קשיי האתמול – סקירת הופעתם של Tribulation בישראל
צילם: אייל פאר
קצת יותר משנתיים וחצי חלפו מאז אותו אירוע במועדון הגגארין אותו חלקו Tribulation עם Marduk כמעין אירוע double feature. היה זה בדיוק באותה השנה בה שוחרר אלבומם הקודם בעל השם המחייב, "Children of the Night", ואותה השנה בה הפכו מלהקה מחתרתית לשחקנית בולטת במגרש, בעקבות החבירה לחברת התקליטים Century Media. את סקירתה של אותה הופעה בשעתו, חתמתי בין השאר עם האמירה כי "הפעם היו אלה דווקא הצעירים מ-Tribulation שהיו מסמרי הערב, ועל אף ניסיון הבמה עתיר השנים של חברי Marduk – עדיין הצליחו להתעלות עליהם בכמה מונים". האהדה כלפי Tribulation וריבוי הקהל שהגיע לאותו אירוע בעיקר בשבילם, למרות מעמד הקאלט של Marduk, הפך לעניין של זמן עד להכרזה על הופעה נוספת של Tribulation בארץ הקודש – ואיזו הזדמנות טובה יותר לקיום הופעה שכזו מאשר אלבום חדש? "Down Below" ששוחרר השנה, והמשיך את המגמה שהחלו חברי ההרכב באלבום הקודם, עם הצגתה של Tribulation כלהקה משופשפת, פדנטית ועתירת ניסיון בחדר ההקלטות היה כל מה שהם היו צריכים כדי לשוב. בין סיבוב הופעות אחד למשנהו, הם הגיעו – הפעם לבדם.
מה שניתן היה לטעות ולחשוב שהוא חלק מהתקלוט שהתקיים בין ההופעות – השיר "Prayers for the Rain" של The Cure, התברר למעשה כפתיח של החימום ש"נבחר" עבור האירוע – להקת הדום-דת' מטאל Tomorrow's Rain. אם השם מצלצל לכם מוכר, זה כנראה כי כבר ראיתם אותם מחממים להקה אחרת שהופעתה בארץ הופקה על ידי ישי שוורץ, מה שכמובן אינו מקרי – ישי הוא לא אחר מאשר סולנה של Tomorrow's Rain. בזמן שאי אפשר להאשים את Tomorrow's Rain בחובבנות – שכן מבחינה אובייקטיבית, גם ברמת השירים וגם ברמת ההופעה הם פשוט נשמעים טוב – קצת קשה להעריך את ההרכב שפשוט לא מתפקד כלהקה הפעילה ברצינות עם כל המשתמע בכך, ומסתפק בחימום להקות מחו"ל כשגרת הופעות טבעית (להוציא הופעה אחת לצד Subterranean Masquerade האדירים). Tomorrow's Rain נקראו בעבר Moonskin ושחררו מספר מצומצם של שירים בעשור הקודם שנשמעים שונים למדי מהחומר העכשווי שלהם, כיום הם הרכב הדום-דת' מטאל שכנראה ששמעתם כבר בלא מעט להקות אחרות. על כך לא יחפו גם הברדסים איתם עולים חברי הלהקה להופיע (המתווים אסוציאציה מובהקת למפלצת הדרון-דום Sun O))) ואף ללהקת הבלאק-גריינד המקומית TamutAmen ז"ל) כמעין אסתטיקת במה שלא משרתת את ההופעה, במיוחד כשכבר בשיר השני פניהם של חברי ההרכב גלויות לחלוטין. האלמנט הזה בעיקר מתחבר לדרמטיזציה המאולצת שמורגשת שם. ובכל זאת, Tomorrow's Rain עושים אחלה של דום-דת' ברוחו של "Always…", אלבום הבכורה של The Gathering, כשפה ושם ישנם לא מעט קטעים הנשמעים כקורצים ללהקות עדכניות יותר בז'אנר דוגמת Mourning Beloveth. הסאונד המצוין בהופעה ורמת הנגינה של האושיות המרכיבות את הלהקה הן חלק ממה שהופך את Tomorrow's Rain להרכב מכובד למדי – במיוחד כעת, עם החבירה למתופף העל ניר נקב מ-Salem. ההופעה של Tomorrow's Rain מחמיאה להרכב יותר מצמד השירים ששחררו לאחרונה לרשת. להוציא את הספק שירה מלודית נקייה ספק קטעי דיבור סטייל My Dying Bride של ישי שבהם הוא אינו נשמע מוצלח כל כך, בניגוד מוחלט לגראולינג חוצב הלהבות שבוקע מגרונו ומשרת נאמנה את המוסיקה של ההרכב. הרזומה של חברי הלהקה, הכולל את הלהקות Nail Within, Distorted, Sign of Cain ו-Kna'an אמנם מביא אותם לפרקים להרגיש כשלם הפחות מסכום חלקיו, אך גם תחת השם Tomorrow's Rain הם יודעים לספק את הסחורה. לו רק יתערבבו יותר עם להקות מקומיות אחרות וירבו בהופעות – יוכלו להוות בשורה מרעננת למטאל המקומי. הסגנון שלהם אמנם שחוק יחסית במטאל האירופאי, אך לישראל לעומת זאת לא יזיק קצת מהדום-דת' המהוקצע שיש להם להציע. ראוי להדגיש כי בניגוד ל-Kreator למשל, החימום של Tomorrow's Rain התחבר כמו כפפה ליד להופעה של Tribulation בהיבט האווירה, למרות ההשתייכות לתתי-ז'אנרים שונים.
