רשמים מהמחלקה הסגורה – סקירת פסטיבל Psycho Ward Fest Vol. 1

לא יודעות מה איתכם שם בבית, אבל ספטמבר היה קשה. אולי זה אדי חופשת הקיץ שעדיין מדגדגים באף, ואולי זה הסתיו שממשמש ובא, אבל שתינו חשנו שהגיעה העת לאיזה בוסט אנרגיה ולהשתגע כהוגן. ואכן בצהרי שבת ה- 24 בספטמבר, שניה לפני ראש השנה התשפ"ג, פסטיבל ה- Psycho Ward הראשון יצא לדרך במועדון הגגרין בתל אביב. בתוכנית אמנם היה רק יום אחד, אך מדובר ביום ארוך, מגוון וגדוש עד להתפקע בכל טוב תוצרת המטאל המקומי.

אנחנו נמצאים כרגע באיזה sweet spot בסצנת המטאל המקומית – מצד אחד יש פריחה של הרכבים צעירים ושל התחדשות בז'אנרים מגוונים, ומצד שני הרכבים ותיקים יותר משגשגים ומשחררים אלבומים מהוקצעים,
פורצים לסיבובי הופעות מעבר לים וחותמים בלייבלים בינלאומיים. ובתוך כל זה, לצד ההפקות הוותיקות וכל ימי הציון המוכרים, היה זה רק הגיוני שיקומו גם יוזמות חדשות ומסורות חדשות. והנה גם הן לא איחרו להגיע, פסטיבלים חדשים צצים כפטריות אחרי הגשם וביניהם – הפקה חדשה מבית היוצר של ולדיסלב מזורנקו ו-Hotbox, שעוד מלפני שרגלינו בכלל דרכו בתוך הגגרין היה ניתן לחוש את האנרגיות הגבוהות והאמביציה הממכרת שלה.

הגענו צוות מכובד מטעם מטאליסט, חמושות וחמושים באטמי אוזניים ומצלמות, בהיכון לתת (ולקבל) בראש. יאללה?

"יהיה מגניב היום, ואם לא אני בן זונה"

את ההתחלה החזקה והאקסטרימית של היום זכתה לתת להקת Violate Inner Amends (ובקיצור – VIA), הרכב צעיר אך בועט שהספיק לשחרר שלושה סינגלים לאוויר העולם – האחרון שבהם ממש לפני חודשיים. כבר מרגע עלייתם לבמה באיפור קודר ותחפושות מינימליסטיות-אך-אפקטיביות אפפה את הגגרין אווירת יום פסטיבל, שהלכה והתחזקה עם פתיחת ההופעה עם וידאו ארט משובח שהשלים סופית את האווירה עליה VIA בבירור השקיעה בקפדנות רבה. כמו שאמר סולן הלהקה יוסף חיימוב, "יהיה מגניב היום, ואם לא אני בן זונה" – VIA פירקו את המקום עם סט קצר של חמישה שירים בלבד, כאשר בנוסף לשלשה שכבר בחוץ ביצעו גם שני שירים חדשים (תחת השמות המסתוריים 9 ו-5). הקהל היה מחומם היטב ופצוע קלות, והונחו היסודות ליום המשוגע שלפנינו.

לאחר המתנה לא קצרה (אך בהחלט משתלמת), עלתה לבמה להקת Stained With Silver, להקת מטאלקור צעירה, שהספיקה לשחרר EP בשנה שעברה. חברי הלהקה עלו עם השיר Suits שנפתח בצלילים קלילים שנשברים בצעקה. הלהקה משלבת מטאלקור עם צלילי סינטיסייזרים וקצת מוזיקה אלקטרונית, שמבוצעים בלייב ע"י הקלידן חן ג'יאן. השילוב הזה מאפשר ללהקה ליצור סאונד מאוד מיוחד משולב בריפים כבדים ונותנים בראש. דניאל בארון ויוסי יוסף, שני זמרי הלהקה שרים גם בגראולים עצבניים, וגם מרגשים בשירה הנקייה ומייצרים גיוון נוסף בתוך השירים שלהם. במהלך ההופעה התפתחה מסיבה על הבמה שגרמה לקהל לקפוץ ולרקוד ולרצות שההופעה המעולה הזו תמשיך עוד זמן רב. בסוף ההופעה, חברי הלהקה מסיימים עם הסינגל האחרון שהם הוציאו, Apart, שבו אפשר היה לשמוע כמה שהלהקה הצעירה מתפתחת מוזיקלית.

