Acropolis משיקים EP בתמונע

אוי, מועדון התמונע. התגעגענו, אבל כבר בקושי ניתן לזכור למה. מה שהיה פעם הבמה האלטרנטיבית המוחלטת ללהקות מטאל קיצוניות, בית להרכבים כמו Lehavoth, Eternal Gray, Nail Within ו-Vultures, התפוגג בפתאומיות אחרי הערב העמוס בפברואר 2004 ורק מעט אירועים מסובסדים על ידי העירייה ורגועים בכפייה ידעו את התמונע. מן המסתבר, הטעם הטוב הזה התעקש לא לחלוף מפיותיהם של מטאליסטים ותיקים רבים, ותמיד היו מגעים בנוגע לקיום אירועים במקום. Acropolis, שזכתה להופיע בתמונע במרץ 2003, בגלגול הקודם של ההרכב (ולמעשה, באחד מעשרות הגלגולים הקודמים של בעלי המקום), השכילה לשכנע את בעלי המקום הנוכחיים לארח את ערב המטאל הראשון מזה שנים. ויפה שעה אחת קודם.

אז בדיעבד, המקום הזה הוא לא האלטרנטיבה האולטימטיבית לבארבי. למעשה, הוא גם לא ברמה של הקולטורה. כן, הוא עדיף על הסאבליים, כי אין תחושה של פאב, אלא בכל זאת של מועדון – אבל עדיין, כילד זכרתי את המקום מנופח למשעי מאנשים, ועמוס לענפה בידיים מורמות מעלה שעושות את תנועת הקרניים המפורסמת. היום, במבט מקיף על המקום – קצת התאכזבתי מהציפייה שלי בעצמי. היתרונות היחידים שעדיין נזקפים למקום הוא הממלכתיות שהוא משדר, ואת זה יהיה קשה לקחת ממנו. תאטרון התמונע נועד להכיל קהל בתוכו ולהתקין בו הופעות, למרות שלרוב הרבה יותר אינטימיות מחבורת משוגעים עם גיטרות חשמליות, אבל יש בו את הקסם והאווירה המתאימה, למרות הגודל הצנוע. אז בסופו של דבר, להקה שלא רוצה להתאבד על הופעה בבארבי – אפשר בתקווה להתייחס למקום כאלטרנטיבה עתידית, או אלטרנטיבה מחדש בכל אופן, לסצינת המטאל היותר מקצועית בארץ.

The Jerusalem Dive – Abrage

טוב, מודה ומתוודה, למרות שזו ממש לא ההופעה הראשונה של Abrage, זו הפעם הראשונה שאני תופס אותה על הבמה. חצי פנסיון של גרוב מטאל ירושלמי שמחלופת הסולן כבר עברו את עונת הגז, מתמודדים אל מול הקהל הסופרלטיבי המודרני של הסצינה שלנו. המוזיקה? Lamb Of God היא ההשפעה העיקרית, ואת זה יהיה קשה לקחת ממנה. זה מתבטא כמובן בריפים האגרסיביים והחדים כתער, וגם השירה נשענת על אותו מנעד – שאוטינג חלול ומרעיד עצמות.

אז Abrage אמנם לא בדיוק הקופי-קאטס של Lamb Of God, אבל בעולם בו ההשראה היא מצרך נדיר בערך כמו קריפטונייט, אנחנו נסתפק גם בלהקות מציונות שאינן שיא המקוריות. Abrage שילחו שירים חובטים כהכאות אלה על ראש דואב, ומבעד לבעיות סאונד קלילות, היה אפשר לקלוט בקלות מה הולך שם, וזה בעיקר יחידה צבאית מותאמת משימה עם מטרה מוצהרת של לתת בראש. השואו היה מוצלח, בלי דיסטנס, או בושה למעשה, מהקהל – למרות שהם מופיעים על אדמה זרה.

