שובו של החלום – סקירת הופעה של Dream Theater בישראל

מודה, אני באיחור ענק עם הסקירה להופעתה האחרונה של Dream Theater בארץ, שהתרחשה בליל ה-14 בינואר 2023. לא משנה איך ניסיתי לעבד לכדי מחשבות קוהרנטיות את התחושות שעלו בי בעקבות ההופעה, ולהוציא את אותן המחשבות אל הנייר הדיגיטלי, לא הייתי מרוצה ממה שיצא. שקלתי לחזל"ש את הסקירה ולהודות בתבוסה, אך המחשבות לא הפסיקו להסתובב לי בראש הלוך ושוב, לפרקים מהדהדות בקול מחריש אוזניים וברגעים אחרים לוחשות בפינה, מתגרות בי. החלטתי לשבת ופשוט לשפוך הכל, מאורגן או מבולגן – יהיה מה שיהיה. הרי זו לא סתם איזו הופעה – זו פאקינג Dream Theater. רבים מאיתנו בנו את רפרטואר הטעם המוסיקלי שלנו על שורשי יצירתה של הלהקה הזו, אחרים החלו בכלל לנגן וליצור מוסיקה בעצמם בהשראת חבריה, ואחרים חיזקו את זיקתם למטאל מתוך בוז עמוק אליה. איך שלא תסתכלו עליהם, גם ביצירתה המוקדמת והקאלטית וגם ביצירתה המודרנית (שתכף נגיע לדבר עליה כמו שצריך) – קשה מאוד להיות אדישים אל DT או אל כל אחד מחבריה.

אותה ההופעה בערב אמצע ינואר לפני כחודשיים הייתה הפעם הרביעית בה ראיתי את Dream Theater לייב – הפעם הראשונה הייתה בהופעת הבכורה שלה בארץ ב-2009, לפני עזיבתו של Mike Portnoy מתופף הלהקה המיתולוגי, השניה ב-2017, והשלישית ב-2019 בפסטיבל הפרוג Dream Fest Israel. במבודד מכך יצא לי לראות את סולן הלהקה James LaBrie מופיע על במה פעם נוספת, כחלק מהשתתפותו בהופעות הנהדרות של The Theater Equation – ההמחזה של אלבום הקונספט האייקוני של Ayreon, שעלתה לסופ"ש אחד בודד בהולנד עם LaBrie בתפקיד הדמות הראשית סביבה בנוי סיפור האלבום/מחזה. לאור נקודות הדגימה השונות האלו לביצועי הבמה ואיכויות המופע שלהם, אני מרגישה שהמשפט הבא שאכתוב יהיה מבוסס מספיק ושאני עומדת מאחוריו, על אף הלבטים הפנימיים שעוד טורדים אותי עת כתיבתו והסתירות המובנות שבניסוחו – ההופעה ב-14.1.23 הייתה מעולה כצפוי, אך גרועה להפליא.

אתחיל מההתחלה – כאחת שנוהגת לפקוד הופעות או במועדונים המכילים מאות בודדות של אנשים, או בפסטיבלי ענק של עשרות אלפים, האנגר 11 היה חוויה שונה וקצת מערערת עבורי. מה ל-DT, שראיתי בעיקר באוויר הפתוח, ולמקום שכזה? ההאנגר 11 הוא אמנם מקום מכובד מאוד, והאווירה בו רצינית מאוד ואף מעונבת קמעה, עם כרטיסי גולדן רינג, ניחוח פופקורן באוויר ושמירת חפצים שמחכה מיד לאחר הכניסה המסומנת בחבלולים אה-לה-ביטוח לאומי, אבל האנגר 11 זה לא הלייב פארק, ולא גני התערוכה. וזו הכאפה מספר 1 שקיבלתי בערב זה, שעד אותו הרגע כנראה קצת הייתי בהכחשה לגביה – Dream כבר רחוקה מתואר מלכת הפרוגרסיב מטאל הבלתי מעורערת, ועברה כבר משכבר את שיא הקריירה שלה כלהקה. החללים שהיא מסוגלת למלא ככל הנראה הולכים וקטנים, והבמות שמארחות את הופעתה, שמלכתחילה אינה דינמית או תיאטרלית במיוחד, גם הן נהיות צנועות יותר ומתהדקות סביבה. גם הקהל הולך ומזדקן, ואם פעם הייתי מריחה ניחוחות קלושים של סמים קלים ואלכוהול כבד מהקהל שסביבי, כיום אלו ריחות טבק מקטרת מחד וניחוחות תבשילי שבת מאידח שאחזו באפי לאורך כל ההופעה.

