יש בי חיבה רבה ללקונה קויל. שמעתי אותם בפעם הראשונה לפני יותר מעשור, והצלחתי לארגן לעצמי ראיון איתם רגע לפני יציאת האלבום Shallow Life שיצא ב-2009. כמעט הצלחתי לראות אותם בביקור בארה"ב ורק סופה (ו-3 שעות נסיעה לכל כיוון, באמצע השבוע) מנעו זאת ממני ומאז ייחלתי לראות אותם בארץ בהופעה. אקדים את המאוחר ואומר – היה כל מה שציפיתי לו ואף יותר. למה? אגיע לכך בהמשך.

מועדון ה"הוואנה" היה מוכן להופעה ולמרות שכמעט כל הכרטיסים נרכשו, ניתן היה לנוע במקום בלי להיחנק או להמחץ על ידי עדר ילדים. קהל אחר, אני מניח – קהל של צעירים ובוגרים שמאזינים שנים ללהקה, שאלבומה הראשון In Reverie יצא כבר ב1999 ונחשב אלבום מצויין. "שירן" זכתה לחמם את לקונה קויל ונתנה שואו מצויין. שירן אבאיו עלתה לבמה עם יתר חברי הלהקה – אלרם בוקסר (ליד גיטר), יוני ביטון (בס), רון עמר (תופים) ולראשונה עם ההרכב יוני טל (שיבר) על הגיטרה השניה. יחד ההרכב הזה עובד מצויין; הם מחוברים, הם מבינים אחד את השני, הם מכירים אחד את התנועות של השני (דבר שעזר להם להתנועע על הבמה שצומצמה קמעה בלי להתקע אחד בשני) והכי חשוב – מביאים לקהל את מה שהם יודעים לעשות, מוזיקה טובה.

כבר בשיר הראשון שירן מרביצים קצב מקפיץ, כשהם פותחים עם Release the bounds ומשחררים אנרגיות מצויינות לתחילת ערב מעולה. בעיה קלה מעיבה על המוזיקה מתחילת ההופעה ועד סופה – הסאונד. מאחר והסאונד כוייל במיוחד עבור לקונה קויל (דבר שהסתבר כמוצלח מאוד עבורם) הוא היה פחות טוב עבור שירן, וניכר שבזמן שבצד אחד לא שומעים את אלרם על הליד גיטר, מה שגרם לכל הסולואים להשמע כמו לחש חלוש ולא הכי ברור, בצד השני שמעו מעולה את הגיטרות אבל לא שמעו כלל את הזמרת וזה, בעדינות, לא בדיוק טוב בהופעות חיות. למרות האמור שירן עשו את המקסימום עם מה שניתן להם ופשוט זרמו עם הוייב הטוב שהיה במקום. בשיר השני (ואחרי תקלה טכנית קטנה) שירן כבר עולים בעוצמה ואבאיו מראה יכולות ווקאליות מרשימות ובשיר השלישי אלרם פותח עם סולו מדוייק וחד, הלהקה נפתחת לחלוטין בשיר מעט מלודי יותר ואני מבין שהתנועות של אבאיו מזכירה לי את אנג'לה גוסו (אקס ארץ' אנמי, למי מאיתנו שמסיבה לא ברורה לא יודע). אין ספק – שירן באו לתת בראש אבל לא שוכחים ליהנות על הדרך ורואים את זה. בסופו של דבר שירן מחממים את הקהל מעולה, בסט ליסט של 6 שירים שמסתיים בשיר Remain, כשהקהל מרוצה ולא (בניגוד למקרים אחרים שראיתי) מחכה בקוצר רוח שהם ירדו כבר מהבמה. הם בהחלט נתנו את הלב וחיממו את הקהל טוב טוב לקראת לקונה קויל.

