תצוגה וולגרית של כוח – השקת אלבום שני של פריום

תפסתי טרמפ מתל אביב לחיפה עם רכב מלא מטאליסטים, כולם במדי מיליציית המטאל, חולקים סיפורי קרבות ומידע פנימי. כשהגענו היו הרבה פחות אנשים בחוץ ממה שציפיתי שיהיו, אבל לאט לאט התחילו להתגלגל יותר ויותר. אחרי כמה איחודים משמחים נכנסתי פנימה לקצת חיזוקית של גולדסטאר לפני ההופעה.

על הבמה אפשר היה לראות תפאורה, דגל ושני באנרים גדולים. ולמה אני מוסר את פרט המידע השולי הזה? כי רק כשראיתי את ה״תפאורה״, הבנתי כמה זה יחסית נדיר ברוב הופעות המטאל המקומי שראיתי בארץ. אבל לפחות בעיני זה מאוד מוסיף לאוירה ולרצינות שמשתקפת מהועה של להקה. אז להקות, אתם גם ככה מפסידים ים כסף על הייעוד הזה של להיות מוזיקאים שמנגנים מטאל בארץ. אז תפסידו עוד קצת ופנקו את הקהל עם קצת קישוטים לבמה. דבר נוסף שהתגלה לי במבט קצת יותר בוחן על הבמה, הוא שהדגל והבאנרים מציגים סמלים ומראות שלקוחים מהאלבום הראשון של פריום. זה היה רמז קטן למה הולך לבוא.

כשמתחילה ההופעה, הקהל ממלא קצת יותר מחצי מועדון. זה בהחלט מספיק בשביל לעשות שמח, אבל הרבה פחות ממה שלהקה כמו פריום, שמציגה אלבום חדש, ראויה לו.

פריום פותחים את ההופעה עם Downhill From Nothing מהאלבום הראשון. לא עברו שתי דקות לפני שהפוגו הראשון התפרץ ברחבה. כן רבותי, זה מה שפריום עושים ועושים את זה הכי טוב. השיר הבא Mirror, גם הוא מהאלבום הראשון, כבר יותר ממרמז שפריום כנראה בחרו לפתוח עם מקבץ שירים מהאלבום הראשון לפני שינגנו לנו חומר חדש.

כש Side Effects, שהוא אחד הקראוד פליזרים הגדולים באלבום הראשון מתחיל, גם המעלות בוונדר בר עולות. פריום, כהרגלם בקודש, נשמעים כמו מכונה משומנת ואגרסיבית. הכל יושב כמו שעון, עם סאונד חייתי, כשמעל לכל טירן שולט בקהל עם הקול המטורף שלו, שמגובה עם השאגות הנמוכות של אלרם, ונוכחות הבמה הכריזמטית של כל הלהקה.

לסיום של החצי הראשון של ההופעה פריום מנגנים את Reflections, שיר הנושא מהאלבום הראשון ואחד החזקים באלבום, ומיד אחריו עוברים ל The Black Eyes, השיר האינסטרומנטלי ומלודי שפותח את האלבום. זה היה מעולה מאוד דרמטי. והוביל נהדר להפרדה בין חלקי המופע.

הבמה מוחשכת ומושמעת יצירה קלאסית ברקע. כמה דקות אחר כך כשהבמה מוארת מחדש רואים שהשתנתה התפאורה והצבע הצהוב שמסמל את האלבום החדש ממלא את הבמה. אפילו הלהקה החליפה לחולצות המתאימות.

השיר הראשון שמושמע הוא Seven Years Of Seven Levels Of Hell שהוא מעין אינטרו\קטע אינסטרומנטלי מאיים. שמכניס את הקהל לכוננות ספיגה. והספיגה בהחלט מגיעה כש Aftermath מתפרץ. עם הכניסה ההדרגטית של השיר הוא המשך מעולה לאינטרו ומסתמן כבר כאהוד קהל. הפוגו מתפרץ כבר כל הזמן. כמעט כול הקהל קופץ.

יש משהו בתקליט החדש שעושה אותו הרבה יותר אחיד ונתפס. והקהל מגיב לזה. יש לאלבום סאונד וכיוון מאוד ברורים. הרבה יותר מבאלבום הראשון. גם על הלהקה זה משפיע, ואם בחלק הראשון נראה שהם נותנים 100%, עכשיו הם שיחררו רסן לגמרי.

הם מנגנים את השירים האלבום לפי הסדר. בשיר הרביעי, A Journey We Had, עם הריף האחיד והכבד פריום במקסימום גרוב. הלהקה זזה כמו שהיא מנגנת, חזק וביחד. הם כולם מתייצבים בחזית הבמה. מאוחדים. מסתכלים לקהל בעיניים. מידי פעם אחד מהם לוקח כמה צעדים אחורה רק בשביל להסתער קדימה אחר כך.

אחרי השיר החמישי, Losing The Grip, הם עושים הפסקונת לכיוון והזרמת אויר לריאות. הם חוזרים עם הקטע האינסטרומנטלי מהאלבום ,She Feels Like Home. אלרם תופס את קידמת הבמה כשהוא מנגן את הסולו היפה של השיר. חצי בתוך הציר חצי עם הקהל.

מיד אחריו טירן חוזר עם אחד השירים היותר כבדים וגרוביים באלבום, We Fell Apart, We Fell Together, שמפרק סופית את המקום. לפני השיר האחרון, הלהקה מודה לצוות ומקנחת את ההופעה ב A Free Man, אחד השירים החזקים מאוד באלבום.

בהפסקה הקצרה לפני ההדרן, הלהקה מסמלת את הניצחון בעוגת קצפת לפרצוף של טירן. כנראה שהסוכר עשה לו טוב כי כשהלהקה מתחילה את Change of Mind, הוא בטירוף. אפילו קרואד סרפינג מתחיל בקהל.

לפני ההופעה סיפר לי מישהו שכשאלירן קנטור צייר את העטיפה לאלבום, הוא הקשיב לו וחשב על האלבום Vulgar Display of Power, שאולי יותר מכל אלבום אחר, מסמל את מולדת הסגנון. אחרי שיצאתי מההופעה הזאת, אני חושב שהוא באמת מבטא הכי טוב את פריום. פריום לוקחים את הפראות והגרוב של הסגנון לקצה, ועושים את זה מעולה.

פראייר מי שלא היה.