מי שלא ניצל את השבת השרבית המפתיעה להליכה לים, יצא להפגנות המוצ"ש הקבועות, או בכה בפינת החדר מהמצב בארץ, זכה בשבת ה- 8 באפריל לאסקפיזם משוגע מהשורה הראשונה. ולאדיסלב מזורנקו וצוות הוטבוקס חזרו עם הפקה קטנה וצנועה – גרסה שניה ומטורפת לא פחות של ה-Psycho Ward Fest במועדון הגגרין עם לא פחות מ-14 להקות, הפקה שאפתנית אפילו מקודמתה, שלגמרי מבשרת על כך שזה מותג שכאן כדי להישאר. הליינאפ האכזרי התפרס משעות הצהריים המוקדמות ועד חצות הליל, ולכל אורכו הופעות בשלל סגנונות, ותק ואווירה. על אף השוני בין הלהקות, לכולן דבר אחד במשותף – הן כולן באו רעבות לפרק אותנו ולשלוח אותנו לחופשת פסח בני חורין, אבל עם כפות רגליים כואבות כאילו שהלכנו 40 שנה במדבר.

הווליום השני בסאגת מחלקת המשוגעים זכה לשדרוג משמעותי גם בפן האוירתי – עוד לפני שבכלל נכנסנו לגגרין, חולקו לעומדי תור הכניסה צמידי אישפוז מעוטרי שמות רוצחים או משוגעים סדרתיים כלשהם והאבחנות הרפואיות שלהם, במקום צמידי האלכוהול הרגילים. אם לא די בכך, בין באי הפסטיבל היה ניתן לראות לובשי חלוקים לבנים ומדי צוות רפואי המצויידים בסטטוסקופ הצועדים בנחישות בין חללי הפסטיבל. לולא היינו מזהות אותם כצוות הפסטיבל יכולנו לחשוד שאכן נכנסנו למחלקה סגורה!

בדיוק שלא יבייש את מערכת הרכבות השוויצרית התחילה ההופעה הראשונה של היום בזמן, ופתחה למעשה את הרצף המשוגע של פסח 2023. ואלו הן 14 המכות שהנחיתה הסצנה על הגגרין:

Serpentale – מכת נחשים

את מספר הפעמים שההרכב הזה עלה על במות ניתן לספור על יד אחת קטועת אצבעות, אך ניכר שככל שהבמה גדולה יותר – כך תמלא אותה השישייה בכריזמה אדירה שתפרוץ את גדותיה. זו הייתה בחירה חכמה לתחילת היום הארוך, זריקת אנרגיה שתבעט לנו קצת בישבן, שנתעורר על החיים שלנו ונתחיל להפרק ולהתפרק. ההופעה כללה טעימה ממיטב שירי הלהקה ששוחררו כסינגלים בפני עצמם או כחלק מה-EP הנוצץ שהושק לאחרונה, שזכו לשדרוגים מעיינים ביותר בגרסתם הבימתית – מרקדנית תכולת קארה בחליפת לייטקס שעלתה לבמה כנחש המתפתל, תותחי עשן, ה Wall of death הראשון לאותו היום (למי שלא מכיר את העניין – דמיינו קריעת ים סוף של מטאליסטים שמידרדר לפוגו עצבני רב משתתפים), ושרשרת הדבנג של כל מרכז הפיט. עם הופעה שמשאירה טעם של עוד, Serpentale הביאו לא רק את הפאוור מטאל אלא גם את האווירה הנכונה.

מי שמיהר זכה להפסקה קצרה לסיור בדוכנים המרשימים מחוץ למועדון או לשתיית בירה (חמץ, געוואלד!), שכן בדיוק מופתי בזמנים המשכנו אל המכה השנייה לשבת פסח החמה הזו – Structural.