ובכל זאת – לא יכולתי שלא להתרגש לקראתה. עם פרסום ההופעה לא יצא לי עדיין להאזין לאלבומה האחרון של הלהקה וה-15 במספר, A View from the Top of the World, והחלטתי להמשיך ולא להאזין לו ולהגיע אל ההופעה "נקייה" ונטולת דעה קודמת. החלטתי גם לא לבדוק את הסטליסט הצפוי. לא יכולתי שלא לפתח בכל זאת קצת ציפיות – היה ברור שכהופעה בטור המפרסם את האלבום (קצת יותר משנה לאחר יציאתו, בכל זאת הקורונה עדיין קצת משבשת את התוכניות לפעמים) אנחנו צפויים לקבל הרבה חומרים חדשים, והעובדה שהשיר הפותח את האלבום, The Alien, זכה בגראמי ב-2022 בקטגוריית "מופע המטאל הטוב ביותר", הגביר את סקרנותי אף יותר לגבי איכותם ורמתם. קיוויתי גם לזכות לדגימה מהחומרים היותר ותיקים של DT שאהובים עליי במיוחד.

לפני שאתחיל בתיאור ההופעה, אתחיל בדעה לא פופולרית: אני אוהבת את James LaBrie. אפילו מאוד. כן כן, אני יודעת, הקול שלו ממש לא מה שהיה, וגם כשהיה בשיאו לא תמיד היה כוס התה של כולם. זה נכון, עוד מאז תחילת פעילותה של הלהקה היה החוליה החלשה בהרכב. אבל למען ההגינות, קשה שלא להיות כזה לצד חבורת הוירטואוזים שהוא חולק איתם את הבמה. לנצח ככל הנראה תהיה לי פינה חמה לאחד הקולות הראשונים להם האזנתי במטאל, שסיפר לי בשירה נקייה ליריקה סיפורית ופתלתלה לצלילי מוסיקה שהיפנטה אותי לילות וימים ארוכים בתיכון ובצבא.
דעה לא פופולרית מספר 2: המוסיקה של Dream Theater בעיניי מלאת רגש ועוצמה. עם השנים התעצבה המוסיקה שלהם כטכנית מאוד, אולי אפילו מדי. מסובכת ומסבכת, על גבול המנוכרת. אין בה טעויות או צליל סורר, וגם בהופעותיהם לרוב מופיעים חברי הלהקה כמרוכזים בעשייתם. אך מאז ומתמיד להאזין באוזניות, ואף יותר בלייב, למלאכת המחשבת הזו ולדיוק וההקפדה הללו, עוררו בי התרגשות עצומה. במשהו כה מדוקדק, כמלאכת הרכבת פאזל ענק ומורכב, או יצירת מנדלות מורכבות ומדוייקות בחול, יש בעיניי דברים מופלאים ועמוקים. אולי הנגינה עצמה טכנית, אך הקפדה הזאת עד כדי טירוף היא-היא עצמה הביטוי של הרגש בעיניי.

