Break Your Neck 2 – פיצוץ עצמות בחיפה

חיפה היא עיר האורות של ישראל, אם זה בגלל מקדש הגנים הבהאים או איזור התעשייה המעופש של נשר – יש בה משהו שקורץ מחו"ל. ייתכן שזה בגלל ערב-רב של שפות ותרבויות, כור היתוך גולמי של מסורות מקומיות ומסורות שמעבר. וייתכן גם שבסה"כ מדובר באיזור מועד לפורענות בשביל אירועי מטאל, וכמה שירבו – כן ייטב.

לאחר שהצפון זכה בחצי שנה האחרונה לביקור ממספר להקות גדולות וקטנות כאחד, החליטו בצעד נועז חברי Whorecore ו-Betzefer לתמרן את האירוע (שבתקווה ויהפוך לאירוע מסורתי) – פסטיבל Break Your Neck, לכיוון חיפה, צפונה-צפונה מתל-אביב.

אם בעבר החלטה כזאת יכלה להיות טעות אסטרטגית איומה למארגני אירועים ומפיקים מסוגים שונים – הרי שמועדון הסיטי-הול, ששנים כבר מוכיח שהוא פה כדי להישאר – היווה קרקע פורייה במיוחד לערב-רב של להקות, ממגוון הז'אנרים המטאליים (אם כי ז'אנר מסוים בלט למדי). רוח הפסטיבל הצליחה לשאוב אליה מעריצים מכל איזורי הארץ – והוכיחה שהחיים הם קצת הרבה יותר מרק Location, location, location.

Elimination
ז'אנר: Speed metal / Groove
מוצא: חיפה
במשפט אחד: כנופיית פגע-וברח מטאלית בתחילת דרכה.

את האירוע פתחו Elimination המקומיים על תקן הלהקה הצעירה ביותר. אמנם חלק מהשירים שלהם הם כבר יותר מבני 4-5 שנים אם אני זוכר וסופר נכון, אבל בסופו של דבר, הניסיון שלהם על הבמה אינו עשיר במיוחד – וזאת הייתה ההזדמנות העיקרית לפריצת דרך עבורה חבורת החיפאים הזו.

Elimination הציגו שירים בעיקר מז'אנרים שעבר זמנם כדוגמת הספיד-מטאל האמריקאי, אבל השכילו לטבל אותם עם מעט גרוב מודרני (אם כי לא בהגזמה). הקהל שבשעה מוקדמת זו של הערב עוד רק התקבץ סביבם, הוכיח לחבורה הזאת שניתן בהחלט לתת בראש גם בחמישה לשש בערב. אין ספק שהלהקה הזאת הייתה הכי פחות מלוטשת מבין הלהקות בערב זה, אבל גם כלהקה הפחות מקצועית בחבורה הראו Elimination סטנדרט גבוה של כתיבת שירים, וביצועם בכיף ובהשתלחות ראויה.

יצוינו לטובה האחים אשבל – עמית הסולן אשר הוכיח לכולם שאפשר לכייף ללא חשבון גם מול 300 איש בביטחון מלא, ואחיו הצעיר ליאור על גיטרת הבס ושירת ליווי – אשר השתולל כמו כל החבורה יחד. השירים הזכורים לטוב הם השיר הפותח, אשר כולל את המילה Justice כנראה גם בכותרת שלו, וכמובן קאבר ל-"Walk" של Pantera שעורר את הקהל היטב.

Dreadful Craving
ז'אנר: Metalcore
מוצא: קריות
במשפט אחד: רביעיית מטאלקור על פי הספר.

הלהקה השנייה שעלתה היא Dreadful Craving, רביעייה ותיקה (עם הרכב מתחלף) שפה עוד משנת 2001, ורק עכשיו צועדת בחוזקה על רמפת ההצלחה ותשומת הלב הישראלית. אין ספק שההופעה המוצלחת, האנרגיה האיכותית והחומר הקליט יעשו לה רק טוב בעתיד. למי שלא הכיר את ההרכב עד כה, מדובר בארבעה חברים מאיזור הקריות במקור אשר התקבצו יחדיו כדי להכין מה שבזמנו היה דת' מלודי וכיום הפך למטאלקור לכל דבר.