משהייתה מוכנה התפאורה, אשר כללה רול-אפים מעוצבים בדמות גרים ריפר המזכיר באופן חשוד מעט את נוספרטו – נשמע הפתיח המבשר על הופעתם של Tribulation. מה שנשמע כמו שיר עליז במיוחד מהמחצית הראשונה של המאה הקודמת ועורר בי תדהמה קלה נקטע כש-"Lady Death", הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש התפרץ לו ברוח סערה, וערך לנו היכרות מחודשת עם המופע הייחודי של Tribulation, המכיל בתוכו אלמנטים מסורתיים של Shock Rock ברוח Alice Cooper ו-Mercyful Fate לצד אלמנטים אגרסיביים יותר של דת' ובלאק מטאל סקנדינביים. לא בכדי השילוב הזה, שעובד כל כך טוב אצל Tribulation, הפך אותם לשם דבר בעולם שהפך רווי בלהקות שמשתייכות לכל אחד מהצדדים הללו של המתרס, שגורמים לו להראות כמו הדבר הטבעי ביותר שיש. על אף שהם נעים היכנשהו בין האבי מטאל קלאסי, בלאק מטאל ורוק גות'י, הסגנון ההופעתי והאסתטי של Tribulation חומק לו לא פעם גם למחוזות הגלאם, בהיותו רווי במידה מסוימת של צעקנות והומו-אירוטיקה אפלה המטפטפת לה מחברי הלהקה בלא מעט רגעים במהלך המופע; באלו מתבלט בעיקר הגיטריסט המוכשר Jonathan Hultén המסתחרר לו על הבמה באופן שלא היה מבייש הופעה של New York Dolls בשלהי שנות השבעים. ביחד עם הגיטריסט הנוסף Adam Zaars, השניים מרבים לטייל על הבמה, להחליף צדדים, או לאגף את הסולן והבסיסט Johannes Andersson תוך כדי הנפות גיטרה מסונכרנות היטב.
עם ארבעה אלבומים בארסנל, ככל הנראה Tribulation חשים כי הבלאק-דת' מטאל הפשטני של אלבום הבכורה "The Horror" משתלב קצת פחות עם הטייק הפרוגרסיבי שלקחה המוסיקה שלהם מאז, והתוצאה היא שבניגוד ללפני שנתיים וחצי – בהם חובבי Tribulation של תחילת הדרך פונקו ב-2 שירים מתוך האלבום ההוא, הפעם בחרה הלהקה לדלג עליו כליל, וחילקה את תריסר השירים שביצעה באופן שווה בין שאר אלבומיה. עבורי, "Beyond the Horror" ו-"The Vampyre" שבוצעו בהופעה הקודמת היו זכורים לטובה בתור אלמנט שמאזן ומגוון מעט את ההופעה של Tribulation, אלמנט שכאמור נעדר מההופעה הנוכחית על שלל גווניה. הקהל, שהחל מצטבר לו בהדרגה בדקות הראשונות של המופע עד שנוכחותו הייתה סבירה יותר, הגיב באדישות יחסית לשירים מ-"The Formulas of Death" לעומת אלו של "The Children of the Night" שהתקבלו בהתלהבות הרבה ביותר. הקהל הצביע ברגליים כשהתנגן לו ריף הפתיחה של "Melancholia" עוד יחסית בתחילת המופע, ואחדים (דוגמת עבדכם הנאמן) הצטרפו לשאגותיו של Johannes במסגרת ה"להיט" של ההרכב, " Strange Gateways Beckon" משהגיע הפזמון. אם נניח את תו האיכות בצד (שכן, לעניות דעתי כל אלבום של הלהקה הזו הוא יצירה מרתקת בפני עצמו) – ישנו היגיון בסדר העדיפויות של הקהל. "The Children of the Night" מתבשל לו קרוב לשלוש שנים באוזני מטאליסטים רבים, כשלעומתו "Down Below" עודנו טרי מדי, ו-"The Formulas of Death" נתפס כמעין פרט ביוגרפי המיוחס ל-Tribulation ופחות בתור אלבום שרבים מהנוכחים גדלו לתוכו, שכן הוא שוחרר בתקופה בה המעטים אשר הכירו את הלהקה היו מאותו הסוג המעורה בנעשה באנדרגראונד.
