שומרים על הגחלת – Anthrax בהופעה בבארבי ת"א

צילום: ירון הורינג
30 שנה כמעט Anthrax קיימים, 30 שנה עברו מצאת אלבומם הראשון.

לא יודע כמה זמן מעריצים בישראל מחכים לבואם של הלהקה, אבל אני מעריך שוותיקי הסצנה כבר אז – בתחילת שנות ה 80, חיכו לרגע הזה שבו הלהקה תופיע על בימה בארצנו הקטנה. לפני מספר חודשים יצאה הידיעה המרעישה על בואם להופעה אחת בארץ, בתחילה דובר על הופעה בהיכל נוקיה, אבל עד מהרה הסתבר כי כמות המעריצים הצפויה לא תמלא אפילו אחוזים בודדים במקום. אז ההחלטה נפלה על לבצע את ההופעה בבארבי. זה קצת רקע יבש, לגבי פרטים על הלהקה – מי שלא מכיר ובקיא בדקויות, מוזמן לסייר להנאתו בגוגל. הסקירה הזו מיועדת למי שכבר מכיר את הלהקה ברמה כזו או אחרת וכמובן למי שהיה חכם מספיק ובר מזל להיות נוכח בבארבי, ביום שלישי בערב.
Betzefer
דני אחירון: קצת איחרתי להופעה והגעתי באמצע השיר הראשון או השני בסט וישר ראיתי שהקהל דלוק. נדיר בהופעה שהקהל שלה מכיר את החימום כל כך טוב, ולמרות שבצפר לא מנגנים את אותו סגנון, נראה היה שרוב הקהל הכיר את השירים כשכולם מתפרעים בפוגו וצועקים את המילים ואביטל הסולן מנצח מעליהם בגאון ונהנה משיתוף הפעולה. היה לי קצת מוזר לראות אותם במשבצת החימום כשהסט שלהם עומד בקצה הבמה לפני הציוד של אנתרקס, אולי זה כי התרגלתי לראות אותם בתור הלהקה הראשית בברבי. בצפר לקראת שחרור אלבום אולפן שלישי והם נשמעו מעולה, החומר החדש של הלהקה ממשיך את מה שהם עשו בשני האלבומים האחרונים שהוא שומר גם על הגרוב וגם על הצד היותר מחוספס והמטאלי שלהם שמתבטא ואף משדרג אותם לגבהים חדשים. אז גם אם לא היה מדובר בחימום של להקת Thrash, בצפר עשו מה שאמורה לעשות להקת חימום ממש על פי הספר – הם חיממו, העירו והקפיצו את המקום לקראת הלהקה הגדולה של הערב.

Anthrax

ללהקה נחשפתי לראשונה בערך בגיל 9, בשנת '89 הלהקה כבר הייתה מבוססת ומסומנת כענקית Thrash לא קונבנציונאלית (לגבי זה אתייחס בהמשך). שירים כמו Be all, End all, Antisocial, I'm The Man ועוד הם שהושמעו לי בראשונה והם שגרמו לאהוב את הלהקה ולהאזין באדיקות לתקליטים ולקלטות שלהם. אני בטוח שלא רק לי רעדו האשכים כששמעתי שהלהקה מגיעה אלינו, להופיע בבארבי הקטן והצפוף במיוחד אחרי שהופיעו בפסטיבלים ענקיים מול קהל של עשרות אלפי צופים. למרות כל זה – אני משוכנע שכל מי שהגיע להופעה רצה דבר אחד: לשמוע את Anthrax של שנות ה 80/90, תור הזהב של ה Thrash.

ואני, כבר עכשיו חייב לציין, לא יכול להימנע ולחכות לסוף הסקירה: קיבלנו את מה שרצינו ואפילו יותר. סטליסט ש 90% ממנו קלאסיקות, השירים שעשו את Anthrax למה שהיא. יהיו אלו שיחלקו עלי – זכותם. אבל אני בטוח בדבר אחד – חלום נוסף התגשם עבורי ולא רק זה, הערב הזה היה נקודת אור עבורי בתקופה לא קלה ברמה האישית (שזה עוד אחד מהדברים המדהימים שהמטאל עושה לנפשו של אדם, סליחה על השמאלץ).