"Same Shit, Different Scene"

חזקים ומהירים תפסו את מקומם על הבמה Kids Insane, להקת הארדקור פאנק שייתכן שזרה ואולי גם מוזרה בנוף לנתח גדול מהקהל המטאליסטי. אבל מדובר בפנינה ולא פחות מהברקה בליינאפ, שלא רק שהוסיפה שואו של מבין הטאלנטים הכבירים ביותר של סצנת הפאנק הישראלית, אלא גם הוסיפה צבע חדש לקהל. פאנקיסטים – הם לבושים קצת אחרת ממטאליסטים, הם מרעישים קצת אחרת וכועסים קצת אחרת. אנחנו לא תמיד רואים את נקודות החיבור בין הסצנות, אבל כמו שהטיב לתאר זאת אסף יחזקאל – same shit, different scene. הופעתם של Kids Insane התלבשה כמו כפפה בתוך יום מטאליסטי, עם סטליסט ענק (בכל זאת פאנק, שירים אגרסיביים במהירות האור) והזרימה הטבעית הייתה ברורה לפי תגובת הקהל שהתעצבן היטב, פירק את הרחבה ואף גדש את הבמה ברגע שניתנה לו ההזדמנות. יש יאמרו שהמוש פיט הוא הגשר בין התרבויות.

שינוי קליל בלו"ז הזיז את הופעתם של Saffek לסוף היום, ובשל כך עברנו בשינוי חד באווירה אל Oceans On Orion, שפתחו את הופעתם עם Start From Nothing, בחירה מעולה שכן זהו סינגל טרי אותו שחררה הלהקה ממש שבוע לפני כן. התחלה בועטת להופעה המלודית ביותר בחצי הראשון של היום, שממשיכה עם מיטב חומרי הלהקה, הכוללים שלל המנוני רוק סוחפים, ביניהם Tomorrow's Rain המרגש ועד Love הנוגה. אל הבמה מצטרף עמית פורטוס, מי שהיה גיטריסט הלהקה עד לפני חודשים ספורים וכיום ממלא את תפקיד הגראולר האורח, שנותן קונטרה והשלמה נהדרת לשירת הקלין של לב קרז'נר. Oceans צפויה לשחרר את אלבום הבכורה שלה בעוד מספר חודשים ספורים – יש למה לצפות.

בשינוי חד נוסף בסאונד המוזיקלי, באנרגיות מטורפות ובכל הכוח, עולים לבמה חברי להקת המטאלקור Her Last Sight. מדובר בלהקה שהוציאה ב- 2021 את אחד מאלבומי המטאלקור הכי טובים שיצאו בארץ, ועל אף שמדובר בלהקה צעירה, ההופעה שלהם מאוד מקצועית. הריפים מעולים, הסולואים מרשימים, שינויי הקצבים במוזיקה נותנים בראש והשילוב בין הגראולים המגוונים והקלינים המרגשים מייצרים סאונד מלודי וקשוח. יש לניר שוורץ, סולן הלהקה, נוכחות מאוד דומיננטית על הבמה, הוא מרבה לזוז וההופעה שלו מוסיפה לאווירת מסיבת המטאלקור המטורפת של הלהקה. בין השירים שהספיקה הלהקה לנגן, הם ביצעו סינגל חדש בשם Shadows שגרר תגובות מאוד טובות מהקהל. היה ניכר שהקהל מאוד אוהב את הלהקה, וכשההופעה הסתיימה עם טעם של עוד, חברי הלהקה ירדו מהבמה עם קריאות "עוד אחד!" מקהל.

