שונא אדם – ההשקה

צילום: Gabi Shoyhet

ערב אפל חיכה לבאי מועדון ה"לבונטין 7" ביום שישי האחרון. לאחר תהליך עבודה בן כארבע שנים במהלכו התגבשה הלהקה, עיצבה את הסאונד שלה, אספה חומרים, הקליטה ואף חתמה באחד מחברות התקליטים הבכירות בעולם עלו Sonne adam על הבמה הקטנטנה למה שנחשב להופעת הראשונה שלהם אי-פעם. בהרכב מלא בן 4 חברים ומגובים בהופעת חימום של זוג פסיכוטי העונה לשם "Barbara" (אליהם אחזור בחשש גדול בסוף הסקירה) ועם כמאה וחמישים צופים מלאי ציפייה התנאים היו טובים עבור האולד-סקול-דת'-מטאליסטים להשיק את אלבום הבכורה שלהם "transformation" חם וטרי היישר מקרביו הבוערים של לוציפר בכבודו בעצמו. אם תרצו, חזרה גנרלית לפני ההופעה בפסטיבל האנדרגראונד KTDF הדני וארצות נוספות בהמשך הדרך.

המוזיקה של sonne adam היא בהחלט לא לאנשים שאוהבים את כוס המטאל שלהם עם הפתעות ושיגועים. מספיק היה לקרוא רק ראיון אחד עם תם דוידוב (גיטרות וכמעט כל השאר) מתוך מספר הרעיונות וההצהרות הפומביות שהוא הספיק לתת בשמה של הלהקה מאז שחתמה עם חברת-העל Century media לפני מספר חודשים, על מנת להבין שכל עניינה של הלהקה, מבחירת עטיפות האלבומים ועד השואו עצמו הוא לייצר אולד- סקול דת' מטאל מסורתי, איכותי, אפל. כזה שגדל בין הידיים הקרירות של אמא paradise lost (מינוס האיטיות המוגזמת) ואבא Morbid angel (מינוס היכולות הטכניות) ולצד אחים אירופאים כמו Grave miasma ו- Necros christ וצמח להיות הרכב אולד-סקול לפי הספר. סנדוויץ' טעים של נהמות עמוקות, מקצבי דאבל באס מהירים לצד כאלו איטיים מאוד, שכבות גיטרות מכוונות נמוך וריפים שנעים במהירויות ובטקסטורות שלאורך סקאלת הדת'-דום המוקדמים; לפעמים מהירים ושוברים, לפעמים איטיים ומינוריים, אך תמיד אווירתיים וקודרים.

את מבחן המעבר מצמד העובד באולפן וחולש על התפקידים השונים לליין-אפ מלא בן מספר חברים עברו sonne adam בהצלחה מסחררת. לבושי שחורים, מעוטרים בשרשראות פנטגרמים למיניהן ועם איפור כהה קליל על הידיים, עלו אל הבמה שטופת אור הנרות הצמד דוידוב וחן דהאן (באס ונהמות) מגובים במתופף יואב סטיל וייברג (בוגר Vipress) וליאור מאייר (באסיסט M.E.S.S ו- Dukatalon), אשר נוכחותו הבימתית האנרגטית עושה רק טוב לכל הרכב בה הוא לוקח חלק. כבר מצלילי הפתיחה של "We who worship the black" המעולה והמדבק אשר פותח את האלבום המושק היה קל לזהות את ההתרגשות ואת הציפייה, גם בקרבת הלהקה וגם בקרב הקהל, שלמרבה ההפתעה חלקים לא מבוטלים ממנו צרחו את מילות השיר (ישר לתוך עור התוף שלי). רק לאחר שני שירים נוספים, "Take me back to where I belong" בעל המקצב המגניב והלא-שגרתי ו- "The way" מתוך אי.פי הבכורה "Armed with hammers", היה נדמה שחברי הלהקה מתחילים להפשיר, להרגיש יותר בנוח עם המעמד החדש, לאצבעות שלהם לשחרר כדורי אש ולנענע את הראשים כמו שאנחנו מכירים כ"כ טוב. שירים כמו "Apocalypse" האגרסיבי ו- "Armed with hammers"הטוחן כבר נוגנו באנרגיות אחרות, נותנות לגיטרות הלס-פול של דוידוב ומאייר לנהל דיאלוגים סוערים, מלאים בדיסטורשן ובליינים של נוייז חשמלי. בקדמת הבמה ומעל כל העסק ניצח דהאן עם הבאס הרועמת בידיים והגראולים הנמוכים,מדויק ורועם.

דבקותם של שונאי האדם בתת-הז'אנר הספציפי מאוד אליו הם משתייכים הוא זה שקנה (ויקנה) להם את שמם. נדמה שהצמד דוידוב את דהאן גדלו על דת'-מטאל ישן מאז שהיו תינוקות. האסטטיקה המוזיקלית, הויזואלית והבימתית שהם מייצרים לא יכולה שלא להתחבב מיד על חובבי הז'אנר שכן היא מדברת את שפתם באופן שותף. אלה הם דווקא חובבי המטאל האחר, הקיצוני יותר והאלטרנטיבי שעלולים למצוא בsonne להקה לא רלוונטית וחד-גונית וכך למנוע את חשיפתה לקהלים גדולים ומגוונים יותר. בהתחשב בהצהרותיו של דוידוב בעבר (בין היתר ל"מטאליסט"), לפיהם עניינים כגון אלו אינם רלוונטיים להם כרגע או בכלל, נדמה שכל מה שנותר ללהקה כרגע הוא להמשיך ולהתגבש בהרכב הנוכחי כלהקה חיה ולהתקדם עוד צעד לשלמות שנייה לפני שהם מבשרים את בשורות האיוב המצמררות שלהם לעולם כולו. ואם לשפוט לפי איכות ההופעה ותגובות הקהל- הרגע הזה אינו רחוק.

את ההפתעה הבלתי-מעורערת של הערב סיפקה דווקא הופעת החימום, הזיה רועשת וברוטאלית בשם "Barbara". בירור קצר על הרכב הבאס-תופים-צרחות (ההרכב הוקם בשנת 95' בניו-יורק) לפני ההופעה לא יכול היה להכין אותי, או כל אחד אחר בקהל, לחצי השעה הכי אינטנסיבית שהתקיימה במזרח התיכון באותה השעה. תחת המראה המטעה של שני מבוגרים מיושבים ומנומסים (שאפילו ביקשו בשקט בשקט להנמיך את תאורת הבמה באופן חוזר במהלך ההופעה) דודיק אופנהיים (צרחות ותופים) וראם (צווחות ובאס) סיפקו ארבעים דקות קטלניות אשר כללו מערבולות רועשות של בלאק מטאל, הארדקור פאנק, דרון-מטאל וקולות של חזירים ברגע שחיטתם. הנגינה המרושלת-בכוונה של השניים ובמיוחד זו של אופנהיים על התופים פערה את פיות הקהל וחורים שחורים בשמיים כאחד. אך יותר מכל, בלטה הכנות והמסירות המוחלטת של הזוג, שצרח, כיסח,שבר ויצר כאוס מוחלט תוך כדי הגשה מלאת אנרגיות וכנות מהסוג שבלתי-אפשרי לזייף: על אף שלא הבנתי חצי מילה ממה שהם צרחו הרגשתי שאני מסכים עם כל מילה. הקהל, מבחינתו, התחנן לעוד, בקושי נתן לצמד לרדת מהבמה והשאיר אותי עם מסקנה ברורה אחת: עכשיו יש לי 2 הופעות לראות שוב.