שירת הסירנות – ערב מטאל נשי בחיפה

הוונדרבאר הפך בשנה וחצי החולפות לתחליף ההולם של הסיטי-הול. הוא אמנם לא גדול כמו המועדון הקלאסי של שנות ה-90 שהיתה מענה לבארבי ולפינגווין ולשאר המועדונים שהנייטיז ניפחו לכדי מיתוסים – אבל הוא בהחלט מספק לערב להקות מטאל שמביא כמות נכבדת של אנשים – וזה עם הדבקות עקרונית לכך שכל אחת מהלהקות, שמנגנות ז'אנרים נפרדים מקשת הרוקנרול עד למטאל הקיצוני.

יצוין לטובה שהאירוע התחיל בדיוק בזמן והלו"ז תקתק כמו מכונה, ושהסאונד בוונדרבאר היה מדהים כמעט לאורך כל האירוע – ולא הרגשתי צורך לברוח ולרענן את האוזניים מחוץ לכותלי המועדון כלל וכלל, אז אני שמח על מגמת השיפור הזו באירועים מקמיים ומייחל שתמשיך ותדבק בכך.

עכשיו – הבא נתייחס בקצרה ובאריכות לכל אחת מהנציגות הנפלאות שכיבדו אותנו בנוכחותם בחיפה רבתי.

Talpa
ז'אנר: Metalcore

להקות דומות: Straight Line Stitch, Exilia, All Ends4

מה יש לנו כאן בקצרה: להקת Metalcore שלמרות שהוציאה EP מרשים נראה שיש להם עוד כברת דרך, אבל כמה שארוכה הדרך, כך גם גדול הפוטנציאל.

ראשונים עלו לבמה Talpa, הרכב ה-Metalcore מהמרכז שמובל על ידי שיר ביז על השירה, אלכס לוש על הבס, מארט קולומייר על תופים ולירון שטנברג על גיטרות.

מבחינה מוסיקלית, Talpa נמצאים על קו התפר בין המטאל אל עולם הפאנק והאלטרנטיב. יש ריפים מהירים והרבצות תופים קשות ודינאמיקה של אטרף, אבל במקביל יש גם אקורדים פתוחים ברוח הפאנק-רוק, מלודיות של עולם הרוקנרול וטשטוש מכוון של הסגנון המוסיקלי הספציפי. אבל הגלולה שהיה לי קשה לבלוע היא ההגשה של שיר, זמרת הלהקה. אני מתרשם שהגברת הצעירה יכולה לפרוח לפרונט-גירל מכסחת עם הניסיון והתרגול – אבל היא החטיאה הרבה יותר משפגעה על הבמה של הוונדרבאר. מראש, נחליק לה קצת, כי היא עלתה חולה על הבמה. הקושי הגרוני אולי לא ניכר בביצוע, אבל כן הורגשה עייפות ולאות מסוימת שנגררה על השירה בצורה מובהקת. את הצעקות הארדקור וצווחות הפאנק עשתה שיר בסדר גמור, קורצת מדי פעם ל-Maria Brink מ-In This Moment בתחילת דרכה או Laura Nichol מ-Light this City, אבל יודעת מתי לזלוג בחזרה לשירה נקייה ומלודית. אבל פה הבעיה מספר אחת של Talpa מבחינה מוסיקלית. שיר לא נמצאה באותו הסולם, או מבחירה מלודית מוזרה או אם בגלל שהיא לא שמעה את עצמה על הבמה, אבל זה משהו שהיה לי קשה להתעלם ממנו לצערי. עם כבר קובלנה נוספת, ואנסה לגעת בזאת בעדינות, אני אישית לא מסוגל להבין פרונטמנים שלא מתקשרים או מתקשרות עם הקהל. מילא אם זו הופעת בלאק מטאל באיזה מרתף לאור נירות, שם כל תקשורת תהרוס את הקסם האפל של האירוע, אבל בערב מטאל משוחרר וסולידי על טהרת המין הנשי, העובדה ששיר לא תקשרה *בכלל* עם הקהל אף לא מילה היא עבורי בגדר שגיאה איומה, לא איזו גחמה קטנה שאפשר להחליק עליה. אין דבר פחות נסלח מחוסר היכולת למצוא את המילים להודות לקהל, להסביר לו מי מופיע ולמה השירים האלה בכלל נכתבו ומה הם מסמלים. זה מרגיש כאילו מישהו בא לעשות עבודה וללכת, והעובדה שאלכס היה צריך להיות זה שמסביר מצד הבמה מה קורה כאן, כאילו זו הדרך בה נקבעו הדברים – במקומה של הזמרת של הלהקה, זה כאילו נתתם לילדה מיקרופון כדי שתצעק אבל לקחתם אותו ממנה רק כדי שלא תגיד דבר מה בעל משמעות. ברור לי שזו לא החלטה של הלהקה אלא של שיר בעצמה, אבל אני מאמין שהיא חייבת להתגבר על אי אילו פחדים ואי רצונות מתקשורת מול הקהל אם היא רוצה להיות זמרת של כל ז'אנר בתחום הרוק, שכול כולו מבוסס על אנרגיות, דינאמיקה וטוהר הבאלאנס בין מה שקורה על הבמה לבין מה שקורה בקהל. חתכתם לי את זה מחוץ להופעה ופוגגתם עד מחצית מהקסם.

