Acropolis ו-Stella Maris בערב מלודי

מזה הרבה זמן, ואם אצטרך לתת תאריך מדויק אוכל לומר שבערך שלוש שנים, לא היה ערב שכולו על טהרת המטאל המלודי. אני כמובן מגזים לחלוטין, מכיוון שלהקות פרוג-מטאל צומחות על כל מילה כתובה במטאליסט, ודווקא לאחרונה להקות כמו Edgend או Desert הספיקו לשחרר אלבומים או אלבומים קצרי-נגן לאוויר העולם, בשנה שלא הייתה פורייה ממנה עד כה. אבל 2007 הרגישה מעט ריקה, ולמרות עומס ההופעות הבא עלינו לטובה, ממרטי פרידמן שחלף עבר לו, ועד ל-Megadeth שמתכננים להגיע בתחילת יולי, בציר המטאל המלודי הרגיש מעט יבש אחרי החורף הקצר.

על כן, הופעה משולבת בין Stella Maris, להקת הרוק-הכבד המכובדת, גברת הרוק הישראלית הבלתי מעורערת, בהרכב חדש ומנצנץ הוא משהו כמעט ומתבקש. מי שרצה טבילת אש ראשונית יכול היה לקבל אותה בהופעתו של מרטי פרידמן שבוע לפני כן, אבל פה נתנה Stella Maris סט ארוך ומלא הרבה יותר. מצידו השני של המתרס, Acropolis, להקת הפאוור מטאל הציונית הראשונה שעלתה על במות ישראל, חוזרת אחרי העדרות ארוכה, מאז שהופיעה בפעם האחרונה בערב מחווה ל-Megadeth לפני אי-אילו שנים. השילוב בין הישן החדש, ההבי מטאל המבוגר והפאוור מטאל הצעיר – יצר שילוב מצוין לערב מטאל שטהרתו מלודית, נטולת שאגות וצרחות – ופשוט מספקת מוזיקה איכותית לכל דורש.

Acropolis

אחרי ציפייה מרובה של בערך כ-3 שנים פחות או יותר, אקרופוליס חזרה בקול רועם אל במות ישראל. אולי סצינת הפרוגרסיב הישראלית התעייפה במרוצת השנים האלה, כי למרות האלמנטים הברורים של פרוג-מטאל במוזיקה, והשפעות מובהקות מ-Symphony X שליוו אותה היטב בגלגולם הקודם, Acropolis חזרה אלינו בתצורה מובהקת של פאוור מטאל. פאוור מטאל חדשני, מודרני, לוהט וחם ישר מהתנור.

אולי הייתה זו הבמה הקטנה של הלבונטין עשתה מעט עוול ללהקה, או שהיה זה סאונד העמוס במיוחד – אודות לשימוש נרחב בפלייבקים אשר שימשו כבסיס כבד במיוחד לעבודה הענפה של ההרכב, מספקים מכל הבא ליד, מגיטרת קצב שהוקלטה מראש ועד לאפקטים חלליים ומוזיקת מועדונים אלקטרונית – או אולי הייתה זו התרגשות מהחזרה המחודשת לבמה – ובינינו, תמיד יש סיכוי שזה שילוב של השניים – אבל ליד Stella Maris שנחשבת כבר לדינוזאור של רוק כבד, Acropolis נשמעה קצת מזייפת מהתרגשות.

מצד אחד, במוזיקה כה מורכבת וכה מהירה, הופעת בכורה שכזו, או טרום בכורה אם תתעקשו, הביצוע היה התעלות מעל מרבית ההרכבים המקומיים הן מבחינת נגינה והן מבחינת הופעה. דיוק מפליא של המתופף שקד פורמן (The Fading, Dissonant) שלא לומר שניגן במהירות מפחידה במשך כל ההופעה, מפציץ בתיפוף שארצנו הקטנה לא רגילה לראות ולשמוע – היה בסיס איתן להפגנת יכולות הנגינה בתור התחלה, וכשהוא מלווה באלעד 'רומנו' מנור על הבס (The Fading), השניים אשר רגילים לעבוד יחדיו נתנו בסיס מוצק ואיכותי לקצב של המוזיקה.

בכל מה שנוגע למלודיה, דניאל וורפולומיאוב, הגיטריסט אשר מזוהה עם הלהקה יותר מכל אחד אחר, הפציץ ביכולת נגינה וירטואזית האופיינית לו כל כך. אלה אשר לא רגילים לראות את עבודתו, יכלו רק לאכול את הכובע על מפגן הטכניקה המרהיב מצד אחד, ועל הכימיה המיוחדת של הבחור עם הגיטרה מצד שני. גם אלכס הקלידן לא נפל מדרישות תפקידו, ולהפך – הבחור (שביחד עם דניאל ניגנו תקופה מסוימת בלהקת הפולק-בלאק Arafel) חלק סולו קלידים-גיטרה ביחד עם וורפולומיאוב שלא מבייש את וורמן מ-Children Of Bodom. אמנם יכולותיו כפסנתרן לא זכו לביטוי נרחב בהופעה זו, אבל אין צורך בכך.

חברי Acropolis באו כדי לתת מענה לצרכיהם של אוהבי הפאוור מטאל הישראלי, ובעשייתם כן, הם התקינו את עצמם, בין להקות הפאוור הבודדות בארץ, במשבצת של "הלהקה המהירה ביותר בארץ" – מכל בחינה שלא נרצה. ההבדלים העיקריים בין Acropolis לבין להקות אולטרא-מהירות בז'אנר הפאוור מטאל כמו Dragonforce מתבטא במיוחד בקולו המקסים של יוחאי דוידוף (לשעבר מ-Stone Of Tears ו-Damnnation). אמנם הוא אינו מקפיד לטפס עוד לגבהים ההיסטריים ולפלצטים גבוהים במיוחד, אבל הוא אכן מפגין שליטה גבוהה ברגש בקולו, אחרי שנים של ניסיון והיכרות עם להקות מכלל הז'אנרים אפשר לראות בהחלט את הגיוון בגרונו.

