Angry Buddha ואורחים בלבונטין 7
צילום: טל צבר
בערב מוצ"ש די סתמי, כשאני כבר בדכאון יום ראשון, מצאתי את עצמי הולך ללבונטין להופעה האחרונה של Angry Buddha בארץ. האמת? השם לא הזיז לי שום שריר בגוף. עד לטור האחרון של הלהקה בארץ והסקירה במגזין לא שמעתי על הלהקה בחיי וממה שכן שמעתי לא עפתי לשום מקום. תוסיפו לזה סקפטיות וסינון מובנה של מוזיקה שיש בכל מבקר מוזיקה באשר הוא ותבינו שהגעתי לשם כאחרון הסקפטים. עם 0% ציפיות ובעיקר עייפות מצטברת, שמחתי לגלות שאני טועה ויצאתי עם חיוך מטומטם וזיכרון מתוק מאחת ההופעות היותר מוטרפות שראיתי בחיי הקצרים. בחימום של להקת מטאלקור צעירה מהקריות, להקה מבוגרת יותר שעושה כבוד לאגדות ההארד רוק של פעם ולהקת ת'ראש-קרוסאובר נושכת Angry Buddha זכו לחימום מכובד לפני המופע המופרע שלהם ומי שהגיע – זכה לראות את אחת ההופעות הטובות ביותר בחייו. על דם, פצ'ולי ומה שמסביב לו בסקירה הבאה.
Shiver
ז'אנר : Metalcore
להקות דומות : Soilwork, God Forbid ,Agony Scene,
לאט לאט כמו שהעיר גות'נברג בשוודיה הייתה המרכז של הדת' המלודי השבדי, הקריות הופכות למעצמת המטאלקור של ישראל. ו Shiver הם דוגמה לא רעה לכך. השילוב שלהם בערב היה קצת תמוה עקב האופי המוזיקלי הטיפה יותר אולדסקול של שאר ההרכבים, אבל כשהם ניגנו, המוזיקה שלהם נשמעה כל כך בועטת שאף אחד לא התלונן. הם פתחו את ההופעה בקטע, שאומנם נשמע אינסטרומנטלי אך לאחר 2 דקות התברר כפתיח, סולן ההרכב עלה לבמה והפגין כישורי שאגה מרשימים. שני הגיטריסטים עשו עבודה נהדרת וסיפקו ליווי מוצק למתופף האנרגטי ולסולן, במוזיקה שאפשר לזהות אותה כמטאלקור, אך מכילה מלודיות גיטרה שלקוחות מעולם הדת' המלודי. למרות שזו פעם ראשונה שאני רואה אותם או שומע עליהם, החבר'ה נשמעו די משופשפים ולמרות נוכחות בימתית די דלה המוזיקה הייתה מלוטשת ביותר ונראה שהם יודעים לאן הם רוצים להתקדם מוזיקלית. יש לפניהם עוד עבודה, אבל החבר'ה של Shiver נשמעו מצוין ואין לי ספק שהם תוספת מבורכת לסצנת המטאלקור בארץ ולמטאל הישראלי בפרט.
Covertale
ז'אנר : Hard Rock-Classic Rock
להקות דומות : Deep Purple, Black Sabbath, Rainbow
והנה עלו להם לבמה חבורה של אנשים שיכלו להיות ההורים של הלהקה ממקודם, מלווים בסולנית בבגדי עור (שגם כותבת במגזין פה לפעמים) וכפי שאפשר להסיק מה Cover בשם – עלו לעשות כבוד לאגדות הרוק מפעם. בין השאר היו שם קאברים לשירים המוכרים והפחות מוכרים של Deep Purple (עם דגש על תקופת David Coverdale) Rainbow, Iron Maiden, Black Sabbath. מבחינת הנגינה הם ישבו בסדר גמור – כולל עדי הסולנית שהשתדלה לעמוד בסטנדרט הלא פשוט בכלל שדרשו הקלאסיקות ולטעמי עמדה בהן בגבורה ואף הוסיפה טאץ' אגרסיבי משלה ושואו אינטנסיבי. הבעיה היחידה היא שכלהקת קאברים הם נראו בעיני בחירה קצת תמוהה כחימום לערב הזה, שהייתה עובדת יותר בפאב, או בהופעת Headline משלה. בכל מקרה לנגן קאברים לקלאסיקות זהו סוס מנצח ומעבר לביצועים המעולים של ההרכב (שהתבלטו בסולואים הנהדרים של Burn של Deep Purple וב Revelations של Maiden) הנסיון של הנגנים והאהבה למוזיקה הורגשו ואני לא חושב שהיה מישהו בקהל שלא נתקף בנוסטלגיה חמימה ונזכר למה ואיפה הוא התחיל לשמוע מוזיקה כבדה.