השיר "2Seconds Dive", שהיה השיר שקנה אותי בנוגע לתשומת הלב הראויה, התברג באמצע במקום טוב וסחף אותי לכמה דקות. לצערי, הסאונד של המקום – אותו זכרתי ממש לטובה – לא הטיב עם Abrage, ובעוד התופים נשמעו עמומים במיוחד, הבס דומיננטית מדי והגיטרה מובלעת כסוד מדינה – הלהקה נתנה את הרושם הראשוני הטוב ביותר שיכלה. אז כן, זה לא ההופעה הכי טובה שלה, ניתן להניח, אבל לפחות הם עשו את הפיפי על העץ הנכון בדרך לעצמאות מטאלית אישית וצעד נוסף לקראת המדרגה הבאה בסולם הבלתי נגמר של מדרגות מקצוענות במטאל העולמי.

החסרון העיקרי בהופעה הייתה אורכה. אני מבין ש-Solitary באה עם סט מקוצר, ואני מבין ש-Acropolis לא בדיוק משיקה פה אלבום כפול, אבל ללהקה שהיא אינה האירוע המרכזי, חצי השעה שניתנה ל-Abrage הייתה יותר ממה שהסבלנות שלי הרשתה לי לשמור על עניין ברציפות. כשהיא תחזיק EP לפחות ביד, יהיה לי יותר שירים להאחז בהם באורח קבוע, וכך אזדהה יותר עם החומר, אבל הופעה ארוכה כל כך של להקה שמבחינת הכלל קצת פחות אנונימית מאנונימיות כללית, זה לירות עם מחסנית שרובה כדורי סרק.

Return From Omission – Solitary

אם כבר עסקנו בהפסקות ארוכות יתר על המידה, Solitary חזרו מהשאול במיוחד לערב הזה, והרימו גבה להמון אנשים ספקנים. הרי מעבר לכך ששני הנגנים המרכזיים בלהקה, יוגב סיטון (גיטרה) ושחר גיא (בס) עושים כבר משרה מלאה עם Matricide – הרכב המטאלקור העולה בשמי הארץ, הרי שהשנתיים וחצי שעברו מאז הופעתם האחרונה של Solitary עשו 'מוזר בבטן' לכל מכריהם. המכה הראשונה שעברה עליהם הייתה עזיבתו של רועי מורד, סולן וגיטריסט ועל הדרך גם מייסד הלהקה ביחד עם יוגב, וגם הישארותו של לירי כץ, מתופף הלהקה הייתה מוטלת בספק תקופה מסוימת.

אז Solitary אולי כן צריכה הצגה מחודשת. כיום, יוגב סיטון, שב-Matricide כבר הספיק להתחשל עם שירת ליווי גרונית, ירש את תפקיד המיקרופון, ואחיו של שחר גיא – הלא הוא ליאור גיא, לקח את תפקיד הגיטרה הנוספת. הלהקה כזכור הוציאה אלבום בהרכב הקודם (בזמנו, אלעד מנור, כיום ב-The Fading ו-Acropolis עוד היה בהרכב) אי שם ב-2003 (ואני חושב שראוי להגיד 'פאקין 2003') וחיממו את Amon Amarth, Leng T’che ו-Nightmare בביקוריהם המקומיים.

איך להקה שמחזיקה ברפרטואר שלה אלבום ועוד אלבום כתוב לגמרי יורדת מגדולתה לסט של 4 וחצי שירים? עוד נשגב מבינתי. לפי סיטון, ההרכב פשוט התגבש רק לאחרונה, והחבורה לא הספיקה לבשל מספיק שירים כדי לספק הופעה ארוכה יותר, מה שגם נוכחות השירים מהאלבום צומצמה למכביר. אז הלהקה פתחה במלודרמטיות עם עיבוד מקוצר לשיר המנצח מהאלבום (ששוחרר כסינגל בזמנו) "Systematically Denied" – וכבר אז הורגשו ההבדלים. העובדה שהלהקה חתכה ל-7 מיתרים בכיוון כה נמוך עשתה רושם טוב בזמנו, אבל כיום, מבעד ל-PA המעומעמים של תאטרון התמונע, הצלילים הבאסיים הלכו לאיבוד בתרעומת אחת גדולה.