אז, מה היה לנו? הופעת חימום של בצפר, שלצערי לא הספקתי להגיע לראות ולחוות דעה. אבל כן ראוי לציון כמות הקהל שכבר הייתה בפנים (קהל שעבר על פני עת שיצא לנשום אוויר לפני תחילת ההופעה של Anthrax) שחלק להם כבוד. כשנכנסתי פנימה הבארבי כבר היה מלא עד אפס מקום מעריצים מכל הגילאים – מילדים קטנים ועד חבר'ה מבוגרים בני 50+. לשם שינוי ברקע שמענו מטאל ולא שלמה ארצי כמו שלעיתים קורה בבארבי. הבמה הקטנה בקושי והכילה את התופים ואת התפאורה, לא כל שכן את הלהקה עצמה. במשך כשעה הכינו את הבמה ואת הסאונד ואז, ב 23:00 בדיוק הבארבי הוחשך ונשמעה נעימה דרמטית ברקע.

ואז בחשיכה, הם עלו אחד אחד – חברי ההרכב המקורי: Scott Ian, Frank Bello, Joey Belladonna יחד עם הרכש החדש ועדיין לא רשמי בעמדת הגיטריסט Jon Donais (shadows fall). את המתופף Charlie Benante החליף John Dette עקב בעיה רפואית של הראשון. מהר מאוד הבנו איזה שיר הולך להתחיל – Among the Living.

כאן המקום לציין כמה נקודות חשובות: הלהקה בשיאה למרות שבהמשך ההופעה היו כמה רגעים שלא ישבו טוב ודבר נוסף הסאונד היה קצת בעייתי. אני חלילה לא מתלונן, לא מבקר ובטח שלא מתבאס אבל בשביל להעביר דיווח אמיתי צריך גם לציין את הדברים הפחות טובים שלמעשה היו זניחים ביותר והתגמדו ליד מפלצת ההופעות הזו שנקראת Anthrax. 5 דקות ראשונות של ההופעה והקהל כבר נלהב ובלי להמתין Caught in a Mosh נכנס (2 V סומנו ברשימה). רואים שחברי הלהקה נהנים ומרוצים מהפידבק שהם מקבלים מהקהל ולכן ממשיכים להפגיז בקלאסיקות: Efilnikufesin נפתח בניסיון של Belladonna להפעיל את הקהל – ניסיון מוצלח שמעלה עוד את האנרגיות בקרב הקהל. סוף סוף, אחרי 4 שירים, רגיעה קלה ו Scott Ian לוקח את המיקרופון – מודה לכולנו על שהגענו, מתנצל שלקח להם 30 שנה להגיע והכי חשוב מזכיר לכולנו את המכנה המשותף שלו עם ישראל, עובדת היותו יהודי – משהו כמו "Hello my Jewish fucking brothers".

מפה, תסלחו לי אם אני לא מדייק בסדר השירים. הקהל יורה את המילים בלי להתבלבל, Belladonna מתקשר בצורה מדהימה עם הקהל תוך כדי ההופעה. אני מוכרח לציין, עם זאת, שהבחור קצת נשרט במשך השנים – הרבה תנועות והבעות פנים מוזרות. את In the End הלהקה הקדישה ל Dio ולמעשה השיר נכתב במיוחד לכבודו ולכבודו של Dimebag Darrell אשר עזבו את עולמנו וכעת עושים מטאל עם Randy Rhoads ועוד אנשים טובים שהלכו בטרם עת.

