רעש השנה – הופעת ההשקה של Metal Scent לאלבומם Homemade

צילום: אביחי לוי
מטאליסט שאין לו לפחות להקת מטאל קלאסי אחת בליבו הוא מטאליסט בלאי. נו, לא באמת – אפשר לאהוב מטאל שהלהקה הכי רכה שאתה חובב היא Darkthrone או Morbid Angel – אבל איפשהו אתה מחמיץ גם קצת את מה שמטאל נועד להיות. להיות קיצוני כל הזמן עלול לגרום לשחיקה של עצם הפז"מ – ולדילול הבירה במים – או דברים נוראיים יותר… אין באמת סיבה לשמוע מטאל מלודי, מסורתי ואוטנטי, מיושן כמו יין טוב אלא אם באמת אוהבים את זה. אבל אני לא באמת אבין מטאליסטים שמלודיה עושה להם רע. לאלה שמלודיה עושה להם רע – אנא התייחסו ל-Metal Scent או Desert כלהקות הארד-רוק ונסו לקרוא את הסקירה הבאה בלי באמת לחשוב שמדובר במטאליסטים שעושים מוסיקה טובה. לאחרים – אני מאד ממליץ לגשת להופעה הקרובה של Desert אם אתם חובבים מטאל מסורתי, ול-Metal Scent אם אתם בכלל חושבים שאתם אוהבים מטאל – ולהתוודע בעצמכם לפנינות האבודות של המטאל הישראלי לפני שכולנו נאבד בברייקדאונים עייפים.
Desert

הלהקה האורחת באירוע הייתה מובילת ה-Power Metal הישראלית, Desert. כשאלבום מלא שמשווק בכל אירופה וכמה הופעות חגיגיות בפסטיבלים אירופאיים כבר מאחוריהם, Desert התלבשו על הבמה במקצועיות מירבית – והציגו את ארסנל ה-Power Metal המלודרמטי שלהם. Desert נמצאים תמיד באותו אזור של מטאל מסורתי שיכול לכבוש את לב המאזין או להרחיק אותו כי המוסיקה שלהם לא מתיישבת לו בול על מה שהוא אוהב. הם בהחלט לא אותם Power Metal הסתדרותי ופשטני, שהולך בדרכי מאות להקות חקייניות Helloween. הם לא מהירים ולא קורעים את שחקי האוקטבה השלישית בשירת פאלצט גבוהה, אלא רועמים דווקא בשירי מיד-טמפו תאטרליים שלי תמיד נשמעו כשילוב בין Grave Digger ל-Moonspell. לא כולם יאכלו את הדייסה הזו – ואני האמת לא הייתי ממעריצי הלהקה עד לפני כמה הופעות שלהם שיצא לי לתפוס אותם בצפון ופשוט נהניתי מכל רגע.

גם הפעם Desert הראו הופעה אנרגטית ומחויבת לכל מי שנוכח בקהל. בין שירים ישנים כמו Lion and Hawk לבין הלהיטים מהאלבום המלא הראשון שלהם, כדוגמת Letter Of Marque או שיר הנושא Star Of Delusive Hope, הלהקה יודעת למסמר כל אלמנט במוסיקת ה-Power Metal לטובתם, מקצב רוקנרולי ומשוחרר עד לסמי-בלדה עצובה ויוקדת כמו אש המדבר. שיא ההופעה היה, כמה שמסתמן להיט בכל הופעה של Desert, היצירה הכמעט-אפית של Messada Will Never Fall – הכוללת שיתוף פעולה עם הקהל. היתרון והחיסרון גם יחד של Desert הם אלכסיי ריימר סולנם הכריזמטי. אלכסיי נותן 150% מעצמו בכל הופעה, ולמרות שיש שיגידו שהקול שלו מונוטוני ונטול התפתחות מוסיקלית – לדעתי אלכסיי פשוט מביא גישה אחרת של Power Metal אל תוך המוסיקה, מבלי ליפול לקלישאות אופנתיות. הוא לא צורדני כמו Joachin אחיו הגדול מבחינה מוסיקלית, סולנה של Sabaton המטורללת, וגם לא מחוספס ואפל כמו Chris מ-Grave Digger – אך גם לא נותן למלודיה למשוך את המוסיקה לכיוונים רכרוכיים מדי ונשאר סולידי עם עבודת הגיטרה הקצבית.

מאז שסרגיי Metalheart הצטרף להרכב מבחינתי הלהקה הזו רק בעלייה לינארית ומוצלחת, עם זה בזכות שירת הרקע הגרונית או ההופעה שהלכה ונהייתה איכותית יותר – Desert התחילו לשחק בליגה של הגדולים רק בזכותו, או לפחות מאז שהוא איתם באורח פלא. מיותר לציין את עבודת הגיטרות המובילה עם סולואים איכותיים (גם מצידו של אולג הקלידן, למעשה, שאף דואג לגשת לנגן על ה-Key-tar כאילו האייטיז מעולם לא חלפו) ובגדול נדמה שהלהקה הזו בהחלט מלאת אנרגיות ועם עוד הרבה מה לתת. לא צריך להיות חובב גדול של Power Metal כדי להנות מ-Desert, אבל כן צריך להיות מעריץ מטאל מושבע.

