צילם: עמית ליבר
לIron Maiden ולי יש הסטוריה ארוכת שנים. אלבום המטאל הראשון ששמעתי אי פעם היה The Number Of The Beast ומאז לא הפסקתי. זו אחת הסיבות שאני קפדן בכל הנוגע לביצועי שירים של הלהקה האפית הזו. אני מכיר את המילים, את הלחנים ואת הסולואים של כל גיטרה בעל פה. אפילו חלק מהתופים (החלקים הראויים לכך) נחקקו במוחי. כששמעתי על הופעת המחווה של ה- Prowlers ידעתי שאני צריך לשמוע סוף סוף על מה מדובר. פייר? יצאתי מרוצה עם חשק לשמוע בערך את כל האלבומים של מיידן מההתחלה עד הסוף ברצף.

כשנכנסתי לתמונע לא יכולתי שלא להבחין בכך שברקע התנגן שיר של Shiran Band, שסולניתה היא גם סולנית הProwlers שירן אוואיו. אני לא יודע אם זה צעד שיווקי ועד כמה הוא נכון, בהתחשב בעובדה שזה לא בדיוק אותו קהל, אבל אף פעם לא רע לחשוף את המוזיקה שלך לקהל נוסף ומגוון. ואין ספק שהקהל שהיה במקום היה מגוון – מבוגרים (ואף מבוגרים מאוד) לצד ילדים זרמו לתוך התמונע בכדי לשמוע מחווה לאיירון מיידן, מתוך רצון להזכר וללמד את הקטנים איך להקת על נשמעת (אמנם בגרסאת קאבר, אבל נשמעת). מפסנתר הכנף שמתחת למדרגות התחילו לבקוע לפתע צלילים, כשמישהו מהקהל החליט לנסות לנגן עליו והפיק את הפתיחה של Master Of Puppets מהכלי המאובק. זה כנראה משהו שמעיד על אופיו של הקהל – כזה שלוקח כלי קלאסי והופך אותו למכשיר ליצירת מטאל.

הלהקה עולה לבמה כששירן לבושה חולצת טייס וכובע טייסים (ברוס דיקינסון, למי שלא יודע, הוא טייס מסחרי מוסמך ואף מטיס לעיתים את הקו של לונדון-תל אביב) ומיד פוצחת בשיר שמתאים לתלבושת – Aces High, בעקבות נאומו חוצב הלהבות של צ'רצ'יל מימי מלחמת העולם השנייה. הגיטרות מתואמות והסאונד שלהן נשמע היטב אבל התופים חזקים לי מדי ומשתלטים לא מעט על הסאונד באופן כללי, כשהם גוברים אפילו על שירתה של שירן (שלא בדיוק אפשר לומר שיש לה קול חלש). עם זאת הסולואים והמעברים בין הגיטרות תאמו את המקור באופן מדוייק למדי, ושירן עמדה בשיר בצורה מצויינת. המשוכה הראשונה של החרדה נחצתה באופן טוב למדי לטעמי ומכאן העניינים רק התחממו. המעבר לTwo Minutes To Midnight היה חלק והקצב של הלהקה המשיך להתגלגל תוך שהלהקה נשמעת כמעט כמו המקור (בכל זאת, בחוסר של גיטרה אחת מול מיידן של היום – תחליטו אתם אם מדובר בגאריק או שמדובר בגאריק שחסר) בזמן שהקול של שירן מחליף את הקול של ברוס בצורה מעולה. לא ידעתי מבעוד מועד איך יישמעו השירים כשאשה שרה אתם במקום גבר, אבל בהתחשב בעובדה שיש כמה קאוורים מצויינים (כדוגמת The Evil That Man Do שמבוצע על ידי פלור יאנסן עם After Forever) קיוויתי שזה יעבוד טוב – ולא התבדיתי.

אחד ההמנונים הידועים ביותר של מיידן, הלוא הוא The Trooper גורר תשואות רמות מהקהל וכמו בכל השירים המילים נשמעות מכל פינה בתמונע. שירן תופסת דגל אנגליה ורצה איתו מצד לצד תוך שהיא מנופפת בו לעבר הקהל (בדומה למחוות שברוס עושה בזמן הופעות הלהקה). ללהקה כמו מיידן יש קהל מעריצים אדוק, כמעט כת, שעוקב אחרי הלהקה לכל מקום בעולם. הם מכירים את המילים לכל השירים ויודעים בדיוק רב אם הגיטריסט מחמיץ כניסה או הסולן מפספס מילה. זה אחד הדברים שעושים את הקאוורים ללהקה הזו כל כך קשים. כל מי שניסה לנגן את תפקיד הבס של סטיב האריס יודע עד כמה הוא קשה, כמה כח וסיבולת נחוצים וכמה טכניקה דרושה. אני ניסיתי ואחרי שיר אחד שבקושי צלחתי אותו עד סופו הידיים שלי היו מאובנות יומיים אבל בסיסט הלהקה עומד במבחן הקשה בכבוד רב. הכניסה עם תפקיד הבס לWasted Years קשה במיוחד ועל פניו של הבסיסט נראה המאמץ.