יוחאי כנראה התרגש יותר מן האחרים, כי נשמעו מדי פעם פיקשושים בפיץ', אבל לא משהו שפגם מההנאה הכללית של ההופעה, ובודאי לא משהו שלא צפוי מהופעת בכורה, פחות או יותר, של להקה שחזרה לפעילות אחרי כל כך הרבה שנים. משירים מהירים במיוחד, הגובלים בדת'-מטאל במהירות שלהם, כמו "Red Redemption" או המנוני פאוור מטאל כמו "Lead The Wake" הלהקה נחלה ניצחון אחר ניצחון, גם שחלק מהקהל לא ידעה בדיוק איך לעכל להקת פאוור שמשלבת ריפים של Fear Factory מצד אחד ומצד שני קטעים אלקטרונים סטייל Astral Projection.

מה שבטוח, שאקרופוליס הוכיחו שאפשר לחדש, גם בפאוור מטאל השחוק, ועוד לעשות זאת בארצנו שלנו. למרות שהסאונד העמוס קצת פגם מהתוצר המוזיקלי הכללי של ההרכב, אפשר בקלות לסמן אותם בתור המטאור העולה בשמי המטאל המלודי.

Stella Maris

מהחדש לישן, אחרי זמן קצר של המתנה, עלתה Stella Maris בהרכבה המחודש. לומר שהרכבה הנוכחי של Stella Maris הוא הטוב ביותר תהיה המעטה בערכו. אל החבורה הותיקה הצטרפו שני נגנים שהם העלית שבעלית במה שהם עושים. קודם כל, מתן שמואלי (Armilos, Azazel, Matricide, Moonskin, Distorted ועוד) אחד מן המתופפים העשירים בניסיון, נטש ללילה זה את תדמית פיט סנדובל הישראלי לטובת מגע טהור של הבי מטאל הסובב סביב המיד-טמפו האיטי והמלודרמטי, דבר שנתן לו זמן התפרעות מוגבר על התופים, ולא נראה שהסט, אשר גבל ב-20 שירים, עייף אותו וכהוא זה.

אבל היהלום שבכתר הוא דווקא רמי שלמון, בחור שהיה עד רק לפני כמה שנים אלמוני יחסית, ופרץ לתודעה עם התוצר המפוקפק והמסחרי של "ריח מטאל" – הוכיח לכולנו מעל ומעבר שמדובר בזמר המטאל הטוב ביותר שידעה ארצנו. קולו הנקי לא נופל משירתם של רוני ג'יימס דיו וג'ף טייט, והוא מפליא לתקן ולהוסיף אפילו לגרסאות של פבלו רוזנברג, מה שנחשב עד היום למשהו שלא ניתן לבצעו. הסט מחולק באופן איכותי בין להיטים רוקנרולים – כמו השיר הפותח את הסט "שבוי" או "משחקים אסורים" – לבין בלדות מתקתקות – בל נזכיר את "נר על החלון" כמובן, אבל אני מדבר על הביצוע הכובש של "Jenny") – שירי הארד-רוק טהורים – כמו "אישתר" ו-"קללת הפרעונים" – ואפילו מהלומות של הבי מטאל מהיר כמו "שני מלכים" או "שלד בארון".

הארסנל המחודש כולל שירים באנגלית, כמו "Back To The Night" שמזכיר מאד את Scorpions אן Whitesnake, ומצד שני את "9 Seconds" שמאד קורץ ל-Judas Priest. במשך כל ההופעה שלט רמי שלמון בקהל כמכשף השולט ביציריו, הכריזמה שלו מתבקעת לאין שעור והוא בהחלט מוכיח שגם מול קהל קטן ומצומצם הרבה יותר לעומת מאות האנשים שהתפקדו לראות את מרטי פרידמן, הוא מצליח להוציא עצמו מן המיטב, מתבדח עם הקהל, מנהל דיאלוג ארוך גם באמצעות השירה וגם באמצעות עמידת הבמה ובעצם עושה בית-ספר שלם לכל מה שחשבתם אודות מטאל מלודי ישראלי שזה מגיע לפרונטמן. הבן אדם מקצוען מהרמה הגבוהה ביותר, וקשה לי לחשוב על מישהו שמגיע לרמתו.

את ההרכב הקלאסי של Stella Maris אין באמת צורך להציג. ניק מילר ביצע את עבודת הגיטרה המפורסמת שלו ללא רבב. דובי סוני שלט גם במלאכת הבס וגם בעבודת קולות הרקע, ופימה שוסטר כיסה את המוזיקה במלודיה של קלידים ואף קטעי פסנתר קצרים. כפי שהבי מטאל נועד להיות. מי שאוהב הבי-מטאל, והעברית לדעתו היא תוסף מרנין שלא מוריד מערכה של המוזיקה – יהנה מStella Maris הרבה יותר ממה שאפשר להנות מה-Scoropins בימינו. וזכרו את מה שאומר לכם: הרכבה החדש של Stella Maris – עם רענון השירים הנכון, וקצת יותר דגש על החומר החדש – יפתח הרבה יותר שערים עבור הלהקה הותיקה הזו.