Structural – מכת אגרוף

החמישיה המורכבת כיבדה אותנו באותה השבת בהופעה מקומית אחרי ששרפו במות ברחבי העולם. לאחת מאיתנו זו הייתה הופעה ראשונה של ההרכב כך שהסקרנות לקראת המתקרב הייתה גדולה, וכבר מעלייתה לבמה Structural לא איכזבה – נראה שחבריה לוקחים את המוסיקה שהם מייצרים יחד מאוד ברצינות, אך את עצמם פחות – שילוב מצויין בכל יום וזמן, אך במיוחד לימי הופעות עמוסים בכל טוב כמו אותה שבת. לצלילי הפתיח של המומינים עלתה הלהקה לבמה ונופפה לקהל בחיוכים גדולים – רמז עבה שמשהו אכזרי ביותר מתקרב. ואכן לא התאכזבנו – ההרכב סיפק לנו סט קצר אך ממריץ של מיטב החומרים מאלבום הבכורה שלהם יחד עם הצצה לחומריהם החדשים – דת' מטאל מלודי וטכני, שירת גראול שורטת לצד ריפים סוחפים, ותיאום מעולה על הבמה של כלל חברי הלהקה. את ההופעה ליווה לכל אורכה וידאו-ארט של קרחון בים סוער וסופה – הנפשה אווירתית במיוחד של הארט מאלבום הבכורה של הלהקה, שיחד עם תאורה שהעמיקה את צבעיה לכל אורכה מכחול לאדום עמוק, כמלווה את התהדקות המוסיקה והאינטנסיביות שלה, שיוו חוויה רב-חושית ותחושה של כניסה אל לב הסערה.

גם בירידתם מן הבמה ליוותה את חברי הלהקה מנגינה של המומינים – מנגינת הסיום, באופן הולם ביותר. נפרדנו מכל הידידים שהם כבר כמו משפחה, וחילצנו את עצמותינו לקראת הקפיצות והריקודים של ההופעה הבאה.

Saffek – מכת הלם

אחרי שהתחלנו להתחמם, עולים לבמה חברי וחברת להקת ההארד רוק Saffek. ההופעה נפתחת בסאונד של סירנה משטרתית, ואורן אמיתי, סולן הלהקה, עולה לבמה מחופש לשוטר מלא תיאטרליות, מוכן לאזוק ולשלוח לצינוק את כל מי שלא בא לתת בראש בפסטיבל. ההופעה של הלהקה רוויית כיף והמוזיקה מלאה בגרוב שכל חברי הלהקה יוצרים על הבמה – יש ביניהם הרמוניה מיוחדת שמורגשת בהופעה, והם בהחלט סוחפים את הקהל, ואפילו לרגע קט במהלך ההופעה הרגשנו שהלהקה קיבלה את ברכתו של פרדי מרקורי בעקבות הקלידים והתיאטרליות בשיר Touch Me Hold Me. הלהקה הולכת להוציא אלבום חדש בקיץ ולהופיע בפסטיבל בצ'כיה, אבל לפני כל זה ולפני שההופעה נגמרת מתריע אורן ש"זו ההזדמנות האחרונה לעוף", למי שהתמהמה ופספס את איך שהם העיפו את הקהל לאורך כל ההופעה. הם מסיימים עם השיר Why Are You Looking at Me? (התשובה היא – איך אפשר שלא?), ומשאירים את הקהל עם טעם מתוק של עוד.

Cyclops – מכת סחרור

מפלצת הדג'נט המאוחדת תחת השם Cyclops עולה לבמה ופותחת את הופעתה עם השיר Checkmate. יש לשיר פתיח שקט ודרמטי, שיכול בקלות להטעות את מי שטרם הכיר את הלהקה, שכן הוא כלל לא מייצג את הרעש שעומד לבקוע מהרמקולים בעוד רגע. המוזיקה משתנה מריפים נותנים בראש לקטעים מלודיים וסולואים מעולים מידיהם של הגיטריסטים איתי פריד ואוהד סתווי. עידו אוזן, סולן הלהקה, מפגין יכולות שירה מרשימות במעבר משאגות אימתניות לשירה נקייה הלוך וחזור, תוך כדי שהוא הצגת כריזמה אינסופית על הבמה. המוזיקה שלהם מלאה בתחכום מעורבל עם גרוב כיפי וקצב משתנה שמוכתב ע"י תכלת בן יהודה המתופף. בין השירים הם מבצעים את השיר Faces שלקוח מתוך ה EP החדש שלהם Shadows x Circles שיצא ממש לא מזמן – בסוף מרץ. נזכיר שבנוסף לכך רק ביולי האחרון הם שחררו אלבום – עדות לכך ש Cyclops לא נחים לרגע. להופעה הזו הם הגיעו חדורי מטרה – להכין את הקהל לשבור ברצינות את הגגרין, ולחמם כמו שצריך לכולנו את שרירי הצוואר. ובכן, משימתם הושלמה!