הקהל באירוע הזה כבר היה מחומם היטב וקופרטיבי, השתולל וקפץ, כלל אפילו את ריקודי הקראטה האמריקאים שמאפיינים את סצינת ההארדקור מזה שנים. הגיטריסט אלכסיי החזיק את כל מלאכת הגיטרה על כתפיו, ואת המלודיה הנוספת סיפקו סמפלים ברקע, מה שהוכיח גם את רמת הדיוק הגבוהה של הלהקה. כמובן שיצויינו לטובה גם יגאל הסולן ויוני הבסיסט אשר הוכיחו מעל ומעבר מה זה שואו טוב הכולל נגינה איכותית, ודימה המתופף אשר הפעיל את הסמפלים, נתן שירת רקע וגם חיזק היטב את כל המערכה הזאת ביחד עם קצב פראי.

אמנם Dreadful Craving לא עושים שום דבר שלא שמענו עשרים פעם בחמש שנים האחרונות – אבל לעזאזל הם עושים את זה טוב! שירים בולטים מההופעה הם "Rest Assured" וכמו כן גם "Anger Fighter" אשר הפעיל את כל הקהל בצורה איכותית.

Requiem For Dawn
ז'אנר: Metalcore / Groove
מוצא: רעננה
במשפט אחד: Guano Apes פוגשים את Devildriver

זאת ממש לא הפעם הראשונה שאני רואה את המשלחת מרעננה על הבמה, וכל פעם הם מצליחים להוכיח שלא ראיתי מספיק. RFD העלו את הרף מבחינת האלימות בקהל, רף שעד השעות היותר מאוחרת בלילה יהיה קשה לשבור – וזאת בהחלט הייתה אחת ההופעות האנרגטיות יותר שלהם. מובלים באוזן על ידי נופר בר-קול, הסולנית הכריזמטית והצעירה שלהם, ומשלחים מטאל גרובי והרסני לכל מי שיבקש.

ירון ומאור הגיטריסטים, שבעבר הבעיה העיקרית שלהם הייתה עמידה חיוורת לעומת הפעלתנות של נופר, מתחילים לצמצם לאט את הפער, ומגובים על ידי רן מוסמן על הבס שלא מפסיק לקפוץ ולהשתולל. אפשר בקלות לשים לב שהלהקה נהנית על הבמה, והמעמד מול יותר מ-500 איש עושה להם רק טוב, ובלי סממן אחד של התרגשות הם משחילים את הרקטות המוזיקליות שלהם: "Nine Lives, Eight Too Many" היותר קורץ לקריירה של פאטון, ו-"Cockroaches" הצורמני אשר הוקדש לטירונות של בר-קול עצמה.

האמת, אימא של נופר אמרה לי לכתוב עליהם רק דברים טובים, אבל בהחלט לא היה צורך עידוד חיצוני – RFD פתחו את הפער בהביאם מטאל בסיסי ובשרי אך שמתקתק ועובד יותר מכל הלהקות הג'נריות האחרות. ייזכר לטובה ביחוד הדואט עם דור מדלש, סולן להקת Phantom Pain אשר הגיח לגבות את השיר "Dead Reflections" עם הקול הגהנומי שלו. בהחלט אחד משיאי הערב.

Vipress
ז'אנר: New-school thrash metal
מוצא: איזור גוש דן
במשפט אחד: מתקפה רועשת מהחזית.

Vipress היא, בפוטנציה, הלהקה שאני אשמע את האלבום שלה, לכשיצא, הכי הרבה פעמים, יותר מכל להקה ישראלית אחרת. כל הדברים מסתדרים בדיוק כמו שאני אוהב: תיפוף אגרסיבי, גיטרות טוחנות, בס בולטת וסולן עם גרון ניחר ומלל אינטילגנטי. הבעיה היא שהפרזנטציה של Vipress על הבמה היא טיפה יותר מסורבלת, ופעם אחר פעם הסאונד העמוס שלה לא מצליח להגיע אל הקהל כראוי.

