Arch Enemy – רידינג 3

צילום: טל צבר

ביום שלישי האחרון בערב גשום כיאה למעמד החגיגי והמטאלי ובהופעה שהיא סנונית ראשונה בגל ההופעות הצפוי לנו השנה, נפגשנו אתמול אני ועוד 1000 ומשהו מטאליסטים לצפות באחת הלהקות הגדולות בעולם, ואחת מנושאות הלפיד האחרון של הז'אנר הקרוי Melodic Death Metal. הרכב העל Arch Enemy שמונהג ע"י אחת הנשים היותר מוכרות היום במטאל, פצצת האנרגיה הצהובה Angela Gossow שעוד לפני ההופעה זכתה בהערכה רבה מצידנו לאחר שהגיבה בכעס לאיומים שהופנו לעברה מארגונים פוליטיים שלא להופיע פה . מלווים בלהקת Chaos of Nazareth שמקומם בערב לא היה לגמרי ברור, אך הוכיחו את עצמם שוב כחימום מכובד ובלהקה מקצועית, מדובר היה בערב חובה לכל מטאליסט ישראלי באשר הוא.
Chaos of Nazareth

בהמשך למסורת הקודמת של ההופעות המתקתקות, ICP לא איכזבו גם הפעם, וכמו שנרשם השערים נפתחו בדיוק ב 21:00 ובשעה 21:30 פתחה להקת החימום Chaos, ששינתה את שמה ל Chaos of Nazareth והופיעה לראשונה תחת שם זה. ביקורת רבה נמתחה כלפי הלהקה, על כך שהם מופיעים בדרך כלל רק בהופעות גדולות כחימום של להקות מחו"ל ולא מראים את פרצופם מחוץ להזדמנויות הללו, ועל הדרך מונעים מלהקות אחרות שמגיע להן לא פחות אם לא יותר להגיע למשבצת הנחשקת הזאת. בניגוד לדעה הרווחת, איני יודע באמת כיצד מתנהלים העניינים וכיצד הם מגיעים למעמד הזה פעם אחר פעם, אבל התחושה שלי ושל חלק גדול מהקהל בארץ היא שהלהקה משתמשת בקלף הלאום על מנת להגיע למשבצות חימום נחשקות או סתם מגיעה למעמד הזה מבלי שהם עשו שום דבר עבור הכבוד הזה, ומעבר לזה – שהם דוחפים שוב למוזיקה את עניין הפוליטיקה שמעולם לא היה שייך לשם מלכתחילה.

תאהבו או תשנאו אותם אי אפשר לפקפק במקצועית של CON – החומר המוזיקלי נשמע מעולה, הלהקה יושבת הדוק מאוד, והחומר החדש של הלהקה אכזרי לחלוטין. אם יש להקה שאפשר לקרוא לה Lamb of God הישראלים זה ללא ספק הם, במוזיקה שהיא מצד אחד Metalcore ממוקצע וגרובי אך עם טאץ' אוריינטלי מגניב מאוד. מורגש היטב שהלהקה מתאמנת עוד ועוד והמופע והחומר נשמעים אנרגטיים ואם דובר בהתחלה על כל מיני אקציות כנגד הלהקה בשל מה שציינתי בפועל המוזיקה הטובה שלהם ניצחה ורוב הקהל ניענע את הראש אם הוא רצה או לא.

אבל – הנתק של הלהקה מהקהל בולט לעין אם לא לאוזן. הנתק הזה הוא הבעיה העיקרית בהופעות שלהם. כל להקה חייבת לעבור את מסלול האימונים המפרך של הופעות אינטנסיביות, חלקן יותר טובות וחלקן פחות, צבירת נסיון, רכישת קהל נאמן והגעה למעמד מוזיקלי בזכות ולא בחסד. הנתק הזה נוצר מכיוון שהלהקה בדרכה שלה קיצרה את הדרך ופילסה את דרכה הישר אל ההופעות הנחשקות מבלי שהקהל יזכה להכיר אותה בהופעות הקטנות והפחות אטרקטיביות. הנוכחות הבימתית וחוסר התזוזתיות הורגשו, וההתעקשות הלא ברורה של שאדי הסולן לנהל את רוב הדיאלוג שלו עם הקהל באנגלית, רק יוצרת נתק נוסף בעיני ומרחיקה אותם עוד יותר מהקהל.

