שובם של השרדהדים

למעשה, זו הופעה שעלולה בקלות לחמוק מתחת לראדאר בגלל ש-Shredhead, הגיבורים שלכבודם התכנסנו כאן היום, חזרו מברלין אחרי 2000 שנות גלות שהרגישו אמנם כמו 8 חודשים, אבל היו באמת 2000 שנות גלות. תאמינו לי, אני ספרתי. איך שנגמר סיבוב ההופעות שלהם עם Vader באו השרדדים ממודיעין לתת בראש לכבוד אלבומם החדש, Death Is Righteous – שיצא באירופה ועכשיו גם הגיע לארצנו הקטנה. הם קראו לדגל לכבוד המאורע עוד להקה שהם תפסו בדרכם באירופה – את Ferium מהקריות, שבדיוק סיימו גם כן טור מטורף עם The Agonist, וכמו כן כיבדו חברים טובים שאמנם אינם מטאל, אבל אחלה להקת הארדקור בשם Dust שצבעו את האירוע לא רק בצבעים של מטאל קשוח – אלא גם קצת כיוף פאנקיסטי. אז מה היה לנו בתל אביב לכבוד שיבתם של הת'ראשרים ממודיעין? בואו נפרט לכם פה. תנסו לקרוא את הסקירה הזו בשעה 2:00 בלילה, כדי לקבל את החוויה של "שיט, אני צריך ללכת לישון כבר, כוסעמק, אבל כל כך כיף לי פה" כדי להכנס לאווירה יותר טובה.

Dust
ז'אנר: Hardcore / Punk
תכלס: ארבע חבר'ה שממש כיף לשמוע גם אם אתה לא בקטע – שירים קצרים ויאמבה כיף.

לא מכיר את Dust, לא שמעתי על Dust, לא באתי משוחד ולא טרחתי לברר מי הם הנפשות הפועלות. באתי נקי, ולמעשה לא ידעתי בכלל שלא מדובר על הרכב מטאל שבערב שכל כולו כל-כך מטאל. אבל לא יכול לומר שזה בא ברע. אני, צבוע שכמותי שלא מקשיב לפאנק אבל מעז לצוטט את הנרי רולינס, מסכם את חווית ההארדקור שלי עם Minor Threat ו-Agnostic Front. רואים מה עשיתי פה? אפילו את הרפרנסים שלי אני לוקח כשיש להם טיפ'לה קשיחות של מטאל בורידים המוסיקלים שלהם. ככה אני, כול כולי ילד קטן וטיפש שהחליפו לו את המוח בלבנה של איטונג ולא משנה כמה יסבירו לי ש-Megadeth ו-Slayer בלי התשתית של Bad Brains ו-Discharge זה לא זה. יאללה, לא מבין אתכם. לפאנק יש אקורדים מאז'וריים, לפאנק יש אטיטוד של כאסח, לפאנק יש הרבה שאין למטאל והם תמיד נראים לי כאילו אני מסתכל על הדשא של השכן גם כשאני אמור להרגיש הכי בבית. אז סיכמנו – לא יודע ולא מכיר פאנק, וגם את כל מה שאני יודע על הארדקור אפשר לסכם במשפט אחד שמתחיל במילה "אני" ומסתיים בפסוקית "לא יודע על מה אני מדבר".

אחרי שאמרנו את זה, היה לי ממש כיף בהופעה של Dust. אני לא יכול לבוא ולומר שאני קלטתי שם וייב של Black Flag או של Suicidal Tendencies, כי אני, כמו שאמרנו, מוח של בטון – אני לא קולט כלום. אבל היה לי כיף, ראיתי אותם משתוללים, היה פוגו בקטעים היותר כבדים, והסולן Evya (וואלק לא יודע איך כותבים את השם שלך בעברית גבר, אני גם דביל בקטעים האלה) צעק עלינו שאנחנו ממש טמבלים שאנחנו לא מתרגשים ש-Defeater באים לארץ (אבל כן מתרגשים מ-Overkill, טמבלים אמרנו?) ובתכלס היה וייב ממש כיפי בכל ההופעה. רואים שהלהקה הזו יודעת לנגן ביחד, ויודעת לעשות את זה טוב. זה יושב, ויושב טייט, והדבר היחיד שהפריע לי שאני רציתי קצת יותר אנרגיה ואגרסייה, לא יודע, כמו שאני רגיל לקבל מלהקות כמו Kids Insane או Got No Shame בזמנו – נו, ממה שהספקתי לקלוט – וזה לא יצא הכי החוצה מלבד אצל אופק הגיטריסט שהיה כלי וגבר על הגיטרה והיה ממש כיף לשמוע אותו מנגן וממש כיף לראות אותו מופיע. בתכלס, עם כל הדיבור הזה על פאנק, לא שמתי לב שזה היה הרבה יותר הארדקור מפאנק, ועם כמה שאני לא באמת מסוגל לשים לב להבדל האמיתי ביניהם, אולי זה מסביר למה זה זרם לי בקלות. אקיצר, אני טמבל גדול שלא מבין מהחיים שלו, ואפילו אני מסוגל להבין ש-Dust זה אחלה.

