אני זוכר שכשיצאתי מגראספופ 9, סימנתי את Dio כאחד האמנים שעדיין לא ראיתי, ויש צורך עז שאני אראה, לפני שהם יתפגרו. היום הוספתי וי ענק לרשימה הזאת – דיו הגיע לת"א, והראה שאפילו בגיל 56 יש לו את אחד הקולות הכי טובים במטאל. למעשה, אם אלוהים היה שר, אני די בטוח שהוא היה נשמע כמו דיו.

את הערב פתחו להקת Orphaned Land לעיני כ-2500 איש, שרובם לא קהל אורפנדי אופייני, ולכן גם לא ממש שיתף פעולה בהופעה הקצרה של הלהקה. אורפנד ביצעו סט קצרצר של מחצית השעה, שהורכב רובו מלהיטי האלבום האחרון מבול, ואת "אל מאד נעלה". הקהל היה אנמי, והסאונד היה שואתי לפרקים, לאחר שקיבלו רק 25 דקות לעבוד עליו.

בהחלט לא אחת ההופעות הטובות של הלהקה, למרות שמאז מטאליסט הקודם הם לא הופיעו בארץ מול כמות כזאת של אנשים, רק כמה חבל שהקהל לא היה שלהם. אמנם 22 מדינות קפצו לצלילי "נורא אל נורא", מול הקהל הפעם זה לא תפס. הלהקה נתנה הופעה אנרגטית כרגיל, אחרי חצי שעה ירדו ופינו את המקום לדיו, משאירים תאבון גדול, ואז הגיע תקלוט די הזוי. אפילו אודיוסלייב שמו. אני תהיתי אם התקליטן לא חשב בטעות שזה או-דיו-סלייב.

והנה הרגע הגיע, Ronnie James Dio ולהקתו עלו לקול תשואות ופתחו עם שיר של Rainbow – הקהל היה בשמיים. הסאונד השתפר פלאים, בדומה למה שהיה בפסטיבל מטאליסט 2004 – מקום עם אקוסטיקה בינונית ומטה, שבעזרת ציוד חזק ועבודת קודש של הסאונדמן הוצא ממנו הסאונד המיטבי. אחרי שלושה שירים הגיעה הנושא של ההופעה, כפי שדיו הבטיח – ביצוע שלם של האלבום הראשון והקלאסי של ההרכב, Holy Diver.

החלק הזה נפתח בקטע וידאו סטייל שנות ה-80' שהוצג על מסכי הענק מצידי הבמה, עם נטיה קלה לסטאר ווארז בפתיחה, ה-"דיו ארמדה" התחילה בהפצצה האמיתית עלינו עם "Stand Up And Shout" – הקהל היה בשחקים, ועבודת גיטרה מעולה יחד עם רית'ם סקשן נהדר וקלידן שיודע את מקומו ואת עבודתו – כמעט לגמור במקום.

שיר הנושא של האלבום התקבל בתשואות שנשמעו כאילו בוקעות מקהל גדול פי עשרה. ביצוע ענק, עבודת תאורה נהדרת על גבי התפאורה, דיו במיטבו – מה עוד אפשר לבקש? לא יאמן איך הקול של הבנאדם הזה נותר בדיוק כפי שהיה לפני עשרות שנים. ככה זה כשלא מעשנים ולא שותים (כמה טוב שאני לא יודע לשיר). האלבום המשיך ובתווך המתופף (של AC/DC לשעבר) והגיטריסט (אקס-Whitesnake) הפגינו סולואים פסיכיים לחלוטין, כשבאמצע הסולו של הגיטריסט הוא ניגן את הפתיחה של "הבה נגילה", והקהל הוקסם כאילו הארי פוטר כישף אותו. רק יותר טוב. שיא נוסף היה "Don't Talk To Strangers", שבוצע כמלאכת אמנות. לאונרדו דה וינצ'י? רוני ג'יימס דיו!

ביצוע האלבום הסתיים עם "Rainbow In The Dark" האלמותי והנהדר, שהזכיר לנו למה האלבום הזה נהפך לקלאסיקה, ו-"Shame On The Night" חתם את החלק המרכזי של ההופעה הזאת. לאחר מכן, דיו חזר שוב לחומרים של סבאת' עם "Heaven And Hell" הנהדר, והמשיך את ההופעה בשלל להיטים, כש-"Man On The Silver Mountain" שוב מרים את המקום קילומטרים למעלה. נדמה היה שהתקרה מתחילה לעוף, ממש כמו בסרטים המצוירים, וכשהלהקה חיברה את סוף השיר עם "Long Live Rock n' Roll" הנצחי, הצרחות קרעו את האוויר. לקראת סוף ההופעה כבר נדמה היה ששום דבר כבר לא יתעלה על זה הערב – "מלך הרוק'נרול" הציף את הקהל באדרנלין מחדש, בביצוע חזק וחסר פשרות.

הלהקה ירדה מהבמה, הקהל שאג לעוד, הלהקה חזרה – ואני צרחתי את מה שנשאר מהקול שלי בבקשה ל-"Last In Line" – וקיבלתי! קצר הדף מלתאר את האקסטזה שתפסה אותי, ואחרי שקיבלתי בהדרן האחרון את "We Rock", בכלל יצאתי מאושר כאילו סיממו אותי. נכון, היו חסרונות להופעה – אם זה העדרם של כמה להיטים או ההחלטה לעשות אלבום שלם מהתחלה עד הסוף, מה שלא הותיר מקום לחומרים מאלבומים אחרים ולמעשה חוץ משיר אחד לא נעשה שום דבר מעבר ל-1984 – אבל הכל מתגמד לעומת ההנאה.

בסיכום הכללי, ההופעה הכי טובה שראיתי מזה המון זמן, וככל הנראה ההופעה הכי טובה שראיתי בארץ. Dio הבטיח לחזור – אני מבטיח לספור את הימים.