Adamas – מופע ההשקה של EP הבכורה

אז הפעם זה היה בתאטרון התמונע, שבשנה האחרונה החליט לעשות את ההחלטה הנכונה ולפתוח את שעריו בפני כמה להקות מטאל, מקומיות ומחו"ל, כדי שיוכלו לחלוק את הבמה הנהדרת והצנועה שלו עם ציבור מאזינים נלהב אשר משתוקק להופעה עם סאונד נורמאלי, מקום ממוזג ולא בקצה השני של העולם.

להקת ה-Metalcore התל אביבית Adamas מוציאה EP בכורה, ומארחת את Magen האלטרנטיבית. יזכרו לטובה מהיום זיקוקי יום-ההולדת, הנינג'ות ממרכז הרחבה שכמו טחנות רוח טחנו לנו את הפרצוף עד שנהיה לקמח, הקאברים המצוינים והאיש המשופם שאמר לי מתי אני צריך להתנפל ולרוץ כנגד חבר שלי. ומעשה שהיה כך היה.

Magen
ז'אנר: Alternative Rock / Hard Rock
להקות דומות: The Dirty Youth, The Material, Skarlett Riot

אהלן, שוב שלום, שבו נא, אני הולך לפוצץ פה קצת בועות, חלקן יהיו נעימות חלקן יהיו נעימות פחות. זו ההופעה השנייה של Magen שאני רואה מתחילתה עד סופה, פעם ראשונה עם המתופף החדש אלון וגנר, ואני לא יכול שלא לקרוא ולעשות רגע פוס משחק. קודם כל, חמודים, כפרות, נשמות טובות שלי, מטאל זה ככל הנראה לא. כן, ל-Magen יש מוסיקה אלטרנטיבית שלא הולכת לפי המוסכמות, וייתכן שהלהקה נמצאת במשבצת שהיא בתכלס ממש ריקה בארצנו מאז התנדפותה מהנוף של Eatliz, אבל איפה זו ואיפה זו.

אין ספק שלפתוח עם הקאבר Shake The Disease של Depeche Mode בגרסה שלוקחת אותו למחוזות הרוקנרול היא תוצר מוצלח. מעולם לא נמנעתי מחסידיהם הגדולים של Depeche Mode והגרסה של Magen כן מעוררת חיים בשיר, אבל כשהחומר המקורי שלהם מגיע, המצב קצת מתהפך לרעתם.

אתל פייגמן נותנת את כל כולה על הבמה, ואז עוד קצת. הקול שלה לא יציב כמו ב-EP של ההרכב, Thoughts In Greyscale, אבל היא משתלחת בשירה מלודית גבוהה ונמוכה גם יחד בחזית ההרכב, וגם מצליחה להבליח ווקאליות שנעה מדי פעם בין היפ-הופ גבוה וצווחני סטייל אפרת-גוש לבין שירה נוירוטית בסגנון Lacey Mosely – לעתים בצורה המחמיאה למוסיקה ולעתים קצת פחות.

Hinder, השיר העוקב, מתחיל באיטיות ומאבד את כל המומנטום שנצבר מהקאבר אשר קדם לו. כאשר הגיטרות של גל שניידר ונאור זקהיים לא מקיימות את המובטח ונשארות מאחור מסאונד, משאירים את התופים המרושלים קמעה של וגנר שעדיין לא הספיק להתאפס כנראה על נגינה נוחה עם ההרכב ואת ארי דורות לבדו עם הבס להוביל את השיר בתפקיד בס שלא מתקדם להרבה כיוונים, השיר מרגיש חסר ולא מלוטש. אבל אז הלהקה בוחרת לחזור ליצירה עתיקה שלהם, Time For Serenity, כזו שמרוחקת אפילו עוד יותר ממוסיקה שנותנת בראש, מאין בלדה מעובדת למחצה שלא עושה להרכב חסד, רק לאתל שמתאפשר לה קצת מרחב נשימה. גיטרות עייפות, לחן עצל ובושריות . למזלנו קיבלנו גרסה מעודכנת של השיר, שהרגישה מעט יותר חיה לעומת גרסת הדמו המקורית, אבל אני חושב שזה הזדמנות נהדרת להשכיב את השיר הזה לישון ולא לטרוח להעיר אותו לזמן רב.

