Amorphis חוצים גבולות
צילם: טל צבר
לפני כשבע שנים התחלתי לכתוב כאן במגזין. כבר בתחילת הדרך שמעתי שם שחזר על עצמו שוב ושוב בקרב חברי הצוות, והייתי חייבת לברר על מה כולם מדברים. היו אלה Amorphis, להקה שעד אז לא שמעתי עליה בכלל אבל היה נדמה שיש עליה מן קונצנזוס. כל פעם מחדש הם כיכבו ברשימות "אלבומי השנה" של הצוות וגרפו מחמאות, מה שהיה מאוד מוזר בעיניי מכיוון שהמהללים היו כתבים שהז'אנרים האהובים עליהם הם מן הקצה אל הקצה של סקאלת המטאל. גם כתבי הדת' הקיצוני וגם אלה שמתמחים בפאוור מלודי, כאילו כולם הסכימו ש- Amorphis זה משהו אחר, שחוצה גבולות ומצליח איכשהוא להתחבב על כולם.
ההנחה הזו קיבלה עוד אסמכתא בהופעה ביום שישי האחרון. ראיתי שם פרצופים מוכרים מהופעות הפרוג מטאל הקודמות לצד מכרים שאני יודעת שלא מתעוררים בבוקר בלי בלאק לוורידים. הפגינו נוכחות גם חצי מצוות מטאליסט, מה שאף פעם לא ראיתי לפני כן, ואם היו מפילים פצצה על הרידינג באותו יום כנראה שהמגזין היה יוצא לחופשה ארוכה… מה יש ב- Amorphis שמצליח לחצות ז'אנרים ולחבב את עצמם על כולם? אפשר לומר שזה מעין "מיינסטרים" המוסכם על כולם, חומרים קליטים וכיפיים שאפשר לרקוד איתם ואפשר גם לשמוע אותם ברקע, להקה שלא דורשת יותר מדי התעמקות כדי להבין אותה, ומפרגנת מדי פעם גם גראולים לחובבי הסגנון, ובל נשכח את תחילתה של הלהקה כדת' מטאל אפל במיוחד. כשמשלבים את כל המרכיבים יחד מקבלים כנראה נוסחה מנצחת, כי מאות המעריצים שעזבו את ארוחת השבת עם המשפחה ובאו להצדיע ל- Amorphis כנראה לא טועים.
Prey for Nothing
אם אנחנו כבר בענייני נוסטלגיה, את Prey for Nothing יצא לי לראות בהופעות המאוד ראשונות שלהם, כשעוד לא הייתי בטוחה מה אני אוהבת לשמוע בכלל וגראולים היה נשמע לי מגניב. מאז התקבעתי על סגנונות אחרים ולכן מטבע הדברים לא הבעתי עניין בלהקת הדת' מטאל ופועלה, למרות היכרותי האישית ואפילו עבודה מוזיקלית בקטנה עם חלק מחבריה. לא הופתעתי לשמוע להקה מדוייקת ומקצועית, כי ידעתי עם מי יש לי עסק, ולמרות סאונד שבשורה הראשונה היה נשמע לי מהגיהנום – עדיין היה ניתן לשמוע את האיכות חסרת הפשרות שלהם, גם אם לא בדיוק הצלחתי להבין שום דבר בגלל בליל צלילים נוראי שכל כך הולם את המועדונים הישראלים. באיזשהוא שלב פשוט התמקדתי ביפתח המתופף ששמעתי בבירור ולמען האמת זה הספיק לי: הוא כל כך טוב ומדוייק על הביט שכבר הוא לבדו מספיק לי כדי להיות מרוצה. עמיתנו למגזין יותם "דפיילר" הפגיז בצווחות אימים על המיקרופון וגם סיפק כמה תמונות מצויינות כשהתחרע על השואו כמו שצריך, את הגיטרות לא הצלחתי כל כך לשמוע אבל מהיכרותי עם הנפשות הפועלות ומנסיון לעקוב אחרי מעוף האצבעות שלהם היה ברור שמדובר בחבר'ה שיודעים מה הם עושים ומנגנים את השירים מתוך שינה.