ההופעה של הלהקה הצעירה לא הייתה חפה מטעויות. לאחר שהמיקרופון של שיר השתבש היא החליפה למיקרופון חלופי – אבל במחיר של להפסיק את השיר באמצע ולהתחילו שוב, מה שבהופעות רשמיות יותר הוא עדות ללוגיסטיקה לקויה. העובדה שהלהקה לא כל כך ידעה מה הסט ליסט, מתי מנגנים איזה שיר והעלתה את אלון קרניאלי, סולן וגיטריסט להקת Sinnery לבמה שיר מוקדם מדי, רק כדי שישאר ויסתכל עליהם מהצד עד שהם יגיעו לשיר הנכון, הייתה בגדר המבוכה רבתי.

אומר לזכותם של Talpa שהסט הקצר והממצה כן השאיר תחושה מסוימת של סיפוק. הדואט עם קרניאלי, לכשהגיע בסוף ההופעה, היה קולע וכבד, ומשך את הלהקה למחוזות מטאליים בהרבה שהחמיאו להם לדעתו של סוקר זה שמגיע כל כולו מהמטאל ובכלל לא מהפאנק – הרבה יותר מכל מה שהם עשו עד כה. כמו כן – יאמר לזכותה של שיר שאין ספק שלגברת יש קול משובח, מה שבלט במיוחד בשיר האחרון של ההרכב, שם היא הוכיחה שהיא יכולה לשמור על צליל עקבי, ארוך ומלוא ריאות בצורה נהדרת, ועכשיו רק צריך להחכים ולהכניס אלמנטים אלה לשאר השירים כדי שכולם יוחמאו מעבודה זו.

לסיכום – ל-Talpa יש עוד כברת דרך לעבור, אבל הדרך הנכונה היא אכן חזרות והופעות רבות ככל האפשר, כתיבה והשתפרות מתמדת, ואני דווקא מרגיש גאווה מסוימת שיכולתי לבחון את הלהקה הזו ביום רע שלה כדי שאוכל לומר בימיה הטובים שאני גאה בהם על מימוש הפוטנציאל.

Venus in Fear
ז'אנר: Progressive Metal

להקות דומות: Atargatis, Elis, Amberian Dawn

מה יש לנו כאן בקצרה: נסיכת פרוגרסיב מטאל שנהיית קול דומיננטי של ממש בסצינת המוסיקה של חיפה.