Revision The Dream – מכת שבירות

למי שגר מתחת לסלע ועדיין לא הכיר את Revision The Dream – זה ממש לא המטאלקור שהכרתם אי אז כשהז'אנר פרץ לתודעה הרחבה – זו מסיבה, זו בעיטה כבדה לסרעפת, זו רעידת אדמה. החמישייה לא באה להקל עלינו, וכבר על השיר הראשון במופע זכינו לאירוח של אורון אלול הפרונטמן של AndrelamusiA, שהגיע להשלים בצרחות את האנסמבל האימתני שעל הבמה. לאחר הפתיחה האכזרית המשכנו לסט גדוש חומרים מוכרים ואהובים של הלהקה, דרך Gravity : Lost ובסופו Undefined Objects שפירק סופית את המקום, אך ביניהם גם זכינו לשמוע את Contradiction, שיר חדש מהאלבום המתקרב שנראה שהולך להפציץ את הסצנה. זכינו לסט מרתק, דג'נט לצד פרוגרסיב, שבירות מפרקות צוואר לצד ריפים מעולים, ופשוט אווירת מסיבה לא נגמרת. הופעה ללא יומרות, ללא כל פוזה, מיוחדת ומפוצצת כריזמה, ואהבת הקהל ללהקה הייתה מאוד ברורה, בין היתר בלא מעט אנשים שניסו את עירנות הנוכחים בגלישת קהל (זה מגניב מאוד כשזה עובד, אבל נראה כואב כשזה לא).

מרכז הרחבה לא עצר להתערבל במושפיט לרגע אחד לאורך כל הסט, ועם סופה התפזרו הנוכחים לאסוף את השברים לקראת ההמשך.

Stormbound – מכת סערות

אחרי רצף מפרק אפשר לחשוב שהגענו לנקודת עצירה רגועה, אך זאת תהיה טעות להמעיט בעוצמתה של Stormbound, שבאו לסחוף את כולנו בסט סימפוניק מטאל אווירתי ומשובח. הלהקה עולה לבמה בפתיח סימפוני מלווה צלילי גשם, והם פותחים את ההופעה עם Desert's Roar האהוב. לאחרונה הם צירפו ללהקה שתי נגניות כלי מיתר, והפכו את משפחת Stormbound למשפחה מורחבת הכוללת 4 חברות ו- 4 חברים בלהקה. הלהקה ממשיכה לשיר Sacred Lies, בו עולה להתארח נדב זיידמן, סולן להקה Structural. בשיר הזה יעל הורביץ, סולנית הלהקה, מוכיחה שמעבר ליכולות שלה לשיר גבוה ולרגש, היא יודעת גם לצעוק, ומופיעה כמו כוכבת מלידה. הלהקה מביאה סאונד מודרני למטאל הסימפוני, וההופעה שלהם גם מרגשת וגם נותנת בראש. יעל מספרת שהם עלו לגמר המטאל באטל, ומבקשת מהקהל להגיע ולתמוך בהם כדי לעזור להם לנצח. בין השירים הם מבצעים את הקאבר הייחודי שלהם לשיר Show Must Go On שהם רגילים לבצע בהופעות, אבל למי שפספס – הוא יצא ממש בשבוע של הפסטיבל כסינגל.

Desert – מכת מלחמה

החמישייה של Desert בהרכבם המחודש, המחודד והמחוזק הגיעו להעלות על נס את כוח סיפורי הגבורה הלוקאליים שלנו, ובתקופה אפית כמו פסח השידוך התמתי הזה למוסיקת הפאוור מטאל נראה הולם אף יותר. פתחנו את ההופעה עם Assassins Creed שלווה תחילה עם קשיים טכניים שהמשיכו להחמיר גם אחריו, אבל הרוח הטובה גם של הלהקה וגם של הקהל לא דעכה, ולאחר הפוגה קלילה המשכנו בכל הכוח לרצף שירים אפיים במיוחד, ובניהם כמובן Son of a Star ו-Masada Will Never Fall. לקראת סוף הופעתם היה נראה ש-Desert לקחו את השימוש בוידאו ארט שליווה את כלל ההופעות לרמה חדשה, שכן לחצי דקה התחלפו האימג'ים לפיטר גריפין (כן כן, דמות האבא מהסדרה "איש משפחה") כפיראט שהולך ומתפצל כבעדשת קליידוסקופ. בשילוב עם המטאל האפי שעל הבמה, הבלונים שנזרקו אל הקהל ודגלי הענק שהונפו במרץ בפינות המועדון השונות, הרגשנו כבהזיית חום טריפית במיוחד. איזה סיום!