אבל זה לא הדיוק או המקצועיות שעשו לי את זה – מה שהכי מצא חן בעיני זו העובדה שהלהקה ביצעה הופעת חימום כמו שהופעת חימום צריכה להיות, עניין שהמון להקות נופלות בו ומצליחות להמאיס את עצמן על הקהל שמחכה כבר להדליינרית. כשנותנים לך במה לצד להקה מפורסמת מחו"ל, רוב להקות החימום יעשו הכל כדי לגנוב כמה דקות של תהילה ופוקוס ולנגן כמה שיותר חומרים עד שמישהו כבר מחויב להקשיב. כאן זה היה ההפך הגמור – ההופעה היתה קצרה, קולעת, בלי דיבורים כמעט בכלל ובלי בולשיט, הרבה אנרגיות ובלי "להאכיל בכוח" קהל חסר סבלנות שרובו (לפי חוסר ההיכרות הניכר עם החומרים) בכלל לא במגרש הביתי של הלהקה.
Prey for Nothing ניגנו שלושה שירים מהאלבום השני שלהם, ואציין לטובה את "Against All Evil" שהיה בהחלט מצויין והצליח לגרום גם לי ולקהל שפחות הכיר אותם להתלהב מאוד, קאבר הזוי אחד ל- "Big in Japan" שהיה מצחיק ולא רע בכלל והיווה בחירה חכמה כי הקהל יכל להשתתף בו, ושיר מהאלבום שבדרך בשם "Sacred Revolution". בשורה התחתונה להקה בהופעה קודם כל נמדדת ביכולת שלה לרתק את הקהל, ואם אני הייתי מרותקת – ואני בכלל לא מחבבת את הסגנון – אז כנראה שמדובר באס חזק. כבר ראיתי ושמעתי המון להקות ישראליות בסגנון והן פשוט לא נשמעות ככה ולא מצליחות לסחוף ככה, וכל זה בצורה לא מתאמצת וללא קריאות מעצבנות של "כן! איפה אתם?". עכשיו מובן לי למה כולם עפים על הלהקה הזאת, פשוט יש להם את זה.
Amorphis
קודם כל, לוח הזמנים בהופעה הזו ראוי לציון. לא חיכינו יותר מדי בחוץ, הופעת החימום וההופעה המרכזית התחילו בזמנים סבירים ולמרות שעמדתי בשורה הראשונה לא יצאתי משם עם שאריות DNA של אחרים, וגם לא נמחצתי למוות (למעט כמה נסיונות של אנשים לטפס מעליי כדי לגעת בראסטות של הסולן, אבל זה כבר סיפור אחר). בלי יותר מדי המתנה וציפיה Amorphis עלו לבמה בהבעת הפתעה מוחלטת עקב כמות התשואות והצעקות שקיבלו מהקהל. כנראה שהלהקה הפינית לא ציפתה לכל כך הרבה אהדה מקהל שהם לא מכירים – ובלי יותר מדי התמהמהות פתחה בכמה מהלהיטים המוסכמים שלה: "Silver Bride", "Towards and Against", "Mermaid", כולם מהאלבומים האחרונים. מכיוון שהתחלתי לשמוע את הלהקה מתקופת Eclipse וקדימה, עם נגיעה מאוד שטחית באלבומים הקודמים לו, חששתי שלא אתמצא בסטליסט אך חששותיי התבדו. הקהל שיתף פעולה וקיבל תודות לאחר כל שיר, עדיין מלוות באותה הבעה מופתעת שבארץ הקטנה הזו אוהבים אותם כל כך. לאחר ההתפרצות האנרגטית הוצגו לנו שני שירים מהאלבום החדש Circle שיצא ממש ביום ההופעה (מה שלא מנע מעשרות אנשים לשיר אותו יחד איתם עקב הדלפות), שנשמעים לא רע בכלל וגורמים לי לרצות לשמוע את האלבום החדש.
