A Match made in hell, סקירת ההופעה של Shiran Band, Venus in Fear ו Petrichor

הערב נפתח בחימום של להקת Petrichor, קצרצר וקולע – משהו כמו 20 דקות. מסתבר שכשאתה נהיה הורה הסופ"שים מעייפים אותך יותר כך ששמחתי על כך שמדובר בחימום ולא בלהקה נוספת. גם נדמה שהקהל המקומי כבר שבע מפסטיבלים בני 5 או 6 להקות בערב, בטח ובטח כזה שמתקיים במוצאי שבת כשיום עבודה למחרת.

Petrichor הוציאו EP דיגיטלי בשם "P.O.S.T" ליוטיוב ופלטפורמות דומות ממש לא מזמן ולפחות ממה שקופץ אצלי בפייסבוק, עושה רושם שגם מופיעים לא מעט. קל לראות שיש בהם תשוקה ומוטיבציה של חבר'ה צעירים שרוצים לכבוש את העולם, וגם שמחתי לראות להקות עם סולן ממין זכר ששר שירה נקייה, מה שנהיה נדיר בנוף המטאל המלודי שלאחרונה נכבש על ידי המין היפה. בעצם, אי אפשר לקרוא ל- Petrichor מטאל פר-סה, הגיטרות בניצוחם של אמיר איגרא וגיא עזרן על מצב דיסטורשן רוב הזמן ויש קטעי כאסח וגרוב בבס (יובל רהב) ובתופים (אמיר משיח), אבל הסאונד יותר נאמן ללהקות הרוק והגראנג' הקלאסיות של פעם, וגל בר-און הזמר לא נותן שום חספוס או צווחות שמאפיינים את הז'אנר. אפשר לסכם אותם כ"אלטרנטיבי" אם מתעקשים על סגנון – כך או כך זה היה גיוון חביב מאוד שהכניס את המאזין לאווירת הופעה בצורה חלקה ורגועה. אך למרות הפוטנציאל, הרגיש לי כאילו משהו שם עדיין לא ממש אפוי עד הסוף. הלהקה יושבת, וניכר שהם נהנים לנגן ביחד וצמאים לכבוש את הבמות, אבל שום דבר לא גרם לי להתפס באמת: השואו היה קיים אך לא שובר, הלחנים נחמדים אך פשטניים, והשירה לא מתרוממת מעבר לליינים בטוחים ומצומצמים. זה לא רע, והיו רגעים שיכלו להבנות לכדי משהו מרשים בהרבה לו היתה קצת יותר תעוזה מעורבת (כי לא נראה שיש כאן בעיית יכולת, הלהקה נשמעת טוב). בתכל'ס, יש לא מעט להקות אחרות בז'אנר האלטרנטיבי שלמרות שאינן מביאות איתן שום בשורה מבחינה מוזיקלית מצליחות לכפר על כך בהגשה פנטסטית או בפרונטמן כריזמטי מאוד. עושה רושם ש- Petrichor צריכים קצת יותר להשתפשף בשני הדברים האלה שהיו יכולים להעיף אותם כמה רמות קדימה. בשורה התחתונה? נהניתי, זה גם הלך טוב עם בירה, אבל אני לא יכולה לומר שלקחתי איתי את החוויה הלאה או שהיה שיר שנחקק לי בזיכרון – עם עוד קצת פיין טונינג זה אכן עשוי לעבוד.