במעבר הביניים תוך שמסדרים את הבמה אפשר לשמוע (ולראות) את המגוון בקהל – ברקע מתנגנים מטאליקה, פנטרה ועוד ובכל שיר אזור אחר בקהל שר את המילים או מתחיל להתנועע, כאילו מראה מה סגנון המוזיקה המועדף עליו. לקראת ההופעה היה כעס מסויים בקרב המעריצים כשנחשף הסט ליסט המצופה של לקונה – בעיקר שירים מהאלבום האחרון, פחות חומר ישן. המרמור שקע עוד קצת כשהשמועות אוששו בזמן שהסט ליסט הודבק על הבמה. האם זה השפיע על החוויה? ובכן…

כבתחילת כל הופעה עולה המתופף של לקונה אל עמדתו, נעמד על התופים כשהוא מניף ידיים באוויר ובזמן שהוא מתמקם על המושב, כשברקע שריקות וצרחות הקהל, עולים יתר חברי הלהקה. השיר הראשון (Ultima Ratio) משכיח מיד מהקהל את כל עניין הסט ליסט. הם פה, כריסטינה, אנדרה ויתר חברי הלהקה פה, והם ייהנו גם אם זה יהרוג אותם! מעבר דומם ל Spell Bound, אחד השירים המוכרים ביותר של הלהקה (מתוך האלבום Shallow Life) מקפיץ את הקהל וכולם כבר ברקיע השביעי כשכריסטינה ואנדרה פונים לקהל ומברכים אותם, לאור הפעם הראשונה שלהם בארץ. מאוחר יותר תכתוב כריסטינה שהיא עלתה לבמה אחרי שעתיים שינה בדרך משוויץ לפה, עם כאב ראש וספק שתוכל לתת הופעה טובה, אבל כשראתה את הקהל והרגישה את האהבה אלו הזינו אותה והיא הצליחה לתת את אחת ההופעות היותר טובות שלה.

אם יורשה לי להגיב על כך – באמת אחת ההופעות היותר טובות של הלהקה בתקופה האחרונה. כשהתכוננתי להופעה ראיתי לא מעט הופעות שלה וברוב ההופעות הנגנים די אנמיים, כריסטינה מתנועעת קצת ומי שנותן את רוב ה"עבודה" הוא אנדרה; בארץ ההופעה היתה שונה. כל הנגנים הסתובבו, כריסטינה השתוללה (יעידו על כך שלל התמונות) ואפילו הגיטריסט שלהם, שנחשב די סטטי, ביצע לא מעט מחוות לקהל. אולי יום ההולדת של וולפי, התאורן שלהם, אולי השוקולדים וחתול הפרווה (!!) שהם קיבלו מהקהל עשו את זה, אבל עובדתית זו היתה הופעה מצויינת שלהם.

השיר הבא להקפיץ את כולם הוא עוד להיט ותיק – Heavens a lie מתוך האלבום Comalies. כבר באקורד הראשון כולם יודעים באיזה שיר מדובר ושרים במקביל ללהקה, שמשחררת בפזמון את המיקרופונים לכיוון הקהל, שמחזיר במלוא הגרון את מילות השיר. ה"דו-שיח" שמנהלים אנדרה וכריסטינה לכל אורך ההופעה והאופן שבו הם מחלקים ביניהם את השירים היא אחד הדברים שעושים את הלהקה מה שהיא, אבל לצערי לרוב בהופעות חיות כריסטינה מחפה על אי דיוקים (די מהותיים) של אנדרה. אחד הדברים שהכי בלטו לאוזניי היא העובדה שאנדרה לא זייף. הוא היה חד, הוא היה מדוייק, הוא השתולל ונתן הופעה מדהימה. בזמן שמכריסטינה ציפיתי להופעה מדוייקת ומצויינת – הוא דווקא זה שהפתיע אותי באיכות ההופעה שלו.