אחרי Talpa עלתה במהרה Venus In Fear החיפאית. פעם אחרונה שראיתי אותם הייתה בערך לפני שנה, גם כן בחיפה, ומאז הלהקה בהחלט התברגה היטב ביתרונות שלה. Venus In Fear היא להקת Progressive Metal אה-לה Dream Theater המאוחרת, אבל עם שירה נשית קלאסית בסגנון Nightwish או Epica. זמרת ההרכב נגה קדם מובילה את החבורה הצפונית הכוללת את אביב מיינזר על התופים, שחר בר ניצן על גיטרה ושירת רקע, מיכאל קושביץ על בס, דניאל איזאקוב על גיטרה נוספת ונמרוד אלדר על הקלידים, הרכש האחרון של ההרכב לאחר עזיבת הקלידן הג'ינג'י הקודם. כלהקת Progressive Metal החבורה הזו יודעת את העבודה היטב. שירים ארוכים, עם התפתחות מוסיקלית מעניינת, רגועה ולא ממהרת לשום מקום, ההרכב הרגיש קצת כמו האנטי-תזה של Talpa שהייתה לפניהם. גם נגה, בת גילה של שיר מ-Talpa, מביאה שנים של ניסיון עשיר מעולם המוסיקה, ודייקה בכל צליל שיצא מפיה. למרות שההופעה לא הייתה חפה מטעויות, היה קשה ממש לשים לב אליהן, ובמינון הנכון Venus In Fear ממש כיכבו והדליקו כמה מטאליסטים חובבי פרוגרסיב לדבר. החסרון המשמעותי של Venus In Fear הוא גם בתקשורת מול הקהל – אבל פה אני מרגיש שאני קצת מרמה. זה הורגש בצורה בולטת שVenus In Fear נמצאת במגרש הביתי שלהם, שחברותיה של נגה הריעו לה פעם אחר פעם, עד שזו לא יכלה לעשות דבר מלבד להסמיק להם בחזרה. כל דבר אחר היה מרגיש קצת מאולץ יותר מדי או ותרני פחות מדי. אבל עדיין – לכל מי שלא בא כחבר מהבית של Venus In Fear, תקשורת מול הקהל הייתה לוקה בחסר, במיוחד מצידה של נגה. גם פה תפס מצד הבמה נגן להקה שאיננו בפרונט כדי לשלהב את הקהל, הפעם זה היה שחר בן ניצן שהודה לנוכחים והפציר בהם לעשות קצת רעש ובלאגן.

אפשר לומר בקלות ש-Venus In Fear הרגישו בבית. השירים נוגנו היטב, והקהל הכיר חלק גדול מהמלודיות המוכרות של שירים כמו Somedays, או הריע בקריאות "היי-היי" בחלקים המתאימים. ההופעה הייתה קולחת, זורמת וחיובית, ונראה בבירור שהלהקה נהנית על הבמה. כל רגע מהמופע היה מתוכנן, כולל ההשתחוות בסוף, שלוותה לצלילי הקלידים הנהדרים של נמרוד אלדר שהבהיק גם בסולואים מצוינים וגם במתן אווירה מעולה.

ישנן שתי גישות בהגשת מופע שכזה, והעובדה שהלהקה נתנה לשירים לזלוג זה אל תוך זה העניקה תחושה שכל ההופעה הייתה יצירה אחת ארוכה, מה שמחק כל אפשרות לרגע מת על הבמה.

לסיכום – אני יכול בהחלט להתרשם ש-Venus In Fear, למרות שהיא לחלוטי להקת מטאל ונילית באופן מוחלט, בלי שום דריסת רגל כלשהי במים העמוקים של המטאל הכבד יותר, בהחלט יכולה להרשות לעצמה את הטפיחה על השכם, ועם קצת מזל נראה אותם ממשיכים לפרוח גם מחוץ לגבולות המחבקים והאוהבים של חיפה, וכמו כן – גם לאורך זמן ולא רק עד שהם יתגייסו.

Magen
ז'אנר: Alternative Rock / Hard Rock

להקות דומות: The Nearly Dead, The Letter Black, EarlyRise

מה יש לנו כאן בקצרה: נהרכב בעלייה מטאורית שמשלב כמה סגנונות אלטרנטיבים ומראה מגמת שיפור היסטרית.