Venus In Fear

טוב, כבר יצא לי לראות את הילדים החיפאים האלה בעבר, אך עדיין בכל פעם שאני נתקלת בהם מחדש – בהעדר ביטוי מתאים יותר – פשוט עף לי הפוני שאין לי. הפעם Venus in Fear הופיעו עם סט מלא כדאבל פיצ'ר באירוע, עם ים אנרגיות ושבירות מוזיקליות, ולמרות שזה לא היה הקהל הרגיל שלהם (אם כי הבנתי שהם סחבו איתם צי שלם של חיפאים נאמנים שבאו לתמוך) הם פשוט הראו לכולם מאיפה משתין הדג. רמת הכשרון בהרכב הזה מרחיקת לכת, זה פרוגרסיב מסובך משולב עם שירה נשית נעימה ואופראית – לא Dream Theater אבל גם לא Nightwish אלא הכלאה מוזרה שכזו שאיכשהוא עובדת ממש טוב, גם לאנשים כמוני שלא סובלים שירה ברגיסטר הגבוה במטאל שלהם. זה מרשים במיוחד בהתחשב בגילם הצעיר, ממש לפני או אחרי צבא, וזו לא רק המוזיקליות שמרשימה אלא החוויה כולה. המאזין מקבל חוויה מהודקת ומלוטשת אך עדיין חיננית ולא מתאמצת, שילוב שמאוד קשה ליצור בז'אנר. למרות שינויי טמפו תכופים וליינים מורכבים, הכל יושב פיקס והלהקה מג'נגלת בין מלודיות שקטות לעליות דרמטיות כאשר על הכל מנצחת נוגה קדם בקול עוצמתי ומדוייק. הגיטריסטים שחר בר ניצן ודניאל איזקוב מבריקים כשהם תופסים את הפרונט וניכר שהם נהנים לנגן את החומר, ממש מתאבדים עליו במקרים מסויימים, אך גם יודעים מתי לפנות את הפוקוס לטובת הליינים השקטים והמורבידיים. גם הרית'ם (אביב מיינזר על התופים ומיכאל קושיץ על הבס) יושב בול, כיאה לז'אנר. אבל מעבר לדיוק הטכני שמעתי אצל Venus in Fear גם לא מעט אופי, מעין תזזיתיות מטורפת, דמויות שלא מפחדות מעצמן כשהן מספרות את סיפורן – כן, גם הנגנים – שזה בעיני שווה פי אלף מכל להקה שיושבת על קליק כמו שצריך. אציין לטובה את השיר "Like a Drug" שלמרות ליינים אוריינטלים שלדעתי מהווים הימור די בטוח אך לעוס בז'אנר, הצליח לתפוס לי את המחשבה, במיוחד בגלל הופעה נהדרת של נגה ששרה יחפה ולבושה בשמלה לבנה פשוטה – בשיר הזה היא היפנטה יותר מהאחרים עם התפקיד המתפתל שנבנה לאט עד להתפוצצות. גם "Somedays" המשיך את הקו הזה. מבט מסביב אישר כי גם הקהל היה לגמרי שבוי בקסמה של הלהקה, ואפילו הגיב בפוגו מתלהב על שבע שמיניות, בעוד פז מגן המפיק שלהם שבעצם "גידל" את ההרכב הסתובב לו נפוח מגאווה על פרי טיפוחיו. עושה רושם שההרכב הזה, צעיר ככל שיהיה, פשוט יודע לעבוד נכון כמו להקה מנוסה ומקצועית – וכולי רק תקווה שחבורת המוכשרים הזו תוציא את האלבום הראשון בהקדם, וציפור קטנה לחשה לי שהם כבר בסוף ההקלטות שלו אחרי תהליך ארוך ומתיש.

Shiran

אחרי שקיבלנו את מנת הפרוגרסיב השמיימית לערב, הגיע תורה של המלכה האם לכבוש את הבמה. זו היתה שנה מצויינת עבור Shiran, שם שאם שמעת לפני שנתיים לא היית בטוח אם זו בחורה או להקה וכיום אין מישהו בסצינה שלא מכיר. אחרי EP בשם "Warm Winter Day" שקל לאהוב ולזמזם Shiran לקחו את הצעד המתבקש קדימה ונסגרו באולפן שלהם להקלטות האלבום, שממש עוד מעט כבר כאן. זו היתה ההופעה הראשונה בה שמענו שירים ממנו, לא לפני שפינקו אותנו עם הצלילים המוכרים של "Survivor’s Road" ו- "Warm Winter Day" החביב עליי שגררו בתגובה קהל שהתעורר וזמזם את הליינים יחד עם הלהקה תוך כדי חיוכים והנפת בירות באוויר. או שזו הייתי רק אני?