האווירה מתחממת, מתחממת, חמה, לוהטת

היה איזה דיסוננס יפהפה בין המוזיקה הבוקעת מהרמקולים בהופעתה של DPS (קיצור ל-Damage Per Second, כמה הולם), מעין צי בולדוזרים שמפרקים גם את אחרון האדישים שבקהל, לבין מה שהלך על הבמה – הייתם חושבים שדת' שובר עצמות כשל DPS יגיע יד ביד עם פוזה קשוחה, ואכן כך היה הדבר לפרקים, אבל החיוכים הענקיים של חברי הלהקה לאורך כל ההופעה הבהיר שיש פה משהו נהדר ואחר. אז כן, DPS באו כהרגלם לזרוע הרס ולפצלח את הבמה עד חורמה, וכצפוי, לכל אורך הופעתם הקהל היה כים סוער של אנשים מתנפצים זה על זה. אך ההופעה הייתה רחוקה מלהיות צפויה – בין ההפתעות להן זכינו היה דואט שאגות מרעיד קירות בין אורן בלבוס לבין דורין חיון, הלא היא סולנית להקת Srefa; ביצוע בכורה לשיר חדש של הלהקה בשם Once Human, להיט מיידי ושורף; ולבסוף – כדובדבן על הקצפת שניה לפני סיום ההופעה, הוזמנה לבמה יעל הדר, צעירה מצוות ההפקה, שהפליאה בצרחות מסמרות שיער ונוכחות בימתית מעוררת קנאה, ונתנה תקווה שדור העתיד מבשל לנו מטעמי מטאל לעתיד.

הפסטיבל לא מפסיק להפגיז בגיוון שלו, וקצת אחרי השעה 20:00 עולה לבמה להקת הראפ-מטאל Hotbox. חברי הלהקה עולים בסרבלים כתומים ממותגי Hotbox עם כיתובי גרפיטי שחורים, וכמו תמיד- עם מסכות סקי. הם פותחים בשיר ShellShock, שישר מקפיץ את הקהל. לאורך כל ההופעה חברי הלהקה שומרים על אנרגיות גבוהות עם מוזיקה בועטת, קפיצות בכלל לא הגיוניות באוויר וגרוב שלא משאיר רגע לנשום. הסרטונים שרצים מאחורי הלהקה מוסיפים לאווירה החוליגנית של ההופעה, יחד עם השטרות שנזרקות לקהל, שמריע בכל פעם שסולן הלהקה, Danny D Maloy, מבצע סלטות על הבמה.
הקהל מקבל מנוחה (יחסית כמובן) בשיר המרגש Not My Choice, בו עולה לבמה בהפתעה נועה גרומן, סולנית להקת Scardust, במסכת סקי ורודה וקוקיות, לבצע את הקטעים המלודיים בשיר.
הריפים של הלהקה קשוחים ויחד עם קצב התופים העצבני של DaNi Skinny G המוזיקה שלהם עושה חשק לשבור דברים. גיטריסט הלהקה, Eddie Flipa Mel, הוא גיטריסט יחיד, שעושה עבודה מטורפת, תוך כדי שהוא לא מפסיק לקפוץ (כולל Crowd Surfing).