Ferium
ז'אנר: Groove Metal
תכלס: קרנף מטאלי אדיר וגרובי שעם כמה שהחומר שלהם מורכב, הם שוברים כל מקום בו הם דורכים.

זהו? חזרנו למטאל? אפשר להתחיל לדבר על דברים שמבינים בהם? רק מה – הדבר הזה שאנחנו מבינים בו זה הופעה של Ferium. נראה לי שאני כתב מטאליסט שראה הכי הרבה הופעות של Ferium במגזין הזה, ויוצא וקורה שמאז שלהקה הזו ניעורה משנתה של כמה שנים הם פשוט קורעים כל במה שהם יכולים, בארץ ובחו"ל. אני רגיל לראות אצל להקות שחוזרות מטורים סוג של קפיצת מדרגה. גם Ferium חזרו בערך ממש עכשיו מאירופה. זה הטור השני, או השלישי, או הרביעי, של Ferium (השני עם The Agonist, על זה אני סגור) והאמת היא שלא ראיתי את קפיצת המדרגה הזו הפעם. כנראה בגלל שיש איזשהו אפקט תקרה מסוים, שאמנם הלהקה מרגישה כל רגע, אבל כצופה, במיוחד צופה קבוע, הרבה יותר קשה לראות את התהליך ארוך- הטווח הזה בכל פיפס קטן. Ferium זזים בכיף בין Death Metal מודרני לבין Groove Metal, זה אומר שהם מתרחקים מהקלישאות של ז'אנרים מיינסטרימים יותר כמו Deathcore או Metalcore אבל לא מהססים לטבול את הידיים שלהם בדברים מעט יותר מלודים – כמו השיר Blood, שאני לא זוכר מתי ראיתי אותו פעם אחרונה לייב בארץ. החבורה הזו יודעת לנגן מעולה, אני חושב שיש להם נכון להיום את המתופף הכי טוב בישראל, הכול שם כול כך טייט שזה מרגיש כאילו החבר'ה עובדים משרה מלאה על לנגן את השירים האלה כמו בדיסק. ועל הדיסק הזה כבר דיברנו מספיק. אז משירים כמו Busnise On Demand דרך Mirror ועד לסיומת עם Change Of Wind – הברנז'ה מהצפון מספקת את הסחורה.

קבלו תיקון – יש משהו ששמים לב אליו – אולי זה גודל הבמה בלבונטין, אבל פתאום נדמה שכל מהלך בימתי שלהם עבר שיפצור רבתי. הלהקה הזו זזה ביחד כשצריך – ממש כמו איש אחד – ומצד שני מסוגלת להתפזר ולהשתולל בכול המועדון – ובמקרה של גיא גולדנברג זה ממש בכול המועדון.

אין הרבה חדש לספר על Ferium. הם שולטים ביד רמה, וזה לא חדש למי שמכיר אותם. יש להם את טירן עזרא שהוא אחד זמרי המטאל עם הקול הכי מפלצתי שידעה ארצנו, והם עושים את זה עם המון סטייל והמון רצינות. הם כבר מזמן הוכיחו לעולם שהם הדבר החם הבא, ואם יש קבוצה קטנה של מפריעים שממאנים לקבל את הבשורה זה עקשנים שחושבים שאין דבר כזה מטאל ברמה בין לאומית בארץ. Ferium מוכיחים עוד פעם, מי סופר כבר כמה פעמים, שזה בולשיט.

Shredhead
ז'אנר: Thrash Metal
תכלס: הנסיכים החוזרים של ה-Thrash הישראלי מצמצמים את הפער בין געגוע של הורה גאה לבין זה של מעריץ מטורלל