לסיכום כלהקת חימום אין שום ספק מבחינת המוכנות המוזיקלית והכישרון של CON, ואם הם יופיעו יותר ויראו את הפרצוף שלהם גם כשאין הזדמנות בפתח הם יקבלו מקום של כבוד בסצנת המטאל הישראלי ובצדק. אך המסלול הנוכחי שלהם וההתנהלות הנוכחית יוצרת נתק בלתי נמנע ואנטגוניזם מצד הקהל שלה, שבמקרים הטובים נגמר בהופעה ללא קשר עם הקהל, ובמקרים הפחות טובים – בעוינות של ממש.

Arch Enemy

לאחר חימום מוצלח, ובהמשך ישיר של היעילות והארגון המהיר ממקודם בעזרו של סאונדצ'ק מהיר ביותר של רבע שעה, עלה לבמה איזה בחור נחמד מההפקה, שאיים עלינו לא לטפס על הבמה פן תופסק ההופעה – איום שהזכיר לחלקנו את אירועי Megadeth 2005 אך למזלנו לא התממש. ועל הדרך הזכיר לנו שישנם כבר כרטיסים להופעה של Lamb of God – ההופעה הגדולה הבאה של ההפקה ועוד הופעה שאני אישית מאוד מצפה לה השנה. הפלייבק עם השיר הראשון מהאלבום האחרון khaos legions התחיל להתנגן לו ולקול תשואות הקהל עלתה לה הלהקה לשיר השני מהאלבום החדש שלה והלהיט האחרון שלה, Yesterday is Dead and Gone מהר מאוד היה ברור לכל מי ששם עם מי יש לנו עסק; הלהקה מקצועית בטירוף – אם זאת Angela שהסתערה באהבה על הקהל ועל המיקרופון והצדיקה כל מחמאה, סופרלטיב ותואר ששמעתי שניתן לה במהלך השנים, Sharlee הבסיסט גדול המימדים שהרביץ לבס במבטים מאיימים לעבר הקהל במשך כל הערב,האחים Michael ו Christopher לבית Amott שהזכירו למי ששכח את המשמעות של הביטוי Guitar Hero במלוא מובן המילה ו Daniel Endlersson בן דוד של, שלא התעייף לרגע על סט תופים אימתני.

אחרי בדיוק שיר אחד תפסתי את ידידתי והתקרבנו עד לשורה השלישית, כי הייתי צריך לראות את הטירוף ולספוג את האנרגיות מקרוב. הלהקה המשיכה בלהיט Revolution Begins, הקהל לא הפסיק להשתולל ולהפגין אהבה ללהקה, והלהקה מצדה הגיבה באהבה אם בדמות קרבה של Angela לקהל ושירה ועידוד שלו, או בשני הגיטריסטים שהתקרבו והסתכלו בעיניים לכל אחד מיושבי השורה הראשונה תוך כדי להטוטים והקפצות של הגיטרה. בהמשך הסט נוגנו שני שירים נותנים בראש מהאלבום Wages of sin – שכבר בלי ששמנו לב חוגג קרוב ל11 שנה. וסף הטירוף בקהל רק עלה ועלה וכל הרידינג 3 רעד מכל הכיוונים. לאחר שנוגן השיר My Appoclypse הסולנית Angela ניצלה את ההזדמנות להודות לנו, לשאת נאום ברוח האלבום האחרון על כך שאין לנו צורך בשם אלוהים, ושאנחנו קהל ענק, ומיד באותו הקשר עברה לשיר Bloodstained Cross מהאלבום האחרון.

המשכנו אל Taking Back My Soul, אחת הרצועות האהובות עלי מהאלבום Doomsday Machine ולסולו תופים שניגן Daniel שבתוכו היו שזורים קטעים מכמה שירים, שמתוכם זכור לי בעיקר Out For Blood. בהמשך נוגן עוד שיר מהאלבום החדש שלא זיהיתי, ולאחר מכן הלהיט Dead Eyes See No Future שגם הוא גרר שירה המנונית של הקהל ביחד עם Angela והרבה הרבה רעש. לאחר מכן גיבורי הגיטרה שלנו חשפו כל אחד את כישוריו. תחילה Christopher הטכני והקר יותר בנגינה שלו, והכפיל השוודי הלא רשמי של ירמי קפלן שמאז ומעולם היה הגיטריסט האהוב עלי בלהקה ולאחר מכן אחיו Michael שמנגן יותר מרגש ומלודי והאבא של הלהקה מאז ומעולם.