סיום הופעתה של Desert למעשה סימן את אמצע היום – זה היה האות לכל מי שעוד היו אנרגיות בגופו להתחיל ולפרק אותן, ולאלו מאיתנו שכבר הותשו להתמלא בעוד לקראת הטירוף הצפוי לנו.

Matricide – מכת זעם

ההופעה נפתחת בארבע דמויות מסתוריות שעולות לבמה, עטויות מסכות. אלו כמובן המסכות האייקוניות מהקליפ לשיר Obey של הלהקה, שיצא ממש לאחרונה. כאשר הדמויות יורדות מהבמה חברי הלהקה מתחילים בביצוע של אותו הסינגל. כהרגלם בקודש, Matricide פותחים את ההופעה בכל הכוח, וכמו תמיד – מתחילים בשאגות הרועמות ביותר ובנגינה האגרסיבית ביותר שלהם, ומשם מגבירים. המוזיקה שלהם מבעירה את הרצון להוציא את כל האגרסיות בהופעה, והם נותנים הופעה עם אנרגיות מטורפות, מלווה ב-Art מדהים שהוקרן מאחוריהם לכל אורכה. הם מבצעים שירים ותיקים ואהובים שלהם, יחד עם הסינגלים החדשים, שבהחלט מגדילים את הציפייה לשמוע שירים חדשים נוספים. הם מפציצים את הגגרין בגרוב שמעלה את המקום בלהבות ומשאיר את המקום מפוחם עד אפר. על אף ההופעה הקצרה זכינו לסולו תופים מטורף של שקד פורמן, והם מסיימים את ההופעה עם השיר We Are Alive מה- EP הראשון שלהם, ומשאירים את הקהל עם הרצון להופעה נוספת (מה? כבר נגמר?).

Clapsodra – מכת אבדון

בגלגול מהוקצע ומודרני יותר של הלהקה, הגיעו Clapsodra לשרוף את הבמה ולחשוף בפנינו מרכולת של חומרים חדשים – יותר קצביים, יותר בועטים, מתרחקים ממקורותיה הדומיים של הלהקה אך עדיין שומרים היטב וקרוב על האווירה האפלה שראוייה לעטר את הנושא בו עוסקים שיריה – מי ידע שהשואה יכולה להיות כל כך נעימה לאוזן? חמושים באיתי ניב מילנבך, בסיסט חדש-חדש בהופעתו הראשונה עם הלהקה, קיבלנו פתיחה חזקה ביותר ללא גינונים בשירת יפה-וחיה מעולה של אבי צדקני ועתליה שורקי, שכאילו נולדה להיות על הבמה עם כמה שהנוכחות שלה שובה. בין חומריה החדשים של הלהקה בלט Lust For Power, שילוב מצויין של ריפים קליטים ותופסים ושירה קודרת, שנראה שהפך מיידית לחביב הקהל שנהר אל מרכז הרחבה ונשאר מהופנט לכל אורכו. המשכנו עם עוד מעט שירים וסיימנו עם Crazy Dogma, גם הוא נראה כקונצנזוס אהוב בקרב הקהל, שעם סיומו קרא במורת רוח ללהקה לחזור ולנגן עוד. זה היופי בפסטיבלים כאלו – אנחנו זוכים לקבל טעימות מכל הדברים הכי טובים בסצינה, ונשארים רעבים להופעות מלאות.