Belladonna מקפיד בשירתו וגם במימיקה ובתנועותיו להדמות ל Dio – מאופן התנועה על הבמה בצורה שפופה ועד השימוש בכל מילה ובסוף כל משפט ב Devil's horns. אני מוכרח לציין כי מבחינת הדינמיקה על הבמה היה ברור לגמרי כי 3 חברי ההרכב המקורי הם המרכז: Bello משתלול כל הזמן ומגבה את Belladonna ברקע, Ian בצד הבמה משתתף בקטעים הרלוונטיים בשירה ומקפיד על Head banging כל הזמן ואילו Donais בצד, כמעט לא זז – משתולל ודופק Whiplash כמעט לכל אורך ההופעה, אבל גם מקפיד לא להתקרב יותר מדי למרכז הבמה – ברור לו מקומו. כיוון שללהקה ברור למה הם באו, הם דואגים לבצע שירים מכל האלבומים ובגלל זה גם מאלבומם הראשון Fistful of Metal, Deathrider האגרסיבי נכנס ובועט בראש של כולנו, כמובן ששירתו של Belladonna רק מיטבה עם השיר לעומת יכולתו הפחותה של Neil Turbin. ההופעה עדיין לא נגמרה – Tnt של Ac-dc מקפיץ שוב את הקהל. ביצוע כבד לשיר רוק קלאסי – ביצוע שיושב היטב על השיר. שוב, המנון נוסף מתחיל עם הקדמה של Belladonna שמכריז על ריקוד מלחמה ולכולנו ברור כי מדובר על Indians . עוד V מסומן ולפני שאני מספיק להתאושש Got the Time נכנס ואני מסמן עוד V. כאן, לצערי ואולי אני טועה היה קצת בלבול של Donais שנכנס עם ריף מסוים שאמור להיות דווקא לקראת סוף השיר – אבל למי אכפת! הצוואר כבר תפוס, הגב כואב (מסימני הזיקנה והפריצת דיסק) אבל אני מוכן לעוד.

Anthrax עברו אין ספור שינויים בהרכב, בליריקה וגם במוסיקה. תקופתו של John bush סימנה קו הרבה יותר אפל מבחינת הליריקה אכן קצת יותר קליל ורחוק מעט מ Thrash קלאסי, תקופה שנעדרה מהסטליסט לצערי למרות שלפי מה שראיתי הלהקה מבצעת לעיתים את Only הענק (שחבל שלא ביצעו). הלהקה מאז ומתמיד נחשבה יוצאת דופן בעיקר בגלל שירתו של Belladonna שלמעשה שר ממש ובעל יכולת ווקאלית עדיפה על שאר חבריו מאיגוד ה Big four. כאשר הוא חזר ללהקה והוציא עימם את Worship music הם חזרו לריפים הכבדים והתיפוף המפוצץ שאפיין אותם בעבר – Fight 'Em 'Til You Can't המחיש זאת היטב בהופעה.

לא נשאר עוד הרבה זמן ואני מתאר לעצמי שההופעה תסתיים בקרוב, עדיין יש כמה דברים שצריך לעשות: I Am the Law נפתח גם הוא בניסיון להפעיל את הקהל, ניסיון מביך שלא צלח כי הקהל לא הצליח להבין מה Belladonna בדיוק רוצה ממנו. אירוע קטן שסיפק בידור קל ללהקה. בסוף השיר, כשהקהל כבר מלומד ומחונך הם מצליחים לקלוע נכון להפעלה של Belladonn. הפוגה, הבמה מוחשכת ואנחנו, בשארית כוחותינו קוראים ל Anthrax לחזור. הקהל עייף ובקושי מתלהב אבל הם בכל זאת חוזרים לשני שירים אחרונים: Madhouse שממש החזיר אותי 20 ומשהו שנה אחורה, לקליפ המשעשע. ולסיום – וזה היה ברור שזה יקרה: Antisocial, שפשוט הקפיץ את כל הקהל במעיין אנטיתזה לחפלות של Orphaned land. ביצוע מדויק, מהיר ושובר כמו שציפיתי.

ההופעה הסתיימה, הלהקה קדה קידה והחלה לרדת מהבמה לא לפני דברי תודה של Ian עם הבטחה לחזור ולא בעוד 30 שנה. עוד הוא הוסיף כי הם חוזרים בקרוב לארה"ב להתחיל לעבוד על אלבום חדש – דבר המסמן את התייצבותם מחדש לאחר אין ספור תהפוכות בליינאפ ובחייהם האישיים.

לסיכום, זה היה אחד הערבים הטובים בחיי! לא כל יום אני זוכה להגשים חלום מטאלי והפעם זכיתי להגשימו להיות במרחק צפייה ובלתי אמצעית שלא דרך מסכי ענק כמו שקרה עם Iron maiden בוואקן 2010. הסאונד והביצועים למרות שלא הבריקו – עדיין עשו את שלהם. הלהקה ביצעה כמעט את כל מה שרציתי לשמוע (מלבד Belly of the beast או Keep in the family) ואני יכול להגיד בביטחון רב – ההופעה הייתה ממצה ופגעה בול בכל הדרישות והציפיות שלי. תודה לכם, נשאר לי לראות עוד 3 להקות בערך ואז אני יכול להתפגר בשקט.