הלהקה המשיכה עם Burning Angel העוצמתי שחשף לעולם את גדולתה של Angela כצווחנית על ומהווה תזכורת לArch Enemy של פעם. מלווה ב Dead Bury Their Dead עוד שיר אהוב מאותו אלבום. ואיך אפשר שלא לסיים את הסט בלי We Will Rise, אולי הלהיט הכי גדול של Arch Enemy אי פעם. הלהקה ירדה, וחזרה מהר מאוד להדרן, שהחל עם הקטע האינסטרומנטלי Snowbound עבר לNemesis השובר והסתיים בבלילי סולואי גיטרה, שהתחילו לא ברור והזדהו כסיום של השיר הישן Fields of Desolation מאלבומה הראשון של הלהקה. הלהקה חזרה והודו לקהל, תוך כדי זריקת מפרטים וכו' וסגרו הופעה מצוינת שהרגישה כאילו התחילה מהר כשנגמרה.

אם ישנו דבר שבלט בהופעה הזאת זה המקצועיות. הלהקה התחברה לקהל שלה בסינרגיה מוחלטת, כאילו שואבת ממנו אנרגיות להמשיך, מה שלא כל כך מובן מאליו מלהקה שהמגרש הביתי שלה זה פסטיבל Wacken והרבה להקות אחרות לא פחות ותיקות ממנה לעתים לא מתמודדות עם הופעות קטנות וביתיות יותר. הנגינה עצמה הייתה מדויקת להחריד, ואי אפשר היה לפספס את הנגינה הזאת עקב סאונד אחד המוצלחים שידע הרידינג 3 וידע הקהל בארץ. הסאונדמן של הלהקה יצר סאונד מיטבי וכל כלי בלט בצורה מוצלחת לאוזן. מעבר לזה הרידינג 3 הייתה בחירה מצוינת כי הוא איפשר הופעה מרווחת יחסית, גם אם זה בא על חשבון האינטימיות – שממילא לא משנה הרבה בהופעות מהסוג הזה. מעבר לזה בלטה האהבה של הקהל – שהרגישה כאילו רובו הגדול ידע בע"פ את המילים של כל השירים והורכב ממעריצים שרופים בלבד.

הבעיה שלי עם אותה מקצועיות היא, שבסופו של דבר היא גם קצת פגמה לי בהנאה. בשלושת האלבומים האחרונים של הלהקה הרגשתי שישנו פחות חיבור אף כי עדיין נהנתי, אבל הדבר ממש צרם לי בהופעה. ושלא תבינו אותי לא נכון – אני עומד מאחורי כל מילה פה וההופעה הייתה לא פחות ממדהימה, ואחרי הכל אני אומר בגאווה שאחת הלהקות מטאל הראשונות ששמעתי הייתה הלהקה הזאת. וכנראה בגלל זה אני מרגיש כמו שאני מרגיש. איפה שהוא בדרך להפוך למעצמה המוזיקלית שהיא, המפלצת Arch Enemy הפכה למוצר פלסטיקי ותעשייתי מדי בשבילי. אם זה התחפושות הנאמנות לקונספטים שכבר חוזרים על עצמם מאלבום לאלבום וטוחנים שורות ריקות על אנרכיה ושיחרור והפכו למוטיב משני מאוד בחומר של הלהקה, והשירים עצמם, שפעם היו לא פחות ממדהימים והיום נשמעים כמו צל חיוור וכמחזור עייף מאלבום לאלבום.

אבל מדובר פה לגמרי בתחושה אישית. ובפרט קטן ושולי יחסית לתמונה הגדולה, שהיא, שאני ועוד רבים מחברי זכינו לראות בתל אביב את אחת מאגדות המטאל המודרניות, ואחד מהלהקות הכי טובות אי פעם לטעמי וגיבורי ילדות שלי. אם מישהו קורא את הסקירה הזאת ומצטער על זה שהוא לא הגיע – יש לכם על מה. ערב בלתי נשכח.