בעוונתי לא חונכתי להיות חובב גדול של מוסיקה אלטרנטיבית. החינוך הקלוקל הוא לא של ההורים, הוא שלי. אני פשוט לא מסוגל להבין את הכמיהה למוסיקה אלרנטיבית, היא מרגישה לי תמיד "חצי-כוח". שם אבל לא שם. מוסיקה של כמעט. אבל פה אני יודע שאני הבעיה. אני אשם בכך שאני אוהב כסאח עד הסוף או מורכבות מוסיקלית מוחלטת. אצלי "More is more", ואין לי בלב פינה חמה לאינטימיות מוסיקלית. ואולי אני צריך להשתנות, כי העולם משתנה כולו, והגיע הזמן שאפסיק להיות הזקן הרוטן כל הזמן.

וכשהעולם משתנה, עולם הערכים שלי – או לפחות הקונספטים שהחזקתי קרוב לחזה וסירבתי לוותר עליהם, גם הם הולכים ומשתנים. למשל, קחו את Magen למשל. להקה שרק לפני כמה חודשים כאשר סקרתי אותם לאחרונה לא יכולתי שלא להתבעס על איך שדברים נראים על הבמה. והנה אני ניגש אליהם, בערך חצי שנה אחר כך – ואני רואה שיפור מדהים, במלוא הכנות ובמלוא הרצינות.

אני לא יודע אם Magen קראו את הרשמים שלי, אם הביקורת שלי חפפה לביקורת אחרת שהם קיבלו מחוגים ומקורבים אחרים – אבל אין ספק שהלהקה הזו עברה כברת דרך מאז ראיתי אותם בתל אביב בפעם האחרונה. נכון, אין לי איך לסובב את זה, Magen הם ככל הנראה לא להקת מטאל. גם הצדדים הכי כבדים שלהם לא באמת מגיעים לטריטוריה שאני מכנה מטאל – אבל כמו שאמרתי עליהם פעם שעברה, זו הבעיה שלי, לא שלהם.

והפעם המופע שלהם נסק למעלה בצורה חד משמעית. הגיטריסטים נאור זקהיים וגל שניידר פשוט נתנו מעצמם במלוא הכוח. זה כולל סולואים שיוצאו אל הקהל ולא רק אל עצמם, זה כולל עמידה מתואמת ובגדול זה כולל הרבה יותר אנרגיה על הבמה. ארי דורות הבסיסט הותיק של ההרכב גם הוא נתן בראש, השקיע ובער על הבמה, וזה היה תענוג לראות ולשמוע איך המתופף החדש של ההרכב אלון וונגר משתלב ומשתולל ופורח על עמדת התופים.

אתל פייגן, זמרת הלהקה ותופעה מוסיקלית פורחת בפני עצמה, גם הוכיחה שלא נס כוחה מגרונה. קולה נע בין ליטופים מלודים נעימים לבין הצלפות היפ הופ מתריסות, והיא דואגת לשמור על גיוון, עניין וכריזמה. אינני יכול לומר שאני חסיד גדול של השיר הבלוזי-ג'אזי שבא לבקר מתוך ה-EP של ההרכב, אבל אני לא יכול להמעיט ביכולת הסתגלות של ההרכב לפאזה ג'אזית מהירה כאשר ארי הרים את הבס גבוה כאילו הייתה קונטרה-בס והמקצב התחלף לג'אז קליל כאשר אתל חבשה כובע לראש והכירה לקהל צד חדש ישן שלה.

אני לא חסיד גדול של מראה הצמות האינסופיות שמלווים את אתל, אבל מבחינתי מראה מעולם לא היה האישו. עדיין לא ירדתי לסוף דעתה מדוע הריקוד היחודי שלה היא משהו שהיא דובקת בו, אבל זה בהחלט הפך להיות סוג של טריידמארק, הקול שלה נשמע יציב, מהשירה הנמוכה ועד הצעקות הגבוהות, וגם כאשר לעתים היא מועדת וחומקים לה כמה צלילים היא יוצאת מזאת בגבורה ועם הרבה מאד חן.