אחרי ההופעה הזו לא ברור היה איך לעזאזל מוצאים כוח להמשיך לקפוץ ולעשות הדבנג בהמשך הפסטיבל – אבל תאמינו לנו שנמצאו הכוחות, כי אם הערב לא התחמם מספיק, הנה הגענו אל Prey For Nothing שהגיעו לשרוף את הגגרין. כבר על תחילת ההופעה אנו לומדים שהיינו -ככה- קרובים מלא לראות אותם הערב, ושיפתח לוי מתופף הלהקה הגיבור הגיע למרות מקרה לא נעים בכלל של ורטיגו. אין יותר מטאל מלהופיע את הנשמה שלך כשאתה חולה, ו-Prey נתנו הופעה חולה indeed – שאגותיו העמוקות של יותם דפיילר אבני הובילו את הקהל בין סלעי היסוד של יצירת הלהקה, מ-Angels of Atheism הצעיר ועד Overture of Dust הקלאסי, והקהל צרח את נשמתו ופרץ בהדבנגינג עצבני לסירוגין. עבור שיר הנושא של אלבומם האחרון (שזכה ממש לאחרונה להוצאה מחודשת תחת לייבל בינלאומי) עלתה להתארח יעל הורביץ, סולנית StormbounD, שהפכה לאורחת קבועה ומבורכת בהופעותיה של Prey. אך עוד לפני שהחלה השירה בהמנון המלודת' העברי הזה פרץ הקהל בשירה שליוותה והרימה לגבהים חדשים את ריף הגיטרות הפותח את השיר. לשירם האחרון והאייקוני Against All Evil סחפה הלהקה את המועדון הרצוץ אך רחוק מלהתעייף לעוד מוש פיט, מה שהזכיר למי שהעז לשכוח שהערב עוד צעיר ומחכה לנו עוד חת'כת שגעת בהמשך.

אם יש ספק, אין ספק

לא משנה כמה הרגליים כבר כואבות בשלב הזה של הפסטיבל, ברגע ש- Subterranean Masquerade מתחילים את המסיבה שלהם, הגוף מתמלא באנרגיה המטורפת שהם מביאים איתם לבמה. וידי, כהרגלו בתחילת הופעה, מציג את הלהקה, והפעם הוא מספר שלכבוד השנה החדשה הם פותחים את ההופעה בשיר חדש. השיר מאוד "סאבמאסקי" מוזיקלית ובעל גרוב מדהים (שתהיה לנו שנה מלאה בגרוב מדהים!). חברי הלהקה, שחזרו לא מזמן מהופעה ברומניה, לא נותנים לשום התקלה בדרך לעצור את ההופעה האנרגטית שלהם על הבמה, יחד עם כל הפעלות הקהל היצירתיות שכוללות הפעם פצצות קונפטי וגם טרמפולינה. השיר Mountain Fever גורם לקהל לקפוץ, "יה שמע אביונך" שמתחבר ליום כיפור מייצר מהר מאוד מוש פיט, Diaspora My Love המרגש גורם לכולם להדליק את הפנסים בטלפונים, ו- Somewhere I Sadly Belong גורם לכולם לצרוח "Are we going to make it?". חברי הלהקה הם חבורה של נגנים מוכשרים וסולן עם תיאטרליות נדירה, שתמיד גורמים לקהל לרחף אל תוך עולם אחר ולרצות שההופעה תימשך שעות.

השורדים האמיצים שהחזיקו עד השעות המאוחרות של היום זכו להופעה חזקה ביותר של Walkways. אמנם הלהקה חזרה לפני זמן קצר מטור בגרמניה וזכתה לחרוך במות במסגרת המגה-פסטיבל Wacken Open Air, ועוד כשבוע תחמם את Jinjer הענקית בהופעתה בארץ, אך אף במה אינה גדולה או קטנה מדי עבור החמישייה המסונכרנת ומפוצצת האנרגיות שהיא Walkways. הלהקה זורקת לעבר הקהל ממיטב פצצות האלטרנטיב מטאל המפרקות שלה אחת אחרי השניה, עם סטליסט שכאילו נבחר בפינצטה משני אלבומיה, אך גם לא בוחלת באמצעים וב- real talk מצד רן ירושלמי, גם בהקדמה מכווצת לב על הקשיים שהובילו לכתיבת Trumpet Call שזיכתה את הלהקה במחיאות כפיים רמות והזדהות עמוקה, ובין עם בהקדשת שיר חדש של הלהקה, A Reminder, לאביו שנפטר, שזכה לאהדה כנה מצד הקהל. רגעים שכאלו מבהירים שלא מדובר כאן באסופת זרים שהגיעו לאירוע מקרי, אלא בקהילה צומחת של ממש.