Shiran יודעים להופיע, אין ספק, הרי מדובר בנגנים של Ferium – שועלי קרבות ותיקים שאוכלים את הבמה בלי מלח, שמהווים יחידה אקסטטית אחת יחד עם הגברת עצמה. שירן אבאיו נוטפת כריזמה גם בלי להתאמץ, דווקא ההתנהגות הקז'ואל הולמת אותה מאוד ויש משהו בחוסר היומרה והדיבור בגובה העיניים שקשה שלא להתאהב בו. התיאום בין הנגנים לא התבטא רק בדיסטורשן וגרוב שאי אפשר שלא לזוז איתו שמנוצח על ידי המתופף הנהדר רון עמר, אלא גם בקשר עין ופתרון בעיות מיידי עוד לפני שהקהל בכלל שם לב שקרה משהו (לדוגמה חיבור אפקט שהתנתק תוך שמירה על הפאסון ומבלי להחסיר תו) – זו כבר דרגה אחרת של מקצוענות ורואים שהחבר'ה חיים אחד את השני גם ביומיום.

אחרי התפעלות מתבקשת מהישיבה והשואו של הגיטריסטים גיא גולדנברג, אלרם בוקסר (שגם מעבד ומפיק את כל העסק) והבסיסט יוני ביטון ואחרי שתהיתי לעצמי אם הם גם מתאמנים על לזוז ביחד ככה שהשערות שלהם יהיו מתואמות במרחב, התפניתי לתהות על קנקנם של שלושת השירים החדשים מהאלבום הקרב ובא. את "A Lonely Quest" ו- "Release the Bounds" לא כל כך ידעתי איך לאכול. מצד אחד הם נאמנים למקור ולא זורקים את המאזין לעולם שהוא אינו מכיר, אך חלק מהליינים נשמעו לי מאוד פשטניים. מצד שני, כך גם הרגשתי לגבי ה- EP בשמיעה הראשונה אך עד מהרה הוא התחבב עליי, במיוחד בגרסת הלייב שלו בה רואים ומרגישים את האנרגיה. שומעים שהושקעה בהם מחשבה כך שאני חושבת שזה חוסר ההיכרות איתם שפגם בהנאה שלי כי לא יכלתי לתאם את ההדבאנג בקטעים הנכונים… בשיר Silence שירן תיארה את הפן האישי בכתיבה וסיפרה שהוא נכתב על אביה שנפטר כשהיא היתה מאוד צעירה ולכן לא הכירה, ותחושת ההחמצה שמתלווה לעניין. אוטומטית הידיעה הזו יצרה אמפתיה וחידדה את הקשב, ובהתאם היה קל יותר להרגיש את השיר כשאתה יודע מאיפה הוא בא, אני לפחות מאוד אוהבת לדעת מאיפה היצירה נכתבת ושמחתי על השיתוף הזה, שאני בטוחה שלא היה קל. "Remain" סגר את הסט בקול תרועה, ועוד הופעה מוצלחת של Shiran הסתיימה. בדיעבד, אני תוהה לעצמי אם דווקא העובדה שקל לאהוב אותם ולהתחבר אליהם לא דורשת מהם הפתעות למאזינים בעתיד (מבחינה מוזיקלית או מבחינת שואו) – כי להיות צפוי מדי זה אף פעם לא טוב לאורך זמן. הם עוד לא נשחקו, אבל נקודה למחשבה אחרי שהאלבום ייצא והלהקה תעמיק את דריסת הרגל שכבר יש לה בנוף המטאל המלודי.