עם Greyscale עצמו הלהקה הצליחה לנסוק מעט למעלה, ונראתה מעט יותר תנועה על הבמה, וחבל שצריך לחכות עד לשיר הרביעי בהופעה קצרה שכזו כדי לראות שלא עומדים מולך חבורה של טאפטים. באמת, אתל כריזמטית, סוחבת אחריה הרכב שנראה כאילו הוא מת לישון או לא בטוח מה הוא עושה על הבמה, וזה מבאס. שני שירים חדשים בישרו על סוף ההופעה, Lice and Gnats שהגיע ישר לאחר Twin Peaks שהראו מגמת שיפור ועליית סטנדרט הכתיבה,למעשה ברמה משמעותית, למרות כמה תקלות טכניות כמו התנתקות גיטרה (עליה אתל חיפתה עם התלהבות נהדרת על הבמה) ומעט יציאות קצב, אבל הבעיה של Magen עומדת בעינה. עד שלא תבואנה בשורה חד משמעית בנוגע לאיכות המוסיקה, אני מניח ל-Magen לתקופה ארוכה.

ראשית, הם לא שכנעו אותי שיש להם מספיק ברזל בדם, אם ננסח זאת ככה, אבל זה מעולם לא מנע ממני לסקר או להחמיא ללהקה. יש מספיק להקות רוק שאני יודע להעריך, לכבד ולהוקיר גם אם לא רוקדות בדיוק על הפלטפורמה בה אני בקיא. אבל Magen לא יכולים להמשיך להופיע ככה. מוסיקה כזו חייבת לבוא עם אנרגיה של התפוצצות על הבמה, ולהוציא את אתל כל הלהקה גרמה לי לרצות להירדם. אני לא מעוניין בטריקים קלילים כמו ריקוד שמרגיש לי מאולץ ולא כנה, מן התאמצות מיותר למצוא איזשהו סוג של "קטע" משלך – אני רוצה אנרגיות, אני רוצה דינאמיקה ואני רוצה מוסיקה שבוערת לי באוזניים כמו שהיא בוערת לנגנים על הבמה בלב. ופה, לצערי, לא השתכנעתי.
אבל לא הכול מגיע אצלי עם חריף בכל הפינות. אני כן יכול לומר שמבחינתי עם עוד עבודה, עוד הליך של חשיבה על לחן ופחות, הרבה פחות, התאמצות על מניארות, יש פה משהו שיכול לייחד אותם בנוף המוסיקלי הישראלי, מטאל או לא. רק בגלל זה אולי כדאי להמשיך להטות אוזן.

רשימת השירים:

1. Shake The Disease (Depeche Mode cover)
2. Hinder
3. Time For Serenity
4. Greyscale
5. Twin Peaks
6. Lice and Gnats

Adamas
ז'אנר: Metalcore
להקות דומות: Miss May I, Haste The Day, Inhale Exhale

אחרי המתנה קצרה החל להתנגן סרטון וידאו קצר של טיפוס משופם שהחליט שהולך להיות לי חיים טובים. למה? כי אני חלק מהמין האנושי וראוי שאקשיב לדברי החכמה שיש לו. לא ברור לי מה הייתה משמעות המסע הוידאוגרפי הזה, אבל אני יכול לומר שהתרשמתי לטובה. זה אמנם לווה במעט תקלות טכניות כמו אובדן האינטרו המוסיקלי של ההופעה של Adamas, מה שכפה עליהם להתחיל פאקין לנגן ולתת לי בראש, ובכנות, ממש לא מבאס שזה היה הפתרון.

עם שיר הנושא של הלהקה, Adamas. פצחנו בהתחלה באינטרו מלודי ומתגבר שהפך לפגז של Metalcore כאילו אף אחד לא סיפר לי שהשנה היא 2016 ולא 2006, ולא יאומן שאני יכול להביט על Metalcore כז'אנר כמעט נוסטלגי בן עשור. עם טקסט מעורר, בנאלי ככל שיהיה, הלהקה סחפה אותי מיד, וכשכמותי גם את כנופיית עוקביה, שהחלו להשתולל ולתת בראש בפוגו פראי שלא ראיתי זה הרבה זמן, בטח לא במועדון התמונע. הסאונד היה יציב, התאורה החמיאה לכל הנוכחים, והלהקה פשוט משלה בבמה. הזמר אוראל לוי פשוט ידע אל מי לפנות – בכמה עוצמה ובאיזו נחישות. כן, הוא מזייף בפזמון מלודי פעם בשני שירים, אבל כל חלק אחר שלו זועק בזעקת שבר כמיטב מסורת הז'אנר, וממש לא הייתי יורה לו בראש על זיוף אחד או שניים. היופי של ההופעה היה השילוב המבריק בין הוידאו-ארט שהתרוצץ לו ברקע לבין ההופעה הבוערת על הבמה עצמה. זה קרה בין השירים כמו An Empty Hand Can Become A Fist הכובש או הרגע המרגש בו חולקו זיקוקי יד קטנים לקהל והמועדון כולו הפך לתצוגה חמה של אש ולהט מוסיקלי בשיר You Will Stay Here Forever (חלק א').