רגע, לא הלכתם לפני איזה חצי שנה לקיבינמט ונטשתם אותנו לאנחות יא חראות? למי שלא יודע – Shredhead היא להקת Thrash Metal + שונות ממודיעין, ישראל, שהעתיקה את מקום מגוריה לברלין, גרמניה. הם עשו לנו על זה הרבה כאבי לב, בתור מי שראה אותם גדלים מלהקת מועדון-הנוער-המקומי-של-מודיעין, מתפתחים, משתלטים על הכול – עושים אלבום ראשון משוגע שאפילו ג'ין הוגלן פירגן לו, מופיעים בוואקן, חוזרים, מקליטים אלבום שני, חותמים בלייבל אירופאי, חותמים באייג'נסי מגניבה, עוברים לאירופה כי בארץ קצת מסריח להיות להקת מטאל, עושים סיבוב הופעות עם Vader ועם Hate כדי לגרום לנו להרגיש עוד יותר שהם ילדים פולנים טובים ואנחנו צריכים לשבת בחושך ולחכות להם שהם יחזרו מארצות הנכר. והנה, די בהפתעה למעשה, חזרו להם Shredhead. למה? נתחיל מזה שהם סימנו V על כל השלבים שהם רצו לסמן עליהם V. לייבל? יש. סוכנות ניהול? יש. טור עם להקה מגניבה-טילים? יש. ניסיון? יש. הרחבת בסיס המאזינים לאירופה וארה"ב? יש. קליפ שהפך לסנסציה ותודלק במגזין Metal Sucks בתור קליפ המטאל שהבהב כקליפ החובה של כל מי שמעז לקרוא לעצמו חובב מטאל? גם זה יש. אז למה סתם להיתקע בברלין, אחרי שכל מה שהם חיפשו שם הם השיגו?

בעיקר כי דבר אחד אין שם – וזה שהופעה של 50-100 איש בישראל שווה כמו הופעה של 600 באירופה. גם בשעה הפאקין מאוחרת הזו (הם רק עלו לבמה בחצות וחצי! ולמחרת יש יום עבודה!) הקהל הישראלי הוא חם, הוא תומך, הוא מפרגן, והוא הבית.

זוכרים את המדרגה הזו שסיפרתי לכם עליה אצל Ferium? אז Shredhead גם עברו את הטירונות הופעות הוז שנקראת סיבוב הופעות – וזה עשה להם פלאים. הכול הרבה יותר טייט, הרבה יותר אנרגטי, ונדמה שכל הזמן על 150% מהירות רק כי אפשר. עכשיו, שיש להם 2 אלבומים בכיס, הצליחו Shredhead לגרום לסט ליסט המתקתק שלהם להשמע אטרקטיבי פי כמה וכמה, כאשר הם משנים את הלהיטים האהובים עם שירים מהגנזך הקטן שלהם שהולך ומתרחב. אז היה לנו את Death Row ואת Human Nature כמובן מהאלבום הראשון, והיה לנו את Last Words Are Lost ואת The Lie מהאלבום השני, והקדשה רבתי לליאור פלג עם השיר LPBZ שצולמה ותועדה למען יבין כמה הוא טמבל שהוא לא לברך את חבריו בשובם ארצה. היה לנו את The Devil's Race ואת Walk With The Dead שהפך ללהיט ענק, אולי בגלל שכל מי שראה את הוידאו שלו גם הראה אותו לעשר חברים וגם בגלל שניסה למצוא בעצמו את כל הרפרנסים שם עד שהמוסיקה נכנסה לו לראש בלי שום כוונה לצאת.

נדמה ש-Walk With The Dead זה ה-Knife In A Gun Fight החדש שלהם, כי הלהקה יודעת מה לעשות בו בכל רגע נתון. אפילו רועי כהנא על התופים עושה הדבנינג יחד עם יותם נגור ולילו לביא. למעשה, אהרון רגוזה, הסולן שסוף כל סוף מקבל את הקרדיט המגיע לו בחו"ל בתור היורש הרשמי של כל מי שצריך לפנות לו את הכס בתור זמר מטאל סופר-סטאר על אמת, גם התגבר על החסרונות שלו – כמו שהוא התחיל הכי חזק שהוא יכל והתעייף תוך כדי. נדמה שאירופה עשתה ב-Shredhead ניסים ונפלאות. טוב, אולי יותם נגור כבר מגיע מנוסה (הוא כבר עשה את האימונים האלה עם Hammercult כאשר הם חיממו את Sepultura), אבל לפחות שאר הלהקה נשמעת בסטנדרט העצום שהוא מציב.

אם זו ההופעה הכי טובה של Shredhead שראיתי? לא יודע.. זה הרגיש הכי נכון שיש, אבל זו הרגשה ש-Shredhead משרים בי כמאזין ממזמן. מה שכן, זו ההופעה הראשונה שלהם ב"תקופה החדשה" שלהם עבורי, כצופה ומאזין. משהו שם עשה קליק לכיוון הנכון, אותו קליק שהפך להקות כמוHammercult, Ferium ו-Matricide למפלצות שהם היום. אם יש לקח ומסקנה משיבתם של Shredhead לארץ מעבר להופעה מצוינת, היא שכל להקה צריכה לקחת את עצמה בידיים ולהופיע בחו"ל במשך חודש ימים. בלי זה, הלהקה עדיין משחקת בגרסת הדמו של להיות להקה.