את You Love Me Cause I Hate You מתוך Delirium הקהל מעריך אבל כשכריסטינה יורדת אל תוך בור הצילום במהלך Ghost in the Mist(המרווח שבין הבמה לקהל שבו הצלמים נמצאים) המעריצים מבינים עד כמה הם קרובים אליה והיא, בתמורה, מחזירה אהבה. כמו שחקן כדורסל שיורד אל חדר ההלבשה היא עוברת, מחלקת כיפים ומחליקה ליטוף לפניה של מישהי, תוך ששתיהן שרות – אחת במבט של הערצה והשניה במבט של תודה. לרגע אפשר היה להרגיש שאפילו כריסטינה סקאביה, הזמרת המנוסה שמאחוריה כזמרת של לקונה קויל יותר מ-15 שנים של הופעות, מתרגשת מהרעפת האהבה הזו שהיא חשה מהקהל הישראלי. בשלב הזה כנראה שהלהקה מרגישה צניחת סוכר מסויימת, כי הם פותחים את קופסת השוקולד שקיבלו מהמעריצים קודם לכן וכריסטינה ומארקו, הבסיסט, מתחילים לנשנש תוך שהאחד מחביא את הקופסה מהשני ורגע אחרי שמארקו זורק פרלין שוקולד ישר לפיו של רייאן המתופף (לצהלות הקהל) כריסטינה הופכת לאמא האחראית ומורידה את השוקולד מהבמה, כדי ששניהם לא יתפתו.

הבונבוניירות באו בול בזמן, כשלקונה קויל מסיימים את האתנחתא הקומית וממשיכים עם להיט ותיק נוסף שלהם – Trip the darkness מתוך Dark Adrenaline. בוסט הסוכר מורגש והלהקה ממשיכה בקצב כאילו הרגע עלתה לבמה. חתול הפרווה שכריסטינה קיבלה מהמעריצים, שמכירים אותה כאדם של חתולים, נעלם לה פתאום והיא מנצלת את ההפוגה בין השירים לחפש אותו, כשהקהל צוהל כשהיא מוצאת אותו ומחבקת אותו אליה. "אני רואה שיש פה אנרגיות טובות, אבל אני רוצה שתעלו את זה לרמה אחרת" כריסטינה מבקשת, ופותחת את אחד מהקאברים שלהם – Enjoy The Silence (Depeche Mode) והקהל, חלקו לא נולד עדיין כשהשיר הזה יצא במקור, שר כל מילה באדיקות רבה. סיומו של השיר היווה סמן לסיום החלק הזה של הערב, ולפתיחת מקטע ההדרן.

בהדרן הלהקה עולה שוב כאילו זו היתה תחילת המופע והמתופף חוזר, נעמד על התופים, מחווה בידיו לקהל ומתיישב. המחשבה שרצה לי בראש היא "יש בעיה עם הכניסה לעמדת התופים? אולי זו הדרך היחידה שבה הוא יכול להכנס?" אבל כל זה לא באמת חשוב כשהוא מתחיל להרעיד שוב את האולם עם התופים. Delirium, שיר הנושא של האלבום האחרון וצליליו ממלאים את האולם וכנראה שמספיק להם שלוק שתיה וניגוב קל כדי לחזור רעננים ובמלוא הקיטור להמשיך לתת בראש. השיר שסוגר את הערב גם הוא מהאלבום האחרון, "בית הבושה" (The House Of Shame) והמקצועיות משתקפת בצוות אפילו כשההופעה כמעט נגמרת – באמצע השיר המיקרופון האלחוטי מת והקהל מגבה את כריסטינה לחצי הדקה שלוקח לצוות לרוץ לבמה, להבין שלא יפתרו את הבעיה כעת ולתת לה מיקרופון חוטי שאיתו תסיים את ההופעה.

כריסטינה מסיימת את ההופעה באמירה חד משמעית שנכונה, לדידי, לשני הכיוונים: " לא ידענו למה לצפות כשבאנו לפה, כי זו הפעם הראשונה שלנו כאן, אבל אין ספק שעשינו בחירה נכונה בהחלטה שלנו להגיע, ואנחנו נראה אתכם בפעם הבאה!". לקונה קויל הגיעו לארץ במיטב המסורת האיטלקית – באו, ראו, כבשו. הם הרעידו את האוזניים שלנו, הקפיצו את המעריצים וגרמו להם לנדנד ראשים. לא ראיתי מעגלי פוגו, אבל ראיתי דמעות של מעריצות שמתרגשות מהקרבה ושמעתי גרונות ניחרים מרוב מאמץ ושירה לכל אורך ההופעה (הלא קצרה) וזכו באהבת הקהל הבלתי מעורערת. אפילו המרמור והקולות שנשמעו בתחילת ההופעה על הסט ליסט "הלא הוגן" נעלמו וכולם הסכימו שההופעה היתה מעולה.