הפתיחה הבאה היא כזו שאי אפשר לטעות בזיהוי השיר אותו היא מקדימה. Woe to you, oh Earth and Sea, for the Devil sends the beast with wrath…. השיר The Number Of The Beast הוא שיר הנושא של האלבום בעל אותו השם, וזה אחד הדקלומים המוכרים ביותר בתולדות הלהקה. הקהל מדקלם (כמובן) את הקטע והשיר מתנגן לו, כשלאחריו כניסה חזקה נוספת של הלהקה עם עוד "המנון" של מיידן – Can I Play With Madness. אני אוהב את השיר הזה עוד מאז שהוא יצא (כן, אני זקן, עברנו על זה פעם, שמעתי את הקלטות האלה כשהן רק יצאו) והוא מתחבר לשגעון הפנימי שלי. זו גם הסיבה שאני מכיר כל פיפס בו בעל פה, ואני מאושר לשמוע את הביצוע חד, מדוייק על התו וחסר גיהוקים או פספוסים. תענוג. בכלל, כמות ה"המנונים" שאיירון מיידן הצליחה להוציא תחת ידיה הוא כמעט חסר תקדים; מכל אלבום של הלהקה יש לפחות שיר אחד שיכול בלי חשש להכנס לפנתיאון המטאל, חלק מהאלבומים מכילים יצירת מופת אחת אחרי השנייה ועדיין אי אפשר לטעון שיש פה "נוסחה" מסויימת פרט לעובדה שמיידן פשוט עושים שירים טובים מכל הבחינות, שירים שגורמים לך לרצות לחזור אליהם גם 30 שנה אחרי שהאלבום יצא.

השיר הבא מצריך ביצים. לא משנה איך תסתכלו על זה, איך תשמעו את זה או איך תנסו לנגן את זה, לנגן את Rime Of The Ancient Mariner בהופעת מחווה בלייב מצריך ביצי פלדה או ביציות של שור, אבל לחבר'ה האלה מסתבר יש את זה. השיר הזה הוא אחד הקשים ביותר של מיידן לניגון והארוך ביותר שלהם והוא מצריך הרבה מאוד עבודה ודיוק. ה Prowlers מתחילים במסע הארוך אל תוך השיר, מרקדים על התווים ושטים עם הימאי הישיש ומגיעים אל ההפוגה הקלה שבתוך השיר, כשזיעה נוטפת ממצחו ופניו של הבסיסט, אות לעבודה הקשה שלו עד כה. המתופף מוסיף אביזרים נלווים בכדי לנגן את הסט המתבקש במעברון הזה ובסיום קטע הביניים חוזרים לקצב המטורף של השיר הזה. לקראת סוף השיר נדמה לי שלשירן נגמר קצת האוויר (לא מפתיע, למען האמת. כמו שאמרתי – שיר מאוד קשה, לכולם) ואחרי סשן קצר של צרחות לקהל עוברים לשיר הבא, שיר מלא כח – זהו Power Slave. גם עכשיו התופים משתלטים לצערי על ההצגה ואלא אם ניקו מקבריין, ירום הודו, היה יושב על התופים – לא הייתי נותן להם כל כך הרבה עוצמה. עם זאת, למרות שניקו עצמו לא על העמדה המתופף שלהם נותן מעצמו כל מה שיש לו, ולדעתי הוא השאיר לא מעט DNA על המקלות.

Run To The Hills מתחיל בהלמות התופים המוכרות והריפים המהירים נכנסים לשאגות הקהל והשירה של שירן. בקטע בשיר בו קולו של ברוס מתחיל בבס נמוך ועולה לאיטו לכדי צעקה הקהל מתחיל בידיים מוכוונת כלפי מטה ולפי הצליל מרים אותן, עד שהידיים מונפות באוויר גבוה גבוה, והידיים נשארות למעלה גם לכל אורכו של השיר הבא, שיר הנושא של האלבום שנחשב למוצלח ביותר של הלהקה עד היום, Fear Of The Dark. השיר העוקב אחריו הוא השיר היחיד בסט הזה שהזמר במקור לא היה ברוס דיקינסון והוא מאלבום הבכורה של מיידן שנושא את שם הלהקה – Iron Maiden. לא כולם מכירים את השיר מהאלבום העתיק הזה, בכל זאת הוא יצא כשאני עוד הייתי עולל ורך בימים, אבל מה (יותר נכון מי) שכולם מכירים זה את אדי, וכשבובת אדי (למעשה מישהו מהקהל שברגע האחרון תיאם עם חברי הלהקה) עולה לבמה, כולם כולל כולם מתלהבים, בלי קשר לשיר המתנגן ברקע בזמן שהוא מסתובב על הבמה ואוחז בראשיהם של הנגנים ומניף ידיו. את ביקורו של אדי חותמת שירת יום הולדת לגיטריסט הלהקה שחוגג 30, בסגנון שרק מטאליסטים יודעים לשיר.

Moonchild הוא השיר הבא בתור וכמו באחרים הצלילים מדוייקים והסולואים קולעים בול, דבר שאינו פשוט במקור. "המעלה באוב" הוא The Clairvoyant והוא השיר שממשיך את רצף הלהיטים שהפראולרס מעלים מולנו, וגם הוא מבוצע באדיקות על ידי החבורה המכורה. "יש עת לחיות ועת למות, עת לפגוש את היוצר שלך, אך האין זה מוזר להיוולד ומיד למות?" זועק הקהל עם שירן, כשההופעה המצויינת הזו עומדת בפני תומה שלה. ההופעה מסתיימת עם הילול השם, רגע אחרי שמישהו מחליט לבקש את Ace Of Base. Hallowed Be Thy Name חותם את הערב המשובח והבסיסט "יורה" אל הקהל תווך שאגות אקורדי הסיום לשיר, והלהקה מסיימת באקורד חזק ערב רועם במיוחד לכבודה של להקה נדירה במיוחד.