בארבי, ליל שישי. צמד מאבטחי ענק מקבל את פניי בחיוך פנימי, וזועק לעברי כי אין לעשן בפנים. בעודי נכנס אני נזכר בביקורי הקודם במועדון, ובמנהל החביב שעלה לבמה, עם סיגריה דולקת, איים במיקרופון שאסור לעשן בפנים, והוסיף קללות וברכות פה ושם. אולם הפעם, הופעתי לגלות את מקררי האבטחה מסתובבים בין הקהל במהלך ההופעה ו"מכבים שריפות". לסיים הופעה עם ריח של זיעת הבחור שלידי זה חדשני. לרוב, אני מריח כמו זיעת רגליים של מפעל טבק.

לצערי היתרון המרענן לא עלה על חסרונותיו של המועדון הוותיק. לדעתי, הגיע הזמן להיפרד כידידים ולהמיר את הבארבי לערבי שירת מחווה לקרן פלס בישיבה מזרחית. למרות השיפוץ שנכנס והסיגריות שיצאו, הבנייה של המבנה פשוט לא מתאימה לבני עדת המטאל. עומס המדרגות והמפלסים ברחבה, המרפסות הצפופות ואווירת ה"חזרה במקלט" מבטלים לחלוטין את ההנאה הדרושה ואת חווית הופעת המטאל כפי שהיא צריכה להיות.

לאחר מסע תלונות שעוד יפגוש אותנו בהמשך, נעמדתי ליד בחור בעשור השלישי לחייו, יוליה (שם בדוי), לא חשדתי. כשהתחילה ההופעה, והוא צווח במשך דקות ארוכות יללות בני כת האיימיש, כאן חשדתי. לאחר רגעי אימה ורחמים, עלתה לבמה להקת החימום של הערב – Nothing Lies Beyond לסט קצר של כחצי שעה. לטובתם ייאמר שהם הסתערו על הכבוד שניתן להם. התלהבות הקהל גברה משיר לשיר, ופיצוץ האוכלוסין ברחבה עלה על גדותיו. הלהקה הצעירה אף הצליחה להלהיב את הבחור השמח שעמד לצידי (הנ"ל). ההרכב סחף את הקהל, עם סגל להקה צעיר ורענן וסולן שנראה כסבו היווני של רוני ג'יימס דיו (ז"ל). לאלו מכם שטרם נחשפו להרכב, סגנונו מזכיר מעט את Arch Enemy עם נגיעות דת' נוספות. לצער המאזינים, בעזרת "מעצבי הקול" של הבארבי, הסאונד של הסולן נבלע ע"י הגיטרה הצווחת ועפ"י זיכרוני מילות השירים היו "And… You…" וזהו.

לקראת סיום החימום, חתמה הלהקה את ההופעה עם גרסת קאבר לא רעה ל-At The Gates ופינתה את הבמה לחברים הלבנבנים מארץ הקור. בהופעה הקודמת היו אלא The Fading שפתחו את הערב. הפעם ציפתה מעט אכזבה לקהל מעריץ הז'אנר, אך אם זאת קיבלה סצנת המטאל הישראלית הזדמנות טובה להכיר הרכב חדש.

לאחר שנתיים וחצי של הדממה ודממה, חזרה החבורה החיוורת מפינלנד לשמש הישראלית, לפנסי התאורה הלוקים בחסר, ולקהל המסור, ועלתה על הבמה לרקע התלהבות וצרחות הבחור שלידי. אולי ישנו קשר לחוסר הפרסום של ההופעה בכלי התקשורת, מחיר הכרטיס הגבוה או חוסר כיסוי העלויות – אך הערב הזה לא דמה לקודמו ופספס את השיא. עם סט של כ-16 שירים, ההרכב הפיני חזר על למעלה מ-50% משירי ההופעה הקודמת ב-2011 ולא הפתיע או חידש למעריציו ההרכב שנכחו בפעם הקודמת. "צוות השנאה" הגיע לארץ במסגרת סיבוב ההופעות של האלבום "Halo Of Blood", והיה נראה מעט עייף להלהיב את הקהל. אלכסיי הרחיב בדיבורי"פאק…מטאל…אולד סקול…ישראל…תל אביב" וניסר את הגיטרה במהירות מסחררת. בחירת השירים מגוונת אך לא עלתה על ציפיות המופע הקודם. הילדים הפינים באו לעבוד, האיצו את קצב הנגינה וניגנו כשעה ורבע בסך הכל. בשילוב הסאונד המדהים, המועדון היוקרתי והסט הארוך – האם ראוי שעל המעריצים לשלם סכום של מעל מ-200 שקלים עבור תמורה של להקת חימום לא מוכרת במיוחד, והופעה קצרה באופן חשוד של הרכב ענק? פה חשדתי.