HotBox – מכת חוליגנים

ההופעה נפתחת עם Gang רציני שעולה לבמה עם מסכות סקי, שלאחר שניות ספורות מפנה את הבמה לשלושת חברי הלהקה לקול תשואות הקהל. להקת HotBox באו לעשות הרבה בלאגן בפסטיבל, כמו שרק שלושתם יודעים. כבר מתחילת ההופעה הם מקפיצים את הקהל, ובאופן כמעט קסום הם מצליחים לשמור על אנרגיות גבוהות וכמעט על-אנושיות לאורך כל הסט. ההופעה כולה מרגישה כמו מסיבת חוליגנים אינסופית. לפני השיר Southside אומר דני, סולן הלהקה, שהוא יודע שהקהל יודע להשתגע טוב מאוד, אבל שגם ישירו איתו את המילים. בשיר Break It חברי הלהקה יחד עם הקהל מוכיחים שהם באו לשבור את המקום, ויצרו מלחמת רחוב מטאל פינת ראפ, ללא שום סיכוי שישאר זכר לכל מה שמסביב בסוף ההופעה. דני ואדי לא מפסיקים לזוז על הבמה, להפעיל את הקהל ולהראות לו הרבה אהבה, ולקפוץ בדרכים שרק הם מביאים לבמה, כולל קפיצת בורג לקהל בסוף ההופעה (באמת, מי עוד מופיע ככה?!). אם כל זה לא היה מספיק כדי, הלהקה מבטיחה הכרזה ענקית בקרוב מאוד, ומשאירה את הקהל עם עננת הציפייה ועם מעט מאוד אוויר להמשך הפסטיבל.

Sinnery – מכת ריסוק

קשה היה שלא לפתח דריכות לקראת הצפוי לקרות – הדרמה הלכה ונבנתה עם לוגו הלהקה שעיטר את המסך שבהק בחלל המוחשך. שיר ישן החל מתנגן חלושות, אך במהרה החל וגבר עליו רעש לבן, שיצר אווירה מסמרת שערות שלצליליה עלתה רביעיית Sinnery לבמה ופתחה רשמית את הופעתה עם The Burning, השיר הפותח את אלבומם האחרון. עם סיום השיר חבר אל הלהקה פרנקו, סולן Eternal Struggle, שהגיע באנרגיות גבוהות כל כך לזריעת הרס לצד השירה השורטת של אלון קרניאלי, ובהקדם גם הצטרף לקרניאלי לשיר הבא גם יורי מ-Last To Die לפרק גם הוא את מה שעוד נשאר מהקהל. שני דברים נהדרים שקרו בסמיכות זה לזה במהלך ההופעה היו קצת דבר והיפוכו, אך דווקא משלימים – ראשית הקדישה הלהקה שיר חדש ומרעיד במיוחד לכל ההייטרים שלעגו להם שיקח להם עוד 6 שנים להוציא חומר חדש, ורמזה שצפויים לנו עוד בקרוב מאוד. שניות ספורות לאחר תחילתו הגיע הרגע השני – הלהקה עצרה את הופעתה בשל מכות שפרצו בקהל, ולא המשיכה עד להרגעת הרוחות – וכפי שאמר קרניאלי, "לא באנו ללכת מכות, וייבים טובים". אלו רגע קסם ששמים זרקור ענק על אחד הדברים שהכי חשוב לדעתנו להעביר למי שמטאל זר לו – על אף השריון הקשיח והמחוספס, כולנו חנונים שרק רוצים שיהיה יותר מוצלח בעולם (או אם אתם פחות דובי אכפתלי, אז לפחות להנות ממוזיקה טובה ואווירה מרימה בזמן שצופים בהכל נחרב).

The Fading – מכת ברק

השמות הגדולים של הפסטיבל ממשיכים, והפעם אלו חברי להקת The Fading. זו בסך הכל ההופעה השנייה שלהם מאז הקאמבק ההיסטרי, אחרי שנות תרדמת רבות, וההופעה הקודמת בהחלט הציתה בהם את הרצון לחזור ולשרוף את הבמה. לאחר פספוס קל בפתיח ההופעה, הם מתחילים מחדש עם צלילי הגשם של השיר The Great Reset, שהיה הסינגל שסימן את החזרה מהמתים. המוזיקה שלהם מלאה בסולואים קטלניים וריפים מהירים מידיהם של פבל ואייל, ואיליה, סולן הלהקה, זז ללא הפוגה על הבמה בין צעקה אחת למשנתה, כדי לתצפת על הקהל ולהחדיר בכולנו אימה. זוהי הופעת הבכורה של מעיין הניק על התופים, לו כבר קילומטראז' מהלהקות Dukatalon ו-Hammercult, והוא בהחלט מראה את האגרסיה והדיוק הנחוצים להרכב האדיר הזה. באווירת החג איליה מגוון בבקשת ה-wall of death הסטנדרטית, ומבקש מהקהל לפתוח את ים סוף, וכשהוא אומר "מצה" על כולם יהיה לרוץ ולהתנגש איש על רעהו באמצע הרחבה – למרות שהקהל שהגיע מוקדם כבר עייף והרגליים כואבות, אי אפשר לא להיענות לדרישה כזו, וכצפוי נפתח מושפיט אדיר. בשיר The Moment Of Insight עולה להתארח נועה גרומן מלהקת Scardust. בין השירים הוותיקים מבצעת גם את הסינגל החדש והמסקרן The Meat Paradox, וההופעה מסתיימת עם השיר האהוב The Sin Collector.