חברי Vipress מקצועיים מכל בחינה, ואפילו כשהם נתקעים ללא מתופף, הם מצליחים לגייס את אחד המתופפים הטובים ביותר בז'אנר, רועי חן (Breorn, Buzzer) לעזרתם, כדי לספק את מיטב היכולת ואת מיטב השירים, לא משנה באיזה מחיר. אבל הסאונד, אוי הסאונד. לצערי כל מה שהצלחתי לקלוט מהלהקה הנהדרת הזאת זה באס, תופים, שירה ולעתים גם סולו או שניים. לעתים, כשהתקרבתי קצת יותר שמעתי את הגיטרות הנהדרות של טל ואלירן – ובסופו של דבר הסאונד התחיל לשחק טיפה לטובתם, אך אין ספק שהחמצתי את השירים האהובים עלי בסאונד מעט רעוע.

שירים כמו "Designer" השוחט ו-"Godblind", שהוא פשוט להיט שמבקש להתממש, חלפו ליד האוזן בגלל עומס על המגברים. הקהל קיבל פחות באהדה את Vipress לעומת הלהקה שקדמה לה. זאת בכל אופן עד אשר הלהקה שחררה מתיק הגב שלה את הקאברים ל-"Domination" של Pantera ואת "Davidian" של Machine Head – שם היא לקחה את כל הקופה, והייתה עושים זאת גם אם חבריה היו נאלצים לנגן ללא הגברה בכלל, כי השילוב בין התיפוף של חן לבין הדינמיקה הנהדרת של הלהקה פשוט הצליחו להושיב את השירים האלה ללא שום בעיה ועם מספיק כריזמה כדי לא לבייש את הפירמה.

Spawn Of Evil
ז'אנר: Old school death metal
מוצא: חדרה
במשפט אחד: שרצים מרושעים, והפעם פיקחים מתמיד.

אם יש להקה שהפתיעה אותי על אמת, היא ללא ספק שרצי הרשע מחדרה. אמרו מה שתאמרו על המוזיקה שלהם, ההופעה הפעם בחיפה הייתה מבחינתם ההופעה הטובה ביותר. כעת, שהגיטריסט המקורי עמי "מיקו" חזר לשורותיהם, הלהקה קיבלה בחזרה את הסאונד הבשרי והאגרסיבי שהיה לה מימים ימימה.

לא רק זה, החבר'ה החליטו בשכל שהפעם לא מערבבים אלכוהול עם הופעה – ועל מנת לעמוד בסטנדרטים הנוקשים של הלהקות בארץ הופיעו עם כל התנאים ההכרחיים, כולל עמידה במטרונום. גבירותיי ורבותיי, שמעו את ההבדל. כשהם עולים לבושים במעילי מנתחים, וחלקם ממש מנגנים עם כפפות סטריליות, Spawn Of Evil פתחו עם השיר הישן "Pain Is All" והמשיכו לאט לאט בכל הארסנל מכל התקופות, כולל השיר החדש "It's Contagious" – אשר נשמע רמה אחת מעל שאר החומר.

הפוגו היה אלים כרגיל, הסאונד היה קצת פחות מלוטש משאר הלהקות, אך Spawn Of Evil הצליחו להתבלט גם בנוכחות הבמה הפראית שלהם, וגם באלימות הבלתי פוסקת בקהל. כנראה שעשור של ניסיון עושה מעט מן ההבדל.

Matricide
ז'אנר: Metalcore
מוצא: הוד השרון
במשפט אחד: כוח חדש-ישן בשמי הארץ.

כשצלילי שבעת המיתרים של Matricide התחילו להתנגן, הקהל כולו נעמד לצפות בתופעה הזאת בעצמו. אחרי תחלופה בליין-אפ שהשאירה את ההרכב בעבודה אינטנסיבית במשך שנתיים, Matricide חזרה לבמה בסערה, החליפה סגנון כליל והראתה פנים חדשות לחלוטין. אין ספק שהלהקה לא יכלה לבחור במה טובה יותר מאשר הסיטי הול לבצע בה את הופעת הבכורה שלה.

חברי Matricide הפגינו הופעה כוחנית, מקצועית ומנוגנת היטב. רן אליהו, סולנה החדש של הלהקה (לשעבר מתופף להקת Seven Percent Mind Usage) הבקיעה יכולות גרון מרהיבות אשר לא נופלות מקולגות אמריקאיות בז'אנר. המתופף רום (Seek Irony) הוכיח שהוא בהחלט מתאים ללהקה כמו כפפה, משחיל גרוב וברייק-דאונס בדיוק במקומות הנכונים.