ועדיין, היה קשה להסיר את העיניים מהחבורה הזו לרגע; לא בקטעים האגרסיביים, המלודיים והקליטים, וגם לא בקטעי הסולו שתפסו נפח משמעותי מהמופע, וקורצו מאותו החומר בדיוק ממנו התגבש ההאבי מטאל הקלאסי. כמה משיאי ההופעה הגיעו עם בואם של השירים המוכרים פחות, דוגמת "The World" האפל מתוך האלבום האחרון, ו-"Rånda" שאפשר הצצה חוזרת לצד הטכני של הלהקה. כמיטב המסורת של Tribulation, נחתמה גם ההופעה הזו עם " When the Sky Is Black With Devils" – על אף שמדובר בשיר פופולארי פחות בקרב הקהל, זהו אחד משיריה המשובחים ביותר של הלהקה, וככל הנראה השיר הכבד ביותר שהתברג לו בסטליסט הנוכחי שלה.
ניכר כי חברי ההרכב מתרגשים קלות מהשיבה לתל אביב, והם העניקו מעצמם הכל בהופעה הזו. למרות התיאטרליות השופעת המאפיינת אותם, רמת התקשורת של הלהקה עם הקהל הייתה מהבולטות שנתקלתי בהן – הם הרבו להתקרב לעומדים בשורות הראשונות, להישיר מבט אל חלקם, ולהפוך את הקהל לחלק אינטגרלי ממחזה האימים הרדוף שהציגו. היחיד שנדמה כמעט מופנם ביחס לשאר החבורה הינו המתופף והרכש הטרי Oscar Leander, איש להקת האינדסטריאל Deathstars בעברו, שהצטרף ללהקה לא מכבר לקראת הקלטותיו של האלבום האחרון.
על אף שהקהל קיווה לראות את הלהקה שבה לבמה בהדרן שלישי, אותו הקטע שפותח את הופעתה התנגן שוב והבהיר כי זה לא יקרה. עדיין, מעל לשעה וחצי של הופעה זהו זמן מכובד בהחלט שהותיר איזשהו טעם של עוד לבואה של הלהקה בסמוך לצאת האלבום הבא.
מהרגע בו הצטלבה דרכם של Tribulation עם קהל המטאל הישראלי היה ברור כי ישובו – הפעם בתור הדליינר לכל דבר ועניין. כשאני שומע שהרכב כזה או אחר שאני אוהב מגיע לארץ – אני מתמלא התלהבות. בכל זאת, רק כשזה ממש מתקרב ואני מתחיל לעכל שזה קורה ההתרגשות גואה בי באמת. Tribulation היו פה לא מזמן, ובכל זאת התלהבתי ממש כמו בפעם הראשונה. אולי זה בגלל שהפעם הם היו ההדליינרים. אולי זה בגלל שהלהקה הזו היא אחת מהבשורות המשובחות ביותר במטאל השבדי של העשור האחרון. אולי זה בגלל שהלהקה הזו היא משב רוח רענן, שנשמע אולדסקול מחד, אך בעל טאץ' מובהק של ייחודיות מאידך. אולי זה בגלל שהם בדיוק הוציאו אלבום חדש והוא נשמע פשוט מדהים. אולי זה בגלל שהם למעשה מחזיקים ברפרטואר של ארבעה אלבומים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, ואף לא נפילה אחת. אולי זה בעצם כל אלו ביחד. מה שבטוח – כל אלו באו לידי ביטוי מובהק על בהופעה הזו; כך שאירועי ערב ה-12 למאי בגגארין הבהירו לי חד משמעית שההתלהבות הייתה מוצדקת לחלוטין.