החלקים הכבדים במוסיקה של Magen בולטים במיוחד בקאבר המוכר שלהם ל-Shake The Disease של Depeche Mode שכולל התגברות דיסטורשן ותחושה כוללת של רוק כבד אוטנטי ומוצלח – אבל גם עלי לציין ש-Hinder עם המלודיה הגובלת בשיר ערש שלו מצליחה לחלחל אליי, כנראה שעכשיו שהלהקה נראית חיה ואנרגטית על הבמה, משהו שם כן עובד, מה שמוכיח לי באופן סופי שיש קשר ישיר בין הגשת במה לבין מה שנשמע לי באוזן ובכך גם מוסיקה שאינה הטעם שלי בשום צורה יכולה להפוך למשהו שאני לגמרי אהנה ממנו, וזו אולי המחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת ללהקה בכלל.

Infy
ז'אנר: Gothic Symphonic Metal

להקות דומות: Echoes Of Eternity, Midnattsol, Akoma

מה יש לנו כאן בקצרה: מכשפת הקרח של המטאל הישראלי יוצאת מהקומפורט-זון שלה, ומוכיחה שהיא דווקא כן יכולה לעשות מה שהיא רוצה.

טוב, הגיע תורה של אינפי. לרוב אני מלווה את אינפי מהצד השני של ההפקה, כאורח בשיר השאול הפרטי שלה, אבל הפעם התעקשתי להסיר את הרסן של "שותף להפקה" כדי שיהיה לי איך להתרשם ממנה גם מהצד השני, כמבקר. אני חושב שעם כל הפאתוס העצום שהגברת הרכיבה לעצמה במרוצת השנים האחרונות, שנויה במחלוקת ככל שתהיה, אפשר לומר בבטחה ששמה הפך לשם נרדף לנסיכת מטאל מקומית – בין אם זה משהו שאפשר לקבל בהבנה, באהבה או ברוגז. זוהי ההופעה השלישית סך הכל של אינפי, ופעם ראשונה בעצם שהופעתה מתבצעת מחוץ לטריטוריה שלה. גם משום שזוהי חיפה, לא תל אביב המפרגנת העוטפת אותה בסוג של אהבה שכונתית כזו, בהופעות שמתקיימות במרחק הליכה מהפאב המקומי או חדר הכושר או המשרד או הבית. מעבר לכך, זו הפעם הראשונה שאינפי מגיעה כאורחת להופעה שלה. זו לא הפקה של "אינפי ולהקה אורחת". זה ממש ערב להקות ואינפי צריכה להוכיח פה שגם בארץ נוכריה היא משמרת את מה שהפך אותה לכוכבת על הבמה, ומייצאת את כל זה מבעד למוסיקה, היכן שאנשים באמת ובתמים ישפטו אותך על מה שאתה עושה על הבמה, בין אם זה הדברים שבחרת להביא עימך ובין אם זה דברים שיצאו בגלל תקלות.

אבל למזלה של אינפי, או יותר נכון, בזכות שיקולים נכונים וכדאיים – היא מחמשת את עצמה במוסיקאים הטובים בתחום. היא מביאה את דרור גולדשטיין, שאני מנוע מלהעריף עליו יותר מחמאות ממה שהוא מקבל מכל מי שמקשיב לו מתופף, בגלל שחלקנו להקה במשך חצי עשור טוב והגענו בזכותו למרחקי ענק. אני גם מנוע מלהרעיף מחמאות על אוריה ספיר, שגם איתו חלקתי להקה במשך שנתיים טובות והוא הוכיח היטב שאין שני לו כשזה מגיע לנגן ולהראות כראשון ברוני הגיטרה. לב קרזנר הוא גם על תקן ידיד טוב לכל הפחות, ושותף עבר לכמה וכמה מאמצים מוסיקלים משותפים (מה שגם איתו לא חלקתי להקה פר-סה, אבל דה-פקטו החלפתי אותו במה שהפך מ-Damnnation ל-Prey For Nothing) אז גם עליו לא אגיב בצורה מסודרת, אבל לאחר שרקדתי סביב שלושת הגיבורים המוסיקליים האלה אני יכול לכוון את אור הזרקורים דווקא לספיר וולך שעשה עבודה מדהימה על הקלידים, ולהפתעה הגדולה האמיתית של הערב, עמית פורטוס האפרוחי שלמרות שהוא נראה כמו העתק מיניאטורי של Jeff Loomis, הוא בהחלט הולך בדרכו בצעדי ענק, וכל זה שבודאות אסור לו לשתות עדיין במועדון כמו הוונדרבאר.