אם אני צריך לבחור את השיר הטוב בהופעה, אין ספק שמדובר ב-"Hope", אשר הביא עימו Wall of death שאפילו הלהקות המובילות בערב לא הצליחו לגבש. עם השפעות הארדקור מ-Hatebreed ועד לא מעט Slipknot דרך נוכחות מוזיקלית חזקה של להקות מטאל מודרניות כ-Meshuggah ו-Lamb Of God – להקת Matricide הוכיחה את עצמה כאחת הבחירות הטובות בליין-אפ של האירוע.

Winterhorde
ז'אנר: Melodic Black metal
מוצא: נהרייה
במשפט אחד: להקת הבלאק מטאל המובילה בארץ.

Winterhorde הייתה מלכתחילה הפייבוריטית המקומית במקום, עקב היותה הלהקה המקומית הגדולה ביותר, וגם הלהקה היחידה אשר ייצגה (ובכבוד) את ז'אנר הבלאק מטאל. לאחר התארגנות מעט ארוכה פצחה הלהקה בשירים מכלל התקופות, אך חסרונה היחיד של ההופעה היה בעצם העובדה ששיריה של הלהקה ארוכים מעט, ועל כן זכינו לשמוע מעט פחות שירים ממה שציפינו. רק 4 שירים, ומתוכם רק אחד מהאלבום Nebula, אלבומה המלא הראשון של הלהקה.

הסאונד במקום בלע מעט את קולות הרקע ואת הקלידים מעט, וגם התופים קצת נבלעו מאחורה, אך הדבר לא פגם בהנאה בכלל מבחינת הקהל ואף לא מבחינתי. בתור אחד שלא אוכל כל להקת בלאק מטאל בשקיקה, אין ספק ש-Winterhorde היא אחת מהלהקות היותר נוחות לשמיעה לכל חובב מטאל קיצוני באשר הוא, גם משום שהיא משלבת בנוחות מלודיה וגם מכיוון שהיא נשארת על המתחם היותר אגרסיבי של הז'אנר במקביל.

זוהר הסולן הוכיח שוב שאין שני לו בגרון בלאק-מטאל, וצמד הגיטריסטים לקס ואנדריי (שהייתה זו ההופעה האחרונה של האחרון מבין השניים עם ההרכב לפני עזיבתו) הוכיחו שגם מבחינת עבודת גיטרה הם מובילים בז'אנר בצעדי ענק מעל שאר ההרכבים. הקהל חובב המטאלקור לא ידע כל כך איך לעכל את מוזיקת המלחמה החורפית של החבורה הצפונית הזאת, וגם תרועות ה-"Winter Fucking Metal!" התמהמהו לבוא מהקהל אשר לא ידע להקת בלאק מטאל רצינית מה היא עד כה, אך אלו אשר מבינים עניין, והיו רבים כאלה דווקא, שיתפו פעולה בצורה ניכרת.

משעשע לחשוב שהלהקה פנתה דווקא לשכבת האוכלוסייה המבוגרת יותר בקהל, עם מוזיקה כנה וקרה בלי אלמנטים של גרוב מודרני או משהו שיגרום למוזיקה שלה להתעכל יותר טוב אצל סולדי הז'אנר. ההפתעה הטובה בהופעה הייתה מבחינתי הכנסתו של שיר הנושא "Winterhorde" עצמו – אותו לא שמעתי מזה שנים בהופעה, היישר מתוך הדמו הראשון של הלהקה.

ShworchtseChaye
ז'אנר: Thrash metal / Crossover
מוצא: ירושלים
במשפט אחד: הכבשה השחורה של המטאל הישראלי.

למרות בעיות הסאונד והמיקרופון שהתלוו מרגע זה בערב עד כמעט סופו, האלימות רק ידעה מגמת עלייה. את הבלאגן הזה החלו חברי ShworchtseChaye, החיות השחורות של המטאל הישראלי, עם סאונדצ'ק שהוא כמעט שיר בפני עצמו – ואז אל תוך ארסנל שירים כמעט נטול הפסקות.