השירה של יוגב אינה השירה של רועי, זה ברור, אבל בעוד לרועי מורד היה גוון מעט של בלאק-מטאל, וגרון שנשמע כאילו חושל בגות'נברג, השירה של סיטון עדיין נשמעת מעט כמו שירת ליווי מחוזקת מאשר דבר מה שיכול להוביל את ההרכב לאורך מסלול ארוך של הופעה. אולי הבחורצ'יק צריך עוד עבודה, כי את התוצר המוחלט של מה שהיה Solitary לא קיבלתי לגמרי ככה. יוגב סיטון על המיקרופון עושה שאוטינג ולא סקרימינג, שזה לא משנה למי שלא מבין עניין, אבל זה הדבר הראשון שמבדיל בשבילי בין הרכבי מטאלקור להרכב דת' שבדי. הכריזמה של Solitary על הבמה מעולם לא הייתה מופתית, והתבססה על הצניעות הבסיסית שלהם כמוזיקאים, ובמיוחד כילדים בגיל 18 שמוציאים אלבום, אבל כיום – כאשר הם מבוגרים בערך ב-5 שנים מהגיל הממוצע בקהל, הצניעות הזאת הייתה מעט מבישה, כמעט כאילו מישהו צוחק על חשבוננו.

לכבוד השיר "Suffocate", הסינגל האחרון ששוחרר ביחד עם רועי מורד, עלה זה להתארח בפעם האחרונה עם ההרכב, על עמדת המיקרופון לבד. השיר, שכבר קורץ לא מעט לחומר היותר מטאלקורי של ההרכב, הרגיש הרבה יותר הולם והרבה יותר מתאים (מה שגם יוגב סיטון עצמו הפגין שירה נקייה מדויקת, עם כי נגועת מבטא קל). איפשהו הרגיש לי משהו חסר, אולי הקטעים שונו מעט מאז ההקלטה, אבל אפילו הברייקדאון אשר סוגר את השיר, מה שהיה היסטרי בתקופתו, חלף לי מעט ליד האוזן. השירים האחרים היו שירים חדשים לגמרי. אחד בשם "Exile" ואת שמו של האחר אני לא זוכר. הם התיימרו להיות קרובים יותר לדת' מטאל מלודי מקורי (כנראה כדי להתרחק מהמותג ש-Matricide נהייתה מבחינה מוזיקלית) אבל דווקא הקטעים הטובים בשירים לא היו הבלאסט-ביטס אלא הברייקדאונס והגרוב (שעדיין הראו נוכחות עיקשת בשירים הנ"ל). כנראה שקצת קשה לקחת את האהבה לגרוב ולמטאלקור מחוץ ללב כאשר היא נוכחת בחלק כה פעיל מהחיים שלך, במיוחד כשהיא נשמעת טוב.

את ההופעה סגרה Solitary בביצוע נוסף לשירה של In Flames הלא הוא "Artifacts Of The Black Rain" (שהיווה מאין בונוס טראק באלבום Trail Of Omission של Solitary) כשהיא מארחת את אוריה ספיר (גיטריסט Matricide וגם הגרזנאי הנוסף של Eternal Gray) על הגיטרה במקום יוגב, וזה מתפנה לתפקיד השירה בלבד (שאותה דווקא ביצע בחן). אז היה לנו פה מאין ביוגרפיה קצרה של Solitary (בלי להזכיר חברי Xenolith ו-The Fading נוספים שעברו בה) ומעט מאד מהחומר המוקלט שלה, לצערנו, שהיה סוג של אבן דרך במטאל הישראלי העצמאי. כיום, חמש שנים אחרי האלבום הזה, אולי הוא נדמה לחבורה מהוד השרון כיומרה מוזיקלית ותו לא, אבל דווקא הדת' השבדי-מלודי נטול האובר-אנאליזה של כל קטע וקטע, ופשוט מוזיקליות רצופה – התאים בדיעבד יותר מאשר הופעתם הנוכחית. אני בהחלט הייתי מעדיף לקבל את ההרכב הזה, מכוון הרבה יותר גבוה ומבצע שירים כמו "Broken Reflection" או "Degenerated Eyes" מאשר Matricide 2, לא כי זה לא מבוצע היטב, אלא כי אני צמא לזה הרבה יותר.