Walkways – מכת דחיפה

ממשיכים עם המנות העיקריות לערב זה, ועל אף שמדובר בהופעות הארוכות ביותר להיום הן מרגישות קצרות מדי – בהצהרה על זה שהדבר מרגיש כך גם עבורו פותח את ההופעה רן ירושלמי, סולן הלהקה, ועל כן אנחנו מתחילים בסט צפוף וגדוש כדי להספיק כמה שיותר – מ-Humane Beings אל Till The End ואל Hell Born Shove – Impossible. כרגיל מביאים איתם Walkways איכויות של להקה משופשפת ובטוחה בעוצמה ובהרכב שלה, חומרים מלוטשים ועטורי שבחים, ולא מעט הופעות ברחבי העולם כבר באמתחתה (ובקרוב מאוד גם הופעה אדירה ברידינג פאקינג 3 עם להקות אורחות מחו"ל!). אנחנו עוצרים את שצף הלהיטים לאחל ברכת מזל טוב מטאליסטית במיוחד לבר כספי, גיטריסט הלהקה, שלא רק שנולד לו בן – הוא עצמו יילד את הבן שלו עצמו! האם יש יותר קשוח מזה?!
המשכו לרצף נוסף אימתני במיוחד שהתחיל ב-Thoughts, עשה עצירות מקפיצות במיוחד בשלל מחומרי שני אלבומי הלהקה, וסיים חזק ובועט עם Despair – For Heaven's Sake.

לתשואות הקהל נסגר המסך (מטאפורית) על Walkways ואנחנו נערכים להופעה האחרונה להערב.

Scardust – מכת נוקאאוט

אחרונים עולים לבמה חברי להקת Scardust, להקת הסימפוניק פרוגרסיב מטאל האהובה. רגע לפני שהם יוצאים לטור מלא באירופה עם לא פחות מענקית הפאוור מטאל הגרמנית Blind Guardian (!!!), הם סוגרים את הפסטיבל עם כמות קהל רצינית וחזקה שנשארה עד הסוף. הלהקה השאירה את הקהל במתח עד ההופעה לחשיפת הגיטריסט החדש שהצטרף ללהקה ונכנס לנעליים גדולות במיוחד – ובמהלך ההופעה גל גבריאל ישראל זכה להכרזה חגיגית, והרבה מחיאות כפיים מהקהל, והוכיח שהוא בא מוכן לתת בראש ולעשות עבודה מדהימה עם הסולואים המורכבים של הלהקה. הלהקה כהרגלה נותנת הופעה אנרגטית ודרמטית: נועה גרומן, סולנית הלהקה, מופיעה עם מלא כריזמה, עוצמה ותיאטרליות, ונעה בשירה שלה בין קול מרגש, גבוה ומלנכולי לגראולים חזקים. בשיר Huts הרגש סוחף, ובשיר Over הגראולים מפציצים את הקהל. בשיר Arrowhead האהוב כל הקהל (שכבר למשמע הצרצרים הפותחים את השיר זעק בשמחה) קופץ, והם מסיימים את ההופעה עם השיר Gone שמספק סיום מפואר להופעה מדהימה שסוגרת פסטיבל פסיכי לחלוטין.

פסטיבלים כאלו הם מעייפים עד כדי טירוף לכאלו שמגיעים ליום שלם, אבל הם גם תמורה מעולה למחיר של כרטיס – זוכים להכיר להקות שלא שמעתם עליהן ומטפסות במהירות לראש הפלייליסט האישי, שלא יורדות ברמתן מהרבה להקות גדולות ומוכרות בעולם. אנחנו מברכות על הפורמט ומקוות לעוד ימי פסטיבלים רבים, הרבה קהל צעיר, והרבה ימי התאוששות מצווארים מפורקים ורגליים צולעות.