צילם: עמית ליבר
להקות מחווה הן חלק אינטגרלי מהנוף המוזיקלי. להקות אלו משרתות שני צרכים עיקריים. בעבור חברי הלהקות עצמן זוהי הזדמנות לבטא את הערצתם הבלתי מסויגת לאמנים הנערצים עליהם. בעבור הקהל, זוהי הזדמנות לקבל את התחושה הקרובה ביותר למציאות של "הדבר האמיתי". בעבור הקהל הישראלי במיוחד, להקות מחווה הן מצרך חיוני מכיוון שמסיבות שונות (העדר כדאיות כלכלית, לחצים פוליטיים, התפרקות ההרכב) יש לא מעט הרכבים שהסיכוי לראותן – קלוש עד אפסי.

מכיוון שמקוריות וחדשנות אינן הקריטריונים שלפיהם יש לשפוט להקות מחווה, נייר הלקמוס הוא מידת הדמיון לאורגינל. אם לנסח זאת בפשטות, המבחן האולטימטיבי (לדעת כותב שורות אלה לפחות) הוא אם הצופה מוכן להתעלם ממה שרואות עיניו ולהעמיד פנים שהחיקוי שלפניו הוא לרגע אחד ה"אורגינל". האם כשעידן גברגר, סולן להקת הקאברים "רם2", הופיע באמצע נובמבר במועדון ה"בסקולה" הדרום התל־אביבי טעיתי לחשוב שמדובר בטיל לינדמן, סולן Rammstein? ובכן, באופן חלקי – כן.

"רם2" (שם שמעביר בגופי צמרמורות מן המחשבה על רופא צבאי שתכף יחפון את אשכיי) הוקמה אשתקד בחיפה. היא הצטרפה ל-Flammen האיטלקית, ל-Rammstime הקנדית ול-Rammlied הבריטית – כולן להקות טריביוט שמנסות לחקות את ה"שואו" הבימתי המטורף של להקת האינדסטריאל הגרמנית; להקה שהופעותיה הראוותניות ועמוסות פעלולים פירוטכניים מושכות לא רק המוני מעריצים אלא גם פירומנים נלהבים.

כמו להקת המקור, גם "רם2" מונה ששה חברים, שלכל אחד מהם יש אלטר אגו בדמות אחד מחברי ההרכב הגרמני. גברגר, שהוזכר קודם לכן, הוא לינדמן; ניב לוי ודניאל איזקוב הם הגיטריסטים פול לנדרס וריכרד קרוספה (בהתאמה); נמרוד אלדר החייכן הוא הקלידן כריסטיאן "פלייק" לורנס; מאחורי המצלתיים יושב יוס "דום" שניידר, ולנעליו הגדולות של הבסיסט אוליבר "אולי" רידל משתחל פז מגן רב הפעלים. האחרון אגב מתגלה במהלך הערב כשווה ערך לשתי אותיות ה-M שבשם הלהקה (RAMM2), ועל כך בהמשך.

נובמבר 2019 היה אולי חודש שחון מבחינת ממטרים, אך לא מבחינת "מבול" ההופעות שנחת על הקהל הישראלי בחודש זה. ובכול זאת, אף שמדובר בלהקת טריביוט ישראלית ולא בדינוזאורית מטאל מעבר לים, כמה מאות בני אדם פקדו את ה"בסקולה" בערב ההופעה. ממש במקרה, דקות ספורות לפני תחילת ההופעה מצאתי עצמי עומד לצד זוג דוברי גרמנית, דרך אידיאלית להיכנס לאווירה.

12 זוגות רגליים צועדות בסך, כולן כלואות במגפיים שחורים כבדים. ב"רם2", כמו ב-Rammstein, קוד הלבוש הוא בגדים שחורים, וכמויות נדיבות של אייליינר. במקרה של ארבעה מהחברים, הדמיון הפיזי בינם לבין להקת המקור רחוק כרחוק ת"א מברלין. אולם, במקרה של המתופף יוס קיים דמיון לא מבוטל לשניידר, ובמקרה של הגיטריסט דניאל הדמיון לקרוספה מעורר השתאות.