סימן ההיכר של הלהקה, חיבורם של 3-4 שירים כל הזמן, מבלי עצירה, הפך למותג כמעט באופן מוחלט, והלהקה פצחה בהשתוללות דרך שירים ישנים כדוגמת Fuck you אשר הוקדש לכל מיני פוליטיקאים, דרך שירים חדשים יותר כמו "Aristocratic Brutality" ו-"Raise Your Arms" המטורפים. הבעיה בלהקה היא לא בלהקה עצמה למעשה, אלא בקהל קשה העורף אשר מתקשה לקבל כסאח רבתי כאשר הוא מגיע לו במנות מרוכזות ולא בריפים חצויים וגרוב נינוח.

ShworchtseChaye הם כמו כל האגרסיביות המטאלית בתרכיז מהול אחד, גובלים לעתים כמעט בגריינדקור של Napalm Death – אבל עדיין נשארים על התחום הקולוסאלי של הת'ראש מטאל, במיוחד עם שליפה מהמותן של "Milk", קאבר מגניב ל-S.O.D איתו פתחו את ההופעה.

בתור הלהקה הכי ותיקה והכי מנוסה באירוע, עם רפרטואר של יותר מעשר שנים, ShworchtseChaye שמרו על מקצועיות גם כאשר המיקרופון הבעייתי התנתק לעתים, והמשיכו להפגיז ללא רחם, הרבה תודות לגלעד ארמה, המתופף החדש בלהקה, אשר חלש על התיפוף הת'ראשי כולל התקפה נטולת רחמים על הדאבל-בייס, דרך בלאסט ביטס רגעיים. להגיד לא לפוגו בהופעה של ShworchtseChaye זה פשוט להגיד לא לכל מה שהוא כסאח במטאל, גם אם אתם לא מחסידי הז'אנר, קשה שלא להשתולל איתם.

The Fading
ז'אנר: Melodic Death / Thrash metal
מוצא: תל אביב
במשפט אחד: תרכיז של מטאל משובח.

בעיות החיבורים המשיכו גם אצל The Fading, ולה הם הפריעו הרבה יותר, כך שלעתים לא שמעו את הסולן הענק של הלהקה, איליה, לחלוטין. אך למרות הכול – כל מי שהיה בהופעה ביום שישי הזה ראה שלהקת The Fading רחוקה מלהיות הרכב שיש לרחם עליו. עם סולן אדיר, גיטריסטים מנסרים כמו שכתוב בספר השחור של הרוק, רית'ם-סקשן בין הטובים שהוציאה הארץ ואפילו קרסול שבור – The Fading סיפקו את כל הסחורה המתבקשת.

הלהקה פצחה עם "Once Drawn Solitude" – שירם הטוב ביותר לדעתי מה-EP האחרון, Chaos In flesh, ולא הפסיקה כמעט ולרגע. הקהל הגיב בתרועות והאהדה הייתה הולמת, מה שגם אפשר בקלות להבחין שהמון נערים ונערות בקהל כבר הכירו את השירים בעל-פה. למרות הקרסול השבור של איליה, ולמרות המיקרופון שאיים להתנתק סופית כל כמה רגעים, ההופעה האנרגטית ומלאת האנדרנלין סימנה את The Fading בתור בעלת תפקיד מרכזי בעיצוב הסצינה המקומית בשנים הקרובות – מקצועית, איכותית ומלודית בדיוק ברמה המספקת.

Whorecore
ז'אנר: Brutal Death metal
מוצא: תל אביב
במשפט אחד: …"לא היה אפשרי להבדיל בין הגופות"…

הרי לכם תהליך של בניית תופעה. קודם כל לרכז במקום אחד חבורה אחת של מטורפים, לצרף להם גרון פלדה בלגי אחד, לתת להם לשחרר אלבום אכזרי ואז להתפלא למה כולם אוהבים אותם. Whorecore הם התגלמות כל מה שנכון בז'אנר הברוטאל דת' מטאל. צעד קטן לפני הוצעת ה-EP השני שלהם, The Mundane Corruption, שהוא ההוצאה הראשונה הרשמית עם סוון דה קלואי – סולנה של Aborted – ההרכב התנפל על במת הסיטי הול מוכיח שהוא שולט בעניינים.

סוון התרוצץ ושאג בשליטה מרהיבה גם בגרון וגם בחיבור עם עדר המשתוללