A Question Of Time בקולטורה

אחרי מספר אירועים בהם נכחתי בזמן האחרון, הפעם לא היו לי יותר מדי ציפיות. הזכרתי לעצמי שהסאונד עלול להיות מעפן, וסה"כ מה כבר יכול להיות רע בעוד הופעת פרוג / פאוור / רוק לא מוגדר. לשם שינוי, האווירה היתה נהדרת, משהו באנשים שידר אחווה וחברות, וגם פגשתי לא מעט חבר'ה מוכרים. מסתבר שהמקום הוכן למסיבת טראנסים מיד אחרי ההופעה, כך שזכינו לתפאורה מעניינת: כל מיני דברים לא מוגדרים בכל מיני צבעים היו תלויים מהתקרה וגם התאורה היתה כמו שצריך.

אך מה שהיה חשוב באמת והתגלה לי מיד עם עלייתה של הלהקה הראשונה: שורה של סאב-וופרים ניצבה למרגלות הבמה, שגרמו גם ללהקה הכי תמימה להשמע בועטת. איזה באסים! איזה סאונד! פשוט להתמוגג! כל אחת מהלהקות הפתיעה בתורה עם אופי מגובש, סט-ליסט עדכני, שואו לפנים והרבה אנרגיות חיוביות. הרבה אהבה היתה שם, גם בקהל וגם על הבמה, מה שחימם לי את הלב ואת הלילה.

Dilema

כשאומרים לי "מטאל בעברית" אני ישר חושבת רוק ישראלי. עד כה כל להקה שניסתה לעשות את זה, משהו היה נשמע לי שם לא בסדר. לרוב כשזה בעברית זה פחות כבד, וגם אם זה מנסה להיות כבד זה נשמע צורם. עם דילמה המצב היה שונה: העברית לא באה על חשבון המטאל, ודווקא שם השילוב היה נשמע מאוד מאוד בסדר. להפך, היה משהו מרגש בזה. לאורך כל ההופעה נהניתי מהגיטרות והבאסים ולא נרשמו בעיות מבחינת הסאונד, בכלל.

כבר בשיר השני Dilema הפתיעה עם קאבר ל-"Master Of Puppets" של Metallica, ואם דבר כזה ייחשב ברוב המקרים כקפיצה מעל הפופיק, הלהקה פשוט עשתה אותו מצויין, מטאלי וכובש. אין לי מילה רעה לומר, וגם אם ניר וייס (מייסד, סולן וגיטריסט) לא בדיוק נשמע כמו הטפילד – למען האמת, מבחינת יכולות ווקאליות הוא לא מרשים (לא לדאוג, היו לנו מספיק מזה בהמשך הערב) – יש לו את הפיל והגרוב הנכון, כזה של סולן רוק אמיתי. אפילו את הקטע השקט בשיר הלהקה עשתה עם דיסטורשנים.

אודה ואתוודה שאת ההופעה הזאת תיכננתי להעביר בשקט בישיבה ליד הבר, אך כבר עם השיר הראשון מצאתי את עצמי מתקרבת לכיוון הבמה לתת לגוף קצת לספוג. לא יכלתי שלא לזוז לצלילי הגיטרות, האווירה הרוק-גראנג'ית, והשירים הסוחפים. חברי הלהקה ניגנו שירים ישנים, כגון "70", "שוקעת" ו-"האושר היתום" שכאילו מתחיל שקט אבל בועט בהמשך, לצד חומרים חדשים כמו "אדמה" (רעש, חסימות, רעש), וגם הציגו בפנינו את סינגל הבכורה שלהם, "יותר רועש מאמונה", שיצא במהדורה מוגבלת לפני כחודשיים. אחרי הרבה חילופי נגנים, גניזת שירים, ועיבודים מחודשים לשירים הישנים, Dilema מתכננים להיכנס להקלטות עד הקיץ, וגם אני, שלרוב סולדת ממוזיקה ישראלית, הבטחתי לעצמי לא לפספס את ההוצאה הזו.

Inner Scream

Inner Scream היא הלהקה שהכי סיקרנה אותי בחודשים האחרונים. לאחר ששמעתי עליהם ויצא לי להקשיב למספר שירים, כבר חיכיתי לראות אותה על הבמה, במיוחד לאור הטעם המוזיקלי שדי חופף לשלי. התוצאה היתה כבדה יותר ממה שציפיתי, זה לא היה הפרוגרסיב הרך שדמיינתי לעצמי. אבל לא, הם לא אכזבו. אחרי אינטרו נותן בראש העונה לשם הפסיכדלי "Nightmare Of A Clock", עלה תום גפן הסולן לבמה, ולא לקח הרבה זמן עד שפיות נפערו לרווחה: הבחור מחזיק במנעד מרשים, וכל פעם שאתה חושב שזהו, זה הגבול, הוא מביא אותה בצליל גבוה יותר ויותר. אין ספק שמדובר באחד הסולנים המבטיחים כאן בארץ שמחזיקים ביכולות ווקאליות לא מבוטלות.

גם הבסים של אנדריי אפרמוב והתיפוף של דקל מלאך בלטו במיוחד (ושוב תודות לאוהבי הטראנס שהיו אחרינו, שדאגו למערכת הגברה מצויינת), רק שמשהו בסאונד הכללי היה נשמע מבולגן. הם גם לא ישבו יותר מדי יחד, וזה קצת מציק במיוחד כשמדובר בתפקידים שונים ומסובכים לכל כלי. מה שכן, יש להם כימיה נהדרת, והרבה שיער התעופף על הבמה כשהם נתנו מעצמם שואו כמו שצריך. הסט ליסט, שהתקצר בגלל לחץ זמן, כלל שירים מוכרים יותר כמו "Between Dreams And Madness", ורואים שחברי הלהקה נותנים את הנשמה גם אם הם עסוקים במקצבים משתנים, תפקידים מתעתעים וצווחות גילדנלאו-סטייל.

בשיר האחרון, "Wither, Painless" (וזה הזמן לשבח אותם על השמות הפיוטיים) הצטרף אליהם גם בחור תמים למראה בשם ירון, אך אל תתנו למראה התמים להטעות, תפקידו היה לפדבק את תום בגראולינג בקטעים מסוימים ולחזק את ידיו בפזמון. את כל השירים שניגנו בהופעה, פרט ל-"Empty Heart", יהיה ניתן לשמוע ב-EP שיוציאו בקרוב, שיענה לשם Monologues From The Artifact. מועד יציאתו נדחה ונדחה, אך ממה שהספקתי לשמוע – בהחלט יש למה לצפות, והלהקה מהווה דם חדש ומרענן באופק הצחיח של הז'אנר.

Edgend

יש מן קונצנזוס לא כתוב שכזה, בו כולם מסכימים ש-Edgend היא פחות או יותר ה-Symphony X הישראלית. אם ב-EP שיצא ללהקה לפני זמן מה זה לא היה בולט במיוחד, אז מהופעה להופעה שומעים את זה יותר. ההרכב פתח בחומר הישן שאנחנו כבר מכירים ואוהבים מה-EP, ופינקו גם בשיר חדש בשם "Trial Season", שגם הוא כמו "Balance" (שגם לא מופיע ב-EP) נכתב ממש By The Book עם ריפים ומלודיה שמאוד מזכירים את Symphony X.

גם השירים הישנים קיבלו טאץ' מחודש ותיאטרלי, ובכלל, חברי Edgend משתפרים מהופעה להופעה. פתאום הם יושבים הרבה יותר Tight מבעבר, האופי שלהם ברור יותר, הנגינה והשירה מדויקות יותר. נדמה שהם עוברים את השלב שבין הבינוניות למקצועיות וכן, יש כאן משהו טוב. "Balance" שהזכרתי מקודם, נפתח בשירה שקטה ומלודית, מה שגרם לי לתפוס את האדם שעמד הכי קרוב אליי, ולפצוח איתו בריקוד ואלס סוער מסביב לאולם. השיר כבר בוצע בהופעה הקודמת, והוא הפך לאהוב עליי ביותר בזכות סולואי גיטרה \ קלידים מהירים ומגניבים של שרון הלחמי ודוד עזוז, שהפליאו לעשות לאורך כל ההופעה.

רק כמה בעיות סאונד קטנות העיבו על מצב הרוח: הכניסה הדרמטית הרגילה עם "Spectacles Of A Ruination" שהרשימה אותי גם בהופעה הקודמת, נתקעה כמה פעמים, והמוניטורים לא סיפקו את הסחורה לעומדים על הבמה. לא נורא, בנתיים גילינו שהבסיסט נקרא בן מטאל (מיטל, אבל נו, זה קטנוני). לסיום קיבלנו את "Voices" עם הפזמון שנתקע בראש הרבה זמן אחר כך, וגם ערן גולדשטיין הפגין יכולות מרשימות על המיקרופון כהרגלו.

לסיכום, אפשר לומר שיצאתי עם חיוך גדול על הפנים. זו הייתה אחת ההופעות הטובות ביותר שיצא לי לראות בזמן האחרון ולמרות שלא נרשמה נוכחות מספרית עצומה, אני יכולה לומר שמי שלא היה הפסיד הופעות טובות ואטמוספרה נהדרת. וזה בהחלט עבר את כל הציפיות שלי, אחת לאחת. בנוגע ללהקות, זו רק "שאלה של זמן" עד שאחת מהן תפרוץ קדימה במלוא הכוח.