אף שעידן לא דומה כלל לטיל, ניתן לזהות בעיניו קמצוץ מן המבט המטורף שבעיניו של הסולן הגרמני; מבט של רוצח סדיסטי בסמטה אפלה, שנייה לאחר שחלפת במקום בטעות והבחנת בו רוכן על גופת קורבנו.

באשר לדמיון הווקאלי, הרי שבתחילת הערב, מערכת הסאונד הקשתה על גיבוש מסקנה בסוגיה זו. בשלושת השירים הראשונים – Rammlied, Deutchland ו-Waidmmans Heil – עוצמת קולו של הסולן הייתה כשל משרוקית כלבים. בנוסף, חברי הלהקה היו קפואים עדיין כבובות ראווה.

צעדי הצבא הקצובים של Links 2-3-4 הוציאו את הלהקה מהשוק הראשוני, במיוחד פז ש"נדלק" והחל לנוע בעוז, בניגוד אגב ל"אולי" הסטטי. במקביל, תוקן הליקוי, וניתן היה לשמוע את עידן יותר בבירור.

מנקודה וזו ואילך, נכנסה הלהקה לתלם, והופעתה הייתה סבירה, ולפרקים אף למעלה מכך. אף שלא חוויתי חזיון תעתועים מלא, לזכותם של חברי "רם2" ייאמר שבכמה וכמה שירים עלה בידיהם להעביר חלקים מה"רוח הרמשטיינית": רוח של דיוק, של שחרור אגרסיות ושל עוצמה שמצאה את שביל הזהב שבין מצעד צבאי (עם כל האסוציאציות הבעייתיות שנלוות לכך) לבין מצעד גאווה.

ב-Mein Herz Brennt למשל תמרן עידן במיומנות בין קול חצצי ומעושן לבין קול נקי. ב-Mutter העביר הסולן היטב את הרוך שבהשתוקקות לאמא וגם את תחושת הייאוש, ודניאל ניגן כהלכה את תפקיד הגיטרה היבבנית שמדמה צווחה של תינוק. ב-Sonne וב-Engel חתכה אושיית המטאל המקומית Infy Snow, שהגיעה להופעת אורח, את חומת הטסטוסטרון האיתנה, ובקול ענוג מילאה את תפקיד השירה האופראית.

את הצד הרך והמינורי יותר של Rammstein ייצג בהופעה פז. הוא זנח את גיטרת הבס לטובת גיטרה אקוסטית ובקול בניחוח ז'אק ברל ביצע את Diamant ו-Frühling In Paris, שגם בביצועו התארחה אינפי. חבר נוסף בלהקה שכיכב בהופעה הוא המתופף יוס, שחרף מיקומו בירכתי הבמה הורגש באופן בולט.

אף שכאמור הערב היה מוצלח יחסית, דרוש מקצה שיפורים לקראת ההופעות הבאות. ראשית, מוטב היה ש"רם2" יפסחו על שירים פחות מוצלחים מהרפרטואר של Rammstein כמו Radio מהאלבום החדש שיצא השנה ושנושא את שם הלהקה ו-Feuer frei! המאוס מ-"Mutter". בנוסף, התקשורת עם הקהל צריכה להיות זורמת ומאולצת פחות והפאוזות בין שיר לשיר צריכות להתקצר למינימום הנדרש.

אך חשוב מכך: "רם2" חייבת לספוג משהו מהזוהמה ומהפרוורטיות של Rammstein. אם נסיעה קולקטיבית למועדוני הזימה שבהם התפרסמה ברלין לא עומדת על הפרק מבחינת תקציבית, אזי הצטרפות לסיור של בוקי נאה בדרומה הפראי של ת"א תהא התחלה לא רעה. שכן, יותר משהיא להקה, Rammstein היא תופעה; היא שיקוף של יצרים חייתיים ושל הפנטזיות הכמוסות והמלוכלכות ביותר שלנו. נכון לעכשיו, "רם2" היא עדיין סוג של קליפ מצונזר של Rammstein: המוזיקה אמנם שם, אך הטירוף והרוע (בקטע טוב כמובן) – נותרו על רצפת העריכה.