Revived From Oblivion – Acropolis

לעומת Solitary שחזרה במעט כוחות לבמה, וללא חגיגיות אמיתית, ההופעה של Acropolis הייתה ההפך הגמור. קודם כל, היה כיף חיים אמיתי לחוות כזה פאוור מטאל בארץ פעם נוספת מאז… ובכן, Sabaton. הרוב לא היה מודע, אבל הופעתה הראשונה של Acropolis מול מועדון מלא קהל הייתה בתאטרון התמונע, אי שם ב-2003, ו-Solitary, דאז בסיום הקלטות אלבום הבכורה שלהם, הייתה כוח מוביל בארצנו. החבורות נפגשו בערב מחווה ל-Megadeth ולמעשה מהכוח ההוא נותרו רק אלעד מנור (שהיה דאז, כאמור הבסיסט של Solitary) ודניאל וורפלומיאוב, האיש שמזוהה עם הלהקה יותר מכולם, וכנראה גם המושג "גיטרה חשמלית" יותר מכולם, לכל מי שיש לו מעט עברית באוצר המילים.

Acropolis עשתה כברת דרך משמעותית מאז אותן 5 שנים. גם מאז שחזרה לבמות הארץ לפני שנה וחצי היו שינויים משמעותיים באווירה, אם כי לא בהרכב. במקום לנגן מוזיקה שמבוססת על תשתית של רוק ניאו-קלאסי עירום מבשר, הלהקה השכילה ליצור משהו עצמאי, פאוור מטאל מונע בעוצמה של להקת דת' מטאל (ולא בכדי מנגנים מנור ופורמן בהרכב הדת' מטאל המלודי The Fading) גם מבחינת מהירות וגם מבחינת כוחניות מוזיקלית. תוסיפו לזה את השעטנז האלקטרוני מידיו של אלכס קרלינסקי, קלידן הלהקה המופתי, ואת השירה המשגעת של יוחאי דוידוף, וקיבלתם את הבסיס לכל מה שהוא אמור להיות פאוור מטאל מוצלח.

אז חובת ההוכחה נחתה כעת בפעם הראשונה מזה כמה וכמה שנים על הרכב פאוור מטאל להוכיח שגם אפשר לעשות מטאל משובח שהוא מגיע בתצורה המלודית שלו, ולא רק בכאסח רבתי. השנה האחרונה ידעה לא מעט הרכבי דת' מטאל, דת'-קור ומטאלקור שהוציאו הוצאות עצמאיות. Phantom Pain, Matricide, They:Swarm (ועוד היד נטויה) הוציאו לאוויר העולם כמה וכמה פגזים מוזיקליים קצרי טווח אבל חודרי שריון – וזו הפעם הראשונה שישנה הופעה חגיגית לכבוד הרכב עצמאי מלודי בתחום המטאל לחגוג השקה. נכון, The Afterlife הוציאו את אלבומם עצמאית, אבל הם אינם עשו הופעת השקה מסודרת לכבודו, ו-Desert כבר שוקדים על הריליס הבא שלהם זה זמן מה, אבל הרוח לא נשבה חזק יותר במפרשי הרכב מטאל מלודי כמו שהיא נושבת בספינת Acropolis, והגיע הזמן להראות לקהל מה הם שווים.

יאמרו הסולדים מהעניין מה שיאמרו, אני חושב שהתערובת בין מטאל לבין מוזיקה אלקטרונית עושה חסד ל-Acropolis, והאינטרו שנקרא "Reveal Yourself" הוא אחלה עלייה לבמה. "Atonement, Hear My Call" הוא המשך מתבקש וישיר, והלהקה ביצעה אותו בדיוק מרהיב, ואף התעלתה על הביצוע המוקלט. מופתעים? Acropolis שקדו על The Aftermath במשך שנה וחצי בערך, ובתקופה שהכול היה מוקלט כבר היה מספיק זמן להשתפר. גם הופעתם האחרונה הייתה לפני בערך חצי שנה, וזה גם נותן את האישור להעלות את הרף למעלה. השיר "Red Redemption" – שהוא התגלמות כל מה ש-Acropolis עומדים מאחוריו – פאוור מטאל מטורף וקיצוני, ועדיין קליט ומלודי – הדביק את הפער בשתי דקות של כאסח + מלודיה מפתיעים.