על הסאונד ה"אלמותי" של הבארבי דיברו מספיק ועוד יידברו. בהופעה הקודמת של ההרכב הוא לא היווה בעיה, אך הפעם הסיפור שונה לחלוטין. בחציו הראשון של Sixpounder, שיר פתיחת המופע, לא הצלחתי לזהות אותו. הסאונד נשמע כמעין סשן הקלטות של התנעת רכב שנתקע במדבר לוהט בשלהי שנות ה-50 של המאה הקודמת. הגיטרות עלו על כל צליל אחר, הקלידים נשמעו כליווי צורם, ולמתופף היה קשה להסתנכרן עם כולם. נדמה היה כי הנגנים מתחרים בניהם על מהירות נגינה ומתקשים לבצע את השירים בטמפו המקורי. לשמחתי, קולו של אלכסיי שופר במהלך ההופעה וכך גם הסאונד של הגיטרות, אך הסאונד הכללי של ההרכב היה נשמע רע, מאוד.

אני לא מתיימר להבין בהפקות, ולא מודע להבדל המחירים בין הבארבי לרידינג 3, אבל בחייאת, כפרה עליכם, לא הגיע הזמן להיפרד לשלום מהמקלט בדרום תל אביב ולתת אותו באהבה רבה לפרויקט של רביבו? נמאס מזלזול תאורנים/סאונד מנים וממקום שלא נועד להכיל מטאל בתוכו.

מבין 700 המטאליסטים אשר פקדו את המועדון, גיא פירסט צלם "מטאליסט" ופלצן על חושי אירח לי חברה בין ההופעות. מדובר בסמל מין בריח גרביים שהפך למושא הערצה בקרב מעריצי (בנים בלבד) פלוצים ברחבי העולם. גיא הראה לי בהתלהבות את התמונות הנפלאות מהופעת הפתיחה, ולא חזה את העומד לבוא. יש הכינו את התופעה Shadows Of Bodom ועל כך גיא ירחיב ויסביר.

לאחר מופע פותח עם תאורה לפרצוף, שותפת, מקדימה, מאחורה, מהצדדים, כזאת שמוציאה תמונות בנות זונות, עלתה לבמה הלהקה שלה כולם חיכו, ואיתם ככל הנראה התחלף התאורן.

אמרתי התחלף? נעלם תהיה הגדרה נכונה יותר. תאורן שמדליק פנס, הולך לשירותים, וחוזר בזמן לסוף השיר בשביל תאורה מעומעמת שתאפשר לראות את הלהקה. לא הייתה תאורה פרונטלית בכלל. רק תאורה אחורית, ומלא מלא מלא עשן, מלא עשן. המון עשן. אני לא ראיתי על הבמה את צ'ילדרן, אלא חבורה של צלליות המהלכות בענן חלבי שמשנה צבעיו מאדום לכחול, מכחול לסגול, ומסגול לירוק. בסופו של יום, לתאורן יש עבודה מאוד חשובה בהופעה. כל צלם, בכל רמה, תלוי בתאורן. השאיפה היא שצלמים ינצלו תאורה, ולא יתמודדו איתה. בהופעה של צ'ילדרן לא היה עם מה להתמודד, וכמעט שלא היה מה לצלם, וזה מבאס.

ובחזרה למוזיקה עם מתן – עוגת הלהיטים התחלקה שווה בשווה בין תקופות ואלבומי הלהקה הרבים, והקהל הלהוט שאג כל תו, בליווי פוגו מתפרץ. אלכסיי וחבריו באו לפנק ולפנק, ולא הותירו אף ראש מטאל אדיש בקהל, שהגיע במספר מאות מכובד ובכל מסגרות הגילאים. לידי קיפץ ילדון ארוך שיער שכנראה לא היה בחיים כשצ'ילדרן הופיעו כאן בפעם הקודמת, ומנגד על הבר נשענו בהנאה חבורת עבי כרס וגיל שהגיעו בהמוניהם הבודדים כדי ליהנות ולקרוע את הגיד, סליחה, את המקום.

הילדים הפינים עלו לבמה עם דגל ישראל ולא שכחו לענטז בריפים מכסחים. להיט אחר להיט, Hate Crew Deathroll ו-Hate Me, מלאך המוות קפץ גם הוא לביקור עם Follow The Reaper ו-Angels Don't Kill וכמובן שאי אפשר בלי Downfall, ושיר נעילת הערב – In Your Face, שסיכם בעצם את מה שצ'ילדרן באו לעשות – מטאל לתוך פרצוף שלך.

הקהל לעומת זאת, בטוח נהנה יותר ממני. את המקום הקיף ריח זיעה כבדה ומתגברת, מהסוג הטוב, פוגואים אלימים ומזוכיסטים קישטו את מדרגות המועדון, שיכורים נופלים על הרצפה היוו את ההפוגה הקומית, ושיער מתנופף במהירות כמאוורר תקרה ביום קיץ חם סיפקו תנאי מזג האוויר אידיאליים לתת בראש. המטאליסטים באו ליהנות, לשיר עם אלכסיי ולפרק את הבארבי.

הם רצו עוד, לא הסתפקו, אך בטוח שגם בפעם הבאה שהילדים מהאגם יבואו להשתזף בארץ המקום יהיה מלא, השאלה היא איזה מקום. בינתיים עד שצ'ילדרן ינפיקו עוד אלבום קר ומשובח, ועד שהבחור שעמד לידי לא יפצח בקריירת פיתוח קול – היה ערב משובח בניחוחות חוסר מקצועיות ומקום הלוקה בחוסר רב. טעון שיפור, מקום שבור, מוזיקה טובה ובלגן ברחבה.