הטיפוס המשופם מההתחלה המשיך ללוות אותנו לאורך ההופעה, מדי פעם נותן עצה חשובה לחיים, מדי פעם מנחם, מדי פעם מאתגר, וכל זה כאשר הלהקה מצטיידת בהחלפת כלים, כינוס איברים ומה לא. יאמרו לזכותם של הגיטריסטים עמית בכר ובועז גולדשטיין שמשלו בסביבתם ביד רמה. נגינה מדויקת שהציגה ארסנל מלודי וכבד בדיוק לטעמו של עבדכם הנאמן, ומלאכת הרית'ם סקשן החזקה מאת עילי ברנשטיין וניר לברשטיין, ורק עכשיו שאני כותב את שמותיהם אני מבין כמה אשכנזים יש בלהקה הזו.

לא היה רגע דל על הבמה, לא כאשר הלהקה שיתפה את הקהל בשירים, קראה לו להשתולל והכריזה על קיר מוות – אם כי האחרון לא כל כך צלח. מצד שני, אורי הצליח לשכנע גם בשיר אקוסטי שבהינתן הרגע והמומנטום הוא יצליח לטפס ולהוכיח שהוא זמר מוצלח גם כשהוא לא צועק.

ההופעה גם נהנתה מהחגיגיות של זוג אורחים, שניהם מוכרים לנו. הראשונה הייתה אתל סולנית Magen אשר היו כאן רק לפני כמה דקות, בחזרה בחולצתה הלבנה, לקאבר ל-Linkin Park בשיר Numb שקיבל אדג' מעט יותר כבד בעיקר בזכות לוי על המיקרופון. אתל שוב הוכיחה שהיא זמרת בסדר גמור, שהיא יכולה לרגש והיא יכולה לדחוף עצמה קדימה ופה היא יותר מרק עושה את העבודה אלא גם מבצעת אותה נהדר, מה שהדגיש עוד יותר את הפערים בין החומר המקורי של Magen לשירים שנחשבים קלאסיקות והמנונים. השני היה רן ירושלמי, סולן Walkways שפחות או יותר ליוו את Adamas מצעדיהם הראשונים לעבר הבמות הגדולות. רן בעל קול גדול וכריזמה אין-סופית, אבל נראה שהוא יודע להצניע ולתת את הבמה במלואה לאוראל לוי כזמר נוסף וללהקתו בשיתוף פעולה שטשטש את הפערים ביניהם, בשיר Drown של Bring Me The Horizon.

לאחר עשרה שירים ועם השיר האחרון והמרגש, כבד ככל שיהיה, You Can Come Home, בו מחצית מהקהל שרה את הפזמון מקצה ריאותיהם, Adamas חזרו להדרן משתק לאחר נאומו האחרון של המשופם, והפגיזו בכל מה שנותר להם, מיוזעים ומבינים את מעמד הכוכבים שלהם. ההופעה, בסופו של דבר, אמנם לא חידשה לי דבר מבחינה מוסיקלית, אבל לפעמים חגיגיות, השקעה, אנרגיה וכוח הן כל מה שצריך כדי להניע את ליבו של מטאליסט זקן זה. ההופעה הזו הייתה הפקה חגיגית, בלי ספק, מהחגיגיות שראיתי, בטח במועדון זה. הוידאו-ארט, נאומי האמצע, שיתוף הפעולה עם הקהל, הקאברים שהיו בחירות נהדרות, והתחושה הכללית של חברי הלהקה שהם מושלים במקום ביד רמה, עם אנרגיות מטורפות והרבה כיף, פשוט הזכירו לי כמה טוב שיש לנו הרכבים כאלה בארץ. מבחינתי Adamas עלו לליגה של הגדולים אחרי הופעת השקה מוצלחת. עכשיו על אחריותם לשווק לנו אלבום מלא בכלום זמן ולהראות לנו שזה לא רק הופעה אחת שמודדת אותנו, אלא קריירה שלמה. בהצלחה שיהיה להם, אני סומך עליהם.

רשימת השירים:

1. Adamas (Wake Up)
2. An Empty Hand Can Become A Fist
3. Numb (Linkin Park cover) ביחד עם אתל פייגמן מ-Magen
4. You Will Stay Here Forever
5. Promise
6. Drown (Bring Me The Horizon cover) ביחד עם רן ירושלמי מ-Walkways
7. You Will Stay Here Forever part II
8. Search For Trial
9. Newbie
10. You Can Come Home