למרות כל הכיף והקונצנזוס לגבי האלבומים החדשים, רבים זוכרים את התקופה האפלה והקודרת של Amorphis בתחילת הדרך, אי שם ב-1993, והלהקה לא פסחה גם על התקופה הזו – שאולי היתה קצרה יחסית והסגנון השתנה לגמרי מאז, אך הניבה אלבומים כגון Tales of the Thousand Lakes שעד היום נחשבים לאלבומי מופת. בכמה יריות של כאסח קיבלנו את "The Castaway", "Better Unborn" ו- "Vulgar Necrolatry" בטוב טעם ובדיוק בתזמון הנכון ולמשך הזמן הנכון. ב- "Better Unborn" הצטרף גם קובי פרחי, שקשר בינו לבין הלהקה התהדק בסיבוב הופעות משותף, והביצוע הזה היה פשוט קסום. השילוב בין הקול של פרחי לקול של Tomi Joutsen היה מושלם, ללא סלסולים או מניירות שרגילים לשמוע ב- Orphand Land (ואני לא חובבת של הלהקה) אלא פשוט כמו שיר של Amorphis שככה אמור להשמע. משהו בכנות של פרחי תפס אותי ולא הצלחתי להוריד את העיניים מהבמה, היתה שם נוכחות אמיתית, ללא פוזה או נסיון כיסוי, וזה פשוט עבד בצורה מטורפת, גם ללא נסיונות מאולצים להפגין יכולות ווקאליות. Joutsen הפתיע אותי ביכולות הגראולים שלו ובתיזוז בין שירה מלוכלכת לשירה נקייה בלי להתבלבל בכלל, ובמפתיע הוא נשמע אפילו יותר טוב בלייב. המעריצים הכבדים שזוכרים את ימיה הראשונים של הלהקה השתוללו, המאזינים שהצטרפו בהמשך הדרך כמוני לא השתעממו, ועד מהרה חזרנו ללהיטים – "The Smoke" האהוב עליי שבעצם גם הכניס אותי לקטע של הלהקה מלכתחילה, ו- "Sky is Mine" שפשוט אי אפשר שלא לאהוב.
בהדרנים קיבלנו עוד מנה מרוכזת מ- Tales of the Thousand Lakes, עם השירים הכי מזוהים ממנו כנראה- "Into Hiding" ו- "Black Winter Day", מה שגרם לי לרצות לשמוע שוב את האלבום שכבר הספקתי לשכוח, ובין לבין גם את יקיר הקהל הקליט "House of Sleep" שהצליח לעשות המון אנשים מאושרים.
ההופעה היתה מוצלחת משתי סיבות: האחת היא בחירת השירים והסדר. כיאה להופעה בארץ שבה מעולם לא הופיעו, Amorphis השכילו לשלב בין התקופות השונות בחיי הלהקה כך שכולם בסופו של דבר יצאו מרוצים. לא נרשמו נפילות אנרגיה ובין לבין "הוזרקו" להיטים ששמרו על הקהל עירני. הסיבה השניה היא העדר הפוזה – חוץ מהראסטות הממש ארוכות של Joutsen (מפגע של ממש כשאתה בשורה הראשונה והוא באמצע ההד-באנג) לא היתה שום "אטרקציה". הנגנים עשו את העבודה על הצד הטוב ביותר גם ללא שואו מטורף – כי פשוט לא היה צריך אחד בשביל להרגיש את האנרגיה וההנאה שלהם. לא היו דיבורים ונאומים חוץ ממשפט פה ומשפט שם. הם פשוט באו לנגן, להעיף את הגג של הרידינג וללכת, ואנחנו באנו לשמוע, להשתולל ולצאת עם חיוך ענק כמו שרק Amorphis יכולים לשתול לך על הפנים.