ועכשיו אחרי שהבאנו שאינפי חמושה בהרכב מנצח וזו לא הפעם הראשונה, הבא נראה כיצד אלה משתלבים אתה על הבמה ומבחינה מוסיקלית. לאחר אינטרו קצרצר עלתה הגברת הראשונה של המטאל הישראלי לבמה מלווה בחמת חלילים (!) לבצע את שירה הראשון, The Flower Collector, אם זכרוני אינו מטעני. חמת החלילים אשר החליפה את הכינור נתנה לשיר הפולקי גם ככה נפח של המנון קלטי, מה שבהחלט עזר לאינפי וחבורתה להכניס את הצפוניים החיפאים אל המצב רוח ההולם להופעה.

אינפי, שטרחה להתלבש ולהתאפר כמו נבלית-על ערפדית, צלחה את כל שיריה מלהיטים כמו Mindfuck ו-Vanishing בצורה לא רעה בכלל. הקול שלה היה איכותי – ונשמע באופן מוחלט שהיא התכוננה מבחינה ווקאלית לרגעים הללו. היא הרבתה לשבור הרבה פעמים לשירה גרונית ומלוכלכת, במטרה לתת לחלק מהשירים הכבדים יותר כמו Greed מעט מהאדג' שיהלום אותם – אבל אני חושב שההפתעה הגדולה הייתה כשאינפי בחרה לעשות את הדואט שירה-גראולים בשירה Nightmare לבדה – ואותו היא הצליחה להרים למקומות נהדרים לבדה לגמרי, מדלגת בין שירה מלודית ונקייה לבין סקרימים מפחידים בלי קושי ניכר ובלי זיופים כלל.

שאר הלהקה בהחלט החזיקה את המוסיקה של אינפי היטב על כתפיה. אוריה ועמית התחלקו בסולואים שנכתבו על ידי עומרי להב וביצעו אותם בדייקנות מספקת ונהדרת – והדבר היחיד שבעצם נשאר זה לשפוט את המוסיקה על פי מה שהיא.

עכשיו, לומר את האמת – גם בתחומה הנקודתי הזה אינפי לא בדיוק נופלת על המשבצת המוסיקלית שאני הכי מחבב. כן, יש לה כמה שירים באלבום שהם יוצאים מגדר הרגיל, אבל מרבית המוסיקה היא לא בדיוק כוס התה של מי שיעדיף Slayer על Within Temptation כל יום בשבוע. אבל בהתחשב בז'אנר, רק מלעיזים שמתקשים לעכל את התדמית של אינפי יתעקשו לסלוד גם מהמוסיקה שלה, שנכתבה בוצעה והוגשה בצורה מקצועית. אולי השירים מתבססים מעט מדי על בית/פזמון ויש להם אלמנטים קליטים שנדבקים לשכל, אבל זה בדיוק מה שהז'אנר הספציפי הזה מכוון אליו, הז'אנר שאינפי מנסה לזרוח בו כשמש חורף צוננת. מלעיזים יכולים לסלוד מהאימאג', מהחוסר עקבות, מהתחושה הנהנתית שיש שם משהו מבוים, מפוסל בדמותה של אינפי מעבר למה שהמוסיקה דורשת, אבל על כל ביקורת ריקה היא יכולה להביא קבלות של הצלחה ולדעתי ההופעה הזו היא בהחלט אחת מהן.

