרות כל כך טובות היה חייב להיות, ואכן היה מצוין. מעבר לקולות, שהשתלבו נפלא, רואים שיש כימיה ותיקה בין שתיהן. בנדור בלקבארד (Romuvos) התארח גם ב Moonlight Dancer עם הניחוח האתני וגם בקאבר לביורק, כשהוא מנגן על Nyckelharpa. זה נשמע כלכך מתאים שחשבתי שאולי הוא מנגן גם באלבום (הוא לא).
אחרון חביב עלה שחר ביבר (Obsidian Tide), לשיר שגם סגר את הערב Love or Heaven. השיתוף פעולה הזה מתחיל עוד מהשיר באלבום, ששחר תרם לו בכישרון רב את הגראולים שלו, ועד כמה שאני יודע הוא גם אורח קבוע בהופעות. זה גם נראה ככה על הבמה. יש כימיה מעולה הן מוזיקלית והן בימתית והקולות שלהם משתלבים מושלם.
ורק בשביל להתיישר עם אופי התקופה, אני חייב להתלונן על משהו. אז, למרות שהם היו ממש נחמדים, אלה היו זוג הברמנים הכי איטיים בהיסטוריה של מישהו מוזג למישהו משקה. רבע שיר עד שהיא דגה לי קוביית קרח למשקה, וזה שיר לא קצר בכלל!
בחזרה לנושא: בעיני, טיליאן הצליחו בענק והביאו את המוזיקה המוקלטת שלהם לבמה בצורה הכי טובה שאפשר. כל מה שגורם לי הנאה כשאני מקשיב לאלבום קיבלתי בהופעה, אבל הרבה מעבר. קיבלתי פרפורמנס מעולה. קיבלתי רגעים בומבסטיים ואפיים כמו שרק הופעה חיה יכולה להעביר וקיבלתי רגעים קטנים ואינטימים כמו שרק הרכב ממש טוב יכול לייצר בלייב.
אז אם אתם חובבי פרוג בהגדרתו המסורתית ( מוזיקה שלא נופלת לתבניות), אין מופע או אלבום שכרגע אני יכול להמליץ עליו יותר.