לבסוף, בשעה 00:30, 7 וחצי שעות אחרי השעה המתוכננת בלו"ז, עולה לבמה להקת SaffeK. יונתן אלטר, מתופף הלהקה, עוכב במצריים בדרכו חזרה לארץ, והיה חשש כי לא יספיק להגיע כלל להופעה. אבל נראה שהפסטיבל הזה גורם למתופפים לעשות את הבלתי אפשרי ולהגיע להופיע למרות הקשיים. הלהקה מספיקה לבצע סט קצר של כרבע שעה, אבל מוכיחה לנו שהיה כל כך שווה להישאר עד הסוף, ולקבל קינוח מלא תיאטרליות וגרוב. אורן אמיתי הוא סולן כל כך מיוחד וההופעה שלו מראה שהוא נולד לעמוד על הבמה ולהציג לעולם את כל הכישרון המוזיקלי והתיאטרלי שלו. הוא אוהב את הבמה ואת הקהל ולא חוסך בהפגנת האהבה הזו בהופעה. הלהקה נותנת את כולה בזמן שלה על הבמה וגורמת לקהל להתבונן בהם בעיניים נוצצות מהתרגשות (טוב נו, גם קצת מהעייפות).

עברנו כ- 10 שעות של טירוף, שממנו גם הצעירים והפוחזים שבקהל יצאו חבולים. ליום גדוש שכזה היינו כסצינה צמאים כבר זמן רב, והיה קשה לפספס את האווירה המדהימה שהייתה גם בתוך המועדון, גם בחצר בין דוכני המרץ', וגם מאחורי הקלעים. לאורך כל היום שררה בפסטיבל אווירה נפלאה, שהורגשה בחיבור של הקהל ללהקות, בחיבור הפנימי בתוך ההופעות, וגם באזור החיצוני של הגגרין, שהיה מפוצץ עד להתפקע ושקק חיים לאורך כל היום. חברי להקות רבים הגיעו גם הם מוקדם לפסטיבל, גם אלו שהופיעו ממש בסופו של היום, כדי לתמוך בלהקות הנוספות שהופיעו. היה תענוג אמיתי לראות את החברות בין הלהקות ואת האינטראקציה הנרגשת של הקהל עם חברי הלהקות שצפו ופרגנו מהרחבה.

הופעות חיות הן משולש קסם, המורכב משלוש צלעות עיקריות – להקות, הפקה וקהל. מבחינת הלהקות וההפקות אנחנו נמצאים כרגע בתוך עידן תחייה מחודשת בסצנה המקומית – הופעות תדירות, הפקות אמביציוניות, ריליסים חדשים ומשובחים הזורמים כמו בירה, ובעיקר הרבה יצירה, הרבה תעוזה, הרבה כישרון. שתי צלעות יציבות, נבנות ומתפתחות. ומה לגבי צלע הקהל? פה, לדאבוננו, יש לנו עוד עבודה לעשות. הקהל שהגיע היה ללא כל צל של ספק מגוון מאוד ויצר הרבה מהקסם שהיה באותו אירוע, אבל היינו רוצות לראות כמות כפולה, משלושת ואף מרובעת של אנשים שיגיעו לפסטיבלים ייחודיים שכאלו. אחת – כי מגיע לאנשים מאחורי ההפקה ועל הבמה, ושתיים – כי אתם (כן כן, ממש אתם שקוראים את הסקירה שלנו עכשיו) פשוט לא יודעים איזה טרפת מחכה לכם שם במועדונים. יש תסיסה עצבנית שרק מחכה שנגמע אותה, ואין הזדמנות טובה יותר להיחשף לסצינה המקומית מאשר בפסטיבלים כמו ה- Psycho Ward. יש עוד כמה שמתקרבים בצעדי ענק, אז… נתראה שם?

הלהקות שהשתתפו בפסטיבל:
Walkways
Subterranean Masquerade
Prey For Nothing
HotBox
DPS
Her Last Sight
Oceans On Orion
Saffek
Kids Insane
Stained With Silver
Violate Inner Amends