עכשיו בכנות, בדרך כלל קשה להעביר את המוזיקה של Acropolis, קודם כל בגלל התפקידים העמוסים שלה, ודבר שנייה בגלל שמרבית מערכות ההגברה בארץ לא יודעות איך להתמודד עם סאונד עמוס כזה. למזלי, השכלתי לשנות כמה מקומות כדי לקבל את הסאונד המושלם מהאירוע לכבוד הלהקה, ולהבדיל משתי ההופעות הקודמות – הכול תקתק מבחינתי כמו שעון פיני. מן המסתבר גם הלהקה שמעה אחד את השני מצוין – כי לא היו זיופים, לא היו פאשלות, ואף מוניטור לא אמר "נמאס לי" ונשרף. אני לא יודע לאמוד במדויק את מספר האנשים שנכחו באירוע, אבל אני מניח שבסביבות ה-200 פלוס, והם התלהבו אדירות מההרכב, משמע יש קהל למטאל מלודי בארצנו, ובשיר "Divine Cycle" הדברים נראו כבר ממש משכנעים. הקהל שר את המילים בשקיקה, ודוידוף ניצח על האספסוף הגאה הזה בגאווה ובכריזמה שיכולה ללמד את מרבית סולני הארץ נוכחות במה מה היא.

לכבוד המאורע החגיגי הלהקה השכילה גם לטגן כמה הפתעות מהמחבת שלה, ושלפה קאבר הזוי ומוצלח במיוחד ל-"The Sleep" של אגדת המטאל האמריקאית Pantera. נכון, הסגנונות לא חופפים לגמרי, אבל בעוד קרלינסקי משתלט על תפקיד הגיטרה האקוסטית ווורפולומיאוב על עמדתו של דיימבאג המנוח, ועם עזרתו של ישי אמיץ, סולן להקת הסטונר מטאל Breorn – הביצוע יצא מרהיב. גם הביצוע הפרובלמאטי ל-"Evolution (The Grand Design)" של Symphony X, להקת האם הגדולה של כל להקות הפרוג-פאוור באשר הן, היה מוצלח במיוחד ולא נכל הפסדים, וזה בהתחשב שההרכב כבר כרסם שבבים של פאשלות עם השיר הזה בעבר.

היו שירים חדשים בארסנל, כדוגמת "The Light Where We Are Born" שהיה צעד קדימה מה-EP עצמו, לוקח את האלמנטים הנכונים ומתמצת אותם לקראת אלבום בכורה מלא, או שירים שעכשיו נדע לשיר בלב תמים כמו "Revive From Oblivion" המצוין, אשר אפילו כולל בתוכו קטע ברייקדאון משובח וקטן (אצל להקות פאוור מטאל! ברייקדאון! אההה!), ומסביב לכל זה, כל חבר להקה הספיק להפגין בנו את היכולת שלו בג'אם פיוז'ן מגניב שהיה הפסקת התרעננות עבור דוידוף, ובסוף חתם ההרכב עם השיר "Lead The Wake", הסינגל הראשון שלהם, שבוצע ללא רבב, וכל הקהל זמרר אותו ביחד עם Acropolis.

אז צעד משמעותי קדימה עבור החבורה "קשת היום" הזאת, הבן החורג של הדת' מטאל הישראלי, והוכחה ניצחת לכל הספקנים שאין זמן מושלם יותר לשחרר EP של פאוור מטאל קיצוני, אחרי שלכולנו נמאס מכל המונוטוניות של הברוטאל דת', אבל לא מסוגלים להרשות לעצמנו להוריד הילוך למשהו קצת יותר סיסי. אני חושב שעוד אנשים צריכים להכיר את ה-EP הזה בעולם כולו, זה יאזן כמה הורמונים אצל עשרות אלפי מתבגרים שאומרים שפאוור מטאל זה לכוסיות.