Chugun
ז'אנר: Death / Thrash Metal

להקות דומות: Krisiun, Defleshed, Centinex

מה יש לנו כאן בקצרה: הופעה מכסחת של כנופית מטאל קיצוני שלא לוקחים שבויים גם לא בשעה המאוחרת הזו.

כאשר ערפלי הקור של אינפי התפזרו עלו Chugun אל הבמה. פה החלה התפנית של הערב, ממש בדקה התשעים. אחרי שהרעיפו עלינו רוק שנעשה מאהבה – בין אם זה למוסיקה, לז'אנר, לחיים או לחדוות היצירה – באה דניס הג'ינג'ית הרעילה מעכו להשמיד את כל מה שנשאר ולהראות לנו שמטאל עושים בעיקר מכמות נכבדת של שנאה. הקוורטט הקודח עלה במהירות לבמה, ופחות או יותר החזיר צבע ללחייהם של כל אותם מטאליסטים שקיוו לשמוע טיפה של כאסח בין כל המטאל הסימפוני, האלטרנטיבי והפרוגרסיבי שהיו לנו עד כה.

רק כדי להקל על המתקשים, Chugun היא להקת כסאח טהורה. אין פה רגע אחד של מלודיה מתחנפת, של בלדה מתפתחת, של משקלים משתנים או טיפה אומללה של סקס אפיל. כל מה שדניס מציעה במניפסט שלה זה אימה ושפיכות דמים.

המהירות היא קודם כל דבר מבורך. זה נכון שעד כה קיבלנו מוסיקה מהירה מ-Talpa או רגעים מהירים אצל Infy, אבל אצל Chugun החוקים עובדים אחרת. כמו בסרט "ספיד" או כמו בכל להקת Thrash Metal שמכבדת את עצמה, אסור בתחלית האיסור לרדת מ-150 קמ"ש, ואחרי שהתנענו עם השיר Futile אנחנו חולשים במהרה לשיר Fume. בחצי שעה הקצרה שניתנה להם Chugun הספיקו לחלוש על כל האלבום, אם אינני טועה, בין אם זה דרך Sadistic Rites או Unholy warrior ועד ל-Fall Of Mankind המצוין ו-Evil Whiskey שהחזיר לנו את אינפי לבמה שתוסיף קצת צרחות נוספות לטרור המוסיקלי של הברזל היצוק הזה.

אם היה משהו שכל זמרות הערב צריכות ללמוד מדניס זה נוכחות במה. מעבר לזה שהיא משתוללת כמו מפלצת, היא גם היחידה שלא הייתה מובכת מהסיטואציה שהיא צועקת על במה של מועדון חיפאי.

"יש פה מישהו מחיפה?" היא קראה לכל הצפוניים להראות את הפרצוף העייף שלהם "מעולה, אני מעכו, שהיא כמו האחות המכוערת של חיפה". ובכך היא קנתה את כל אחוות איזור חיוג 04 ושמה אותם בכיס הקטן. השעה אמנם החלה לתקתק לכיוון חצות, אבל אפילו את זה היא הצליחה למנף לטובתה, כאשר הקדישה את השיר לכל מי ששונא לקום בראשון בבוקר ולחטט רגליו לעבודה.

שאר הלהקה נתנה בראש ככל שיכלה, במיוחד אלכס ספריקין אשר השתולל כאילו אחזו בו שדים, והבמה נראתה יותר מלאה באנרגיה עם ארבעת החבר'ה האלה יותר מ-Venus In Fear (שישה במספר) ו-Infy (כולל חמת החלילים!) גם יחד.

אין ספק ש-Chugun זה לא כוס הוויסקי הנבזית של כל אחד. אבל אחרי רצף ארוך כל כך של רוק מנחם או מטאל מלודי, לקבל את זריקת המרץ הארסית הזו במתנה ובעוד בערב שכל כולו על טהרת הרוק הנשי – סחטיין על הבחירה הזו, בהחלט ההופעה האנרגטית והמנפצת של האירוע.