Angry Buddha
ז'אנר : Dark Metal
להקות דומות : Rob Zombie, Sigh, Ghost
בדרך כלל השפעה תרבותית במטאל משחקת לטובת הלהקה (חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן) אבל השילוב של מוזיקת מטאל ותרבות המזרח הרחוק וההינדו? האינסטינקט הראשוני במקרה הזה הוא לגרד בראש ולתהות האם הקשר לא תמוה מדי. כשנרות פצ'ולי וקטורת מריחים לכל כיוון, עם דגלים תואמים בצד, עלו לבמה חבורה של נגנים שנראו כמו נזירים בודהיסטים מהגיהנום, מונהגים ע"י סולן שנראה כמו הכלאה פרועה בין בודהיסט, רוב זומבי ואליס קופר שהחזיק ביד בובה של תינוק ומבט מחורפן בעיניים. מרדכי הסולן נוהם בקול עמוק נמוך ורגוע, כשהמוזיקה נעה על הסקאלות שבין מוזיקת עולם אוירתית, גותית לעתים לבין מטאל די מופשט ולכיוון הבלאק של פעם. בין השירים הוא המשיך ונאם והודה למי שהגיע, לאראלו ולשאר הלהקות והציע הצעות מגונות לקהל.
מבחינה מוזיקלית לא הייתה פה שום בשורה – המוזיקה של Angry Buddha לא הולכת לשנות את העולם, אבל ההגשה וההופעה עושים את ההבדל. זה חוכמה קטנה מאוד לעלות על במה מחופש, אבל לשבות את הקהל זה עניין אחר לגמרי. מרדכי הסולן שאב את כל הנוכחים פנימה, אל הריחות, המיסטיקה והאוירה האפלה שהלהקה ניסתה והצליחה להכניס בקהל. בשירים היותר מוצלחים דוגמת Blood and Patchouli ו Air India Smile הרגשתי מהופנט לחלוטין (ואף בתמונות של טל צבר יש הוכחות מצולמות לכך) גם בשירים שקצת נמרחו התפתח אצלי רעב לשמוע עוד ועוד מהחבורה המחורפנת הזאת. לסיום מרדכי הקדיש שיר שנקרא KKK – קואלה למפור, קטמנדו and back to you שלביצוע שלו הוא הזמין את עדי כהן לצעקות משותפות. השיר היה סוג של המנון חביב, Sing Along דבילי שהקהל השתתף בו בשמחה. מבחינתי מבחן התוצאה ללהקה מוצלחת היא כזאת שבעקבות הופעה אתה נשבה בקסמיה – ובמבחן הזה Angry Buddha עברו בהצלחה מרובה.
Strident
ז'אנר : Crossover\Thrash Metal
להקות דומות : D.R.I, Nuclear Assault, Sodom
לצערי בשלב הזה של הערב רוב הקהל כבר התנדף ונותרו אנשים ספורים בקהל, שזה קטע מגעיל שלא הבנתי וכנראה אף פעם לא אבין (לייבש את הלהקה האחרונה) את Strident זה לא עניין ממש וכמו ת'ראשרים אמיתיים הם עלו לבמה להופיע מול מי שהיה ונתנו בראש. בניגוד ל Dark Serpent ו Holy Prison שנושקים לת'ראש הקלאסי,ו Hammercult ו Shredhead שנוגעים בניו סקול והדת' Strident הולכים למקומות היותר מהירים וחורניים והרבה יותר קרובים להארדקור והפאנק מאשר למטאל.
הלהקה ניגנה קצת מהחומר הישן, וכמה שירים חדשים שהולכים אפילו על כיוון יותר מהיר ויותר אגרסיבי. בשעה 2 בלילה בדיוק, הסאונדמן של הלבונטין החליט שבא לו ללכת הביתה או משהו בסגנון, ופשוט הדליק את האורות וכיבה את ה PA על הבמה. הצעקות של מוטי מאראלו שזעם והקהל שעשה פרצופים חמוצים אחורה לא עזרו במיוחד ולצערנו הערב נגמר בצורה עגומה. מקווה שהבחור ימצא עבודה אחרת והלבונטין יחזור לכבד את האומנים שמופיעים בו כי הדבר השאיר טעם מגעיל מאוד מהערב המהנה שהיה.