את מחשבותיי קטעה תחילת ההופעה, שנפתחה בפתיח משונה של Pink Soldiers, השיר הזה שיצא לכולנו מכל החורים סביב תקופת ההייפ של "משחקי הדיונון", ובכך למעשה קיבלתי את כאפה מספר 2 לאותו ערב – LaBrie נשמע מזעזע. המיקרופון שלו עבד לסירוגין וככל הנראה גם גרם לו להישמע צווחני יותר משהיה צריך, דבר שהמשיך ללוות את ההופעה לכל אורכה. אך מתחת לכל זה, גם עם כל ההנחות והתקלות – הוא פשוט שר לא טוב. הפינה החמה שלו אצלי בלב נסדקה קשות, דבר שהקשה עליי להנות מההופעה לכל אורכה. זה לא היה נראה שזה מטריד מדי את הקהל סביבי, שלפי גילו ולבושו ככל הנראה מלווה את הלהקה באדיקות רבה משלי, ששר את כל מילות השירים וחגג במחיאות כפיים וזעקות שמחה. והיה מה לחגוג – הסטליסט היה ארוך וגם מגוון, עם חומרים אהובים לצד דברים חדשים, נגינה מצויינת מצד כל ארבעת נגניה הבאמת מצויינים, ווידאו ארט נפלא שהתאים בדיוק לכל שיר ויצר חוויה רב-חושית נפלאה. אך פשוט לא יכולתי להתנתק מכך שאני לפעמים פשוט לא מצליחה להבין את המילים ש-LaBrie שר, ומזהה את חלקי השיר רק משירת הקהל.

פתחנו את ההופעה רשמית עם The Alien, השיר שזיכה את DT בגראמי הנכסף. שיר טוב עם פתיחה מצויינת ומהירה של תצוגת תכלית של כלל הלהקה, עם וידאו ארט ששיווה לכל השיר חוויית נסיעה בחלל. הוידאו והנגינה השלימו זה את זו והתאחדו לפרקים (בעיקר באותן דקות אינסטרומנטליות) לכדי מקשה אחת, ומשם המשכנו ל-6:00 אהוד הקהל, מחומריהם הוותיקים יותר של הלהקה.
ובתמה דומה של חדש-ישן-חדש המשכנו לאורך כל ההופעה – עברנו ל-Sleeping Giant החדש, וממנו אל Bridges in the Sky הלא-חדש-אבל-ממש-לא-ותיק, ממנו אל Caught in a Web הישן ואז אל Answering the Call החדש.

לקריאות הקהל LaBrie מכניס אותנו אל נתח בהופעה שיוקדש לאלבום Six Degrees of Inner Turbulence, פנינה מתקתקה עם עבודת קלידים נפלאה של Jordan Rudess שמתחבאת עמוק בתוך רפרטואר הלהקה ושימחה אותה שזוכה לנתח משמעותי, גם אם בביצוע בעייתי רוויי בעיות מיקרופון ומנעד קולי שאינו במיטבו. לאחר מכן קיבלנו בתשואות את Pull Me Under, בביצוע שסחף את כל הקהל לשירה רמה והנפת ידיים. מודה שאחרי ערב עם רגשות מעורבים, גם עבורי זה היה רגע מרגש.

משם המשכנו לשיר הארוך באלבום החדש שלהם (ופרוגרים יודעים למתוח היטב את ההגדרה של מה נחשב שיר ארוך) – A View from the Top of the World, שאורכו עשרים דקות ועשרים וארבע שניות. זה שיר שלוקח את הזמן שלו ונבנה בהדרגה, מכניס באיטיות לאווירה, ומצליח להיות אגרסיבי ולהעלות את הדופק, להוריד אותו חזרה, לעלות לפסגות ולצלול חזרה למעמקים. בשירים ארוכים שכאלו ניתן לחזות בוירטואוזיות של הנפילים הללו כפי שאלוהי הפרוג התכוונו אליה – טכניקה לצד אווירה מהודקת. סיימנו עם Count of Tuscany בהדרן לתשואות הקהל, ועם סיומו נשלחנו הביתה להרהר על שהיה כאן.

ומה בעצם היה כאן? כמה מהמוזיקאים הטכניים הגדולים של תקופתנו נתנו הופעה מפעימה מוזיקלית אך משמימה בימתית. סולן שאני מאוד מאוד אוהבת איכזב אותי קשות, אך גם קיבל תנאים בעייתים. הייתה הופעה מושקעת מאוד, של להקה ששבה ומחבקת את החור המזרח תיכוני שלנו פעם אחר פעם, וקהל מסור שככל הנראה מצדיק את המסע שלהם לצד השני של העולם לאולמות הולכים וקטנים. היה רע, היה נהדר.