Metal Scent

אם היה למישהו ספק איפה כל להקות ה-Heavy Metal הטובות של הארץ, ולמה לאנגליה יש את Iron Maiden, לגרמניה את Accept ולרוסיה את Aria ולנו אין כלום ? אז הנה, יש לנו – יש לנו את Metal Scent – וההרכב הזה הוכיח ביום חמישי בראש השנה שאפשר לתת בראש עם מוסיקת NWOBHM שמהולה ב-Power Metal אבל בגדול עם הרבה מאד Hard Rock ובביצועים לא פחות ממעולים. היופי האמיתי של Metal Scent היא שהיא לא להקה שזקוקה להתנצלות. נכון, בישראל סצינת המטאל המלודי היא בכי רע מאז ומעולם. למעשה, מאז שפבלו רוזנברג עזב את סטלה מאריס אף להקת מטאל מלודי לא באמת הוכיחה שאפשר להפוך ללהקת מטאל מן המניין, להוציא תקופה קצרה בהיסטוריה של המטאל הישראלי ש-Acropolis השכילה לשלב בין Power Metal לבין רוק מלודי עדין יותר, כיוון שהיא נטשה לטובת מטאל מלודי אך מודרני ונסיוני בהרבה.

אז Metal Scent באה לכבוש די בקלות משבצת ריקה, אבל זה לא שהמשבצת הזו לא הייתה מלאה בעבר. היו בארצנו להקות מטאל מלודיות ומסורתיות – למעשה Desert שפתחה את האירוע הינה נציגה מכובדת שממשיכה להתפתח כנגד כל הסיכויים בסצינת מטאל שסולדת מהמלודי ומקבלת כחוק בית רק את הקיצוני והאופנתי יותר, עם קצת סטיות תקן איכותיות. להקות רבות ישבו על משבצת "להקת ההבי מטאל הקלאסי" שקנתה לעצמה זכות קיום אם בזכות ואם בחסד. ביניהן היו Acropolis, Stone Of Tears עד שלמשך תקופה ארוכה, Orphaned Land עצמה – עם כל הכלים האתניים, הסולמות המזרחיים והגרואליים, היו ההיצע הכי מלודי ומסורתי שהמטאל הישראלי יכול להציע. במחווה לאלבומי ענק שיצרו את המטאל המסורתי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, Metal Scent התאגדה ממספר מוסיקאים מוכשרים כמו שדים שבאהבה רבה באו ליצור בעצמם, סוף כל סוף וללא התחכמויות, אלבום מלא וגדוש במוסיקת מטאל שכזו. למרות שאל האלבום כנראה נגיע במהלך השבועות הקרובים – הבא נתייחס רגע להופעה.

בהסתערות שוצפת הגיעו לבמה שירים כמו Hold On שכל כולו NWOBHM עשוי כל טוב ובאמת שברמה הבין-לאומית ולא סתם צל של יצירה, ואחריו גם שירים כמו Coast To Coast שחולש על Power Metal גרובי ואווירתי, Never Too Late שפוגע בדיוק במשבצת ה-Power Metal הקלאסי והסופר-מלודי שלא מולאה לעולם כראוי בארץ. שירים כמו Silk Of White הביאו את הסולן רמי סלמון למרכז הבמה והוכיחו שמדובר בקול הטוב ביותר בארץ. קראו שוב, הקול הטוב ביותר בארץ. קראתם נכון. אפשר להתווכח על כמה חבר'ה כמוני יודעים לשאוג את דרכנו אל ליבם של חובבי המטאל הקיצוני – אבל שליטה קולית אמיתית, אוטנטית ומרשימה באה רק מהמנעד המרגש של שירה מלודית – ורמי סלמון הוא המאסטר שף של העניין בארץ. עם קול שנלקח הישר מאגדות חיות בשיא דרכן כמו Bruce Dickinson או Ian Gillian. Inner Light הביא את אולג מ-Desert כאורח על הקלידים כאשר החבורה השתוללה. בדרך גם זכינו לשמוע סולו תופים אנרגטי מהמתופף רוני זי – ותחרות סולואים מלאה בסטייל, טכניקה, נשמה ונשימות עצורות בין יניב עבודי המטאליסט (מ-Prey For Nothing) ודרור יקר הרוקיסט (למי שזוכר – מהאגדה ששכחו לספר 'מכת שמש' משנות השמונים) – כמו כן שיר אקוסטי של דרור ורמי לבדם על הבמה – שהיה אנרגטי גם בלי תופים, בס וגיטרה חשמלית.

בגדול – מי שמבכה על כך שאין מטאל מלודי טוב בארץ, פשוט לא חווה את ההופעה של Metal Scent לפני כן – ומי שלא שר איתם את המלודיה המדהימה של Everybody's Gone כאילו מדובר במינימום Fear Of The Dark לא יודע שמדובר בלהקה שנוצרה מקליברים גדולים יותר ממה שהמטאל המלודי בארץ היה רגיל לבלוע. הלהקה קינחה בכמה קאברים מאלבומם העמוס קאברים (לא, לא היה "בדד" או שירי מזרחית אחרים – בואו ננסה לחשוב על התקופה הזו כמו ש-Pantera חשבו על תקופת הגלאם שלהם) כמו Delilah ו-One Ticket To The Blues – אבל הם ממש היו רק קינוח. אז נכון, Metal Scent לא מחדשים דבר וחצי דבר לסצינת המטאל והרוק העולמית, אבל הם עושים את זה בכל כך הרבה הנאה וכל כך הרבה כיף – שמי שם פס על זה שהם נזכרו ליצור אלבום ומופע מעולים כל כך 25 שנה מאוחר יותר משאר הענקים ? כלשונם שלהם – It's Never Too Late…