קלטים נגד חרם – סקירת הופעתה של Cruachan
צילום: גיא פירסט
להופעתה של Cruachan האירית בתל אביב במוצאי שבת הייתה פשוט קארמה רעה. הלהקה השוודית שאמורה הייתה להצטרף לפולק-פסט של ממש – ביטלה את השתתפותה. להקת החימום הישראלית שאישרה השתתפותה – ביטלה גם כן. כמות הקהל שפקדה את מועדון הבארבי – ולא את מועדון הרידינג 3 שיועד לאירוע בתחילה, לא עלתה על 200 איש בשיאו של הערב. כנגד כל הסיכויים התקיימה ההופעה, בשיאה של תקופה מתוחה בה עלה מספר הביטולים על כמות ההופעות שהתקיימה, ללא צל של ספק. בכל זאת, בזכות נערה בת 14 וקצת נאיביות, החלטו האירים שאין שום סיבה לא לבוא ובאו ליהנות אצלנו.
לקראת השעה עשר ואחרי שינויים לא מעטים בלוח הזמנים, כפי שציינתי – עלתה הלהקה לבמה למשמע הלמות התופים ועד מהרה נכנסו החבר'ה להילוך מהיר עם "To Invoke the Horned God" מאלבום הבכורה Tuatha Na Gael. התלבושות המסורתיות, השריון שעטה הכנר והעיטורים הכחולים שעטו הנגנים – כמו גם היעדרן של נעליים לרובם – יצרו אווירה אותנטית, שלא הייתה חסרה לאורך הערב. כך גם ביצירה האינסטרומנטלית "Maeves' March" מאותו אלבום, המלאה בשמחת חיים שהיא התמצית של הפולק האירי. החלילן הוסיף את המימד הנוסף שהופך את Cruachan למיוחדת וכשנותר חסר מעש פצח בשלל תנועות שהוסיפו מימד קומי לעניין. הביצוע המסורתי ל-"Some Say the Devil Is Dead" היה אולי השיא בהקשר הזה, שיר פשוט להפליא שלא עושה וכנראה לא מנסה לעשות שום דבר יותר ממצב רוח טוב – ובכך בטוח הצליח, גם כשהסולן Keith Fay שכח חלק מהמילים.
חוץ מהאלבום Pagan שנעדר זהות מגובשת של ממש, כך שגם הלהקה מתחברת אליו פחות, נכון יהיה לומר ש-Cruachan רק השתבחה עם השנים. "Ossian's Return" המסיבי ו-"Ride On" המרגש שחתם את חלקה העיקרי של ההופעה, בהם גם בלטה הסולנית התורנית שהצטרפה ללהקה לסיבוב ההופעות, חשפו אותנו ליכולתה של הלהקה לספר סיפור. זהו בדיוק הפולק מטאל, שילוב בין כישרון מוזיקלי למעשיות ולשורשים ובכך הלהקה צלחה גם את מבחן הבמה. שירי התקופות השונות לא שמרו על כיוון ועל רמה אחידה לאורך הערב כולו אבל חובבי הסגנון והלהקה לא הרגישו בחיסרון משמעותי. בשירים החדשים יותר, כמו "Thy Kingdom Gone", ניכר הכישרון המוזיקלי דווקא והלחנים נשמעו מגובשים יותר. "The Rise of Brian Boru" ויתר השירים מהאלבום הבא עלינו לטובה בדצמבר שפעו בכריזמה, בגיוון ובשירה נקייה והרמוניות שחיפו על הופעת במה שלא הייתה אדישה כלל אבל לא הייתה בדיוק סוחפת בכל רגע ורגע.
לחברי Cruachan יש קטע. מקדישים שיר למעריצה, מתבדחים על חילופי הצבע המהירים בחוף הים, רוצים לראות אותנו משתגעים ומה לא. בין כל המלמולים במבטא אירי ניתן גם היה לשמוע כעסים על מי שהפעיל עליהם לחץ, קצת היסטוריה ב-"Marching Song of Feach MacHugh" והרבה דאחקות שהנעימו את זמננו. לאירים בניגוד לאחרים, יש את רוח השטות והיכולת לזנוח אותה ברגע ולהסתער אל הקרב, למשל ב-"The Great Hunger" מתוך האלבום הטוב ביותר של הלהקה, The Morrigan's Call שהיה עבורה חזרה למוטב אחרי תקופה לא טובה. ההופעה בארץ הייתה מעט תזזיתית במובן הזה שבאמת נטתה לכאן ולכאן, הייתה קשה לעיכול אבל לא היה חסר בה דבר. תוך דקות ספורות עברה החבורה בהנהגת Keith Fay המייסד בין תיאטרליות לחזות מאיימת, עם התאמה לתקופות השונות בחיי הלהקה – וחוזר חלילה.
בשורה התחתונה, מי שהכיר את הלהקה כנראה נהנה. גם אם הלהקה לא הייתה מרוכזת לכל אורך הערב, השירים החדשים הפתיעו והיו נקודה לחיוב. חובבי הסגנון באופן כללי הצליחו למצוא את הרגעים שלהם – בכל זאת, קריירה של למעלה מ-20 שנה לא הולכת ברגל. חבל שהאירוע מצא עצמו, לצד אחרים, במוקד סערה תקשורתית ולחצים מצד גורמים שאין בינם לבין התעשייה או למוזיקה בכלל את הקשר הקלוש ביותר. כולי תקווה שהופעתה של Cruachan תהיה בכל זאת מנוף, לפחות מהבחינה התקשורתית, מנוף לקיום הופעות גדולות בסגנון (מישהו אמר Equilibrium או Arkona?) או גם, בהתאם לכמות הקהל שיכולנו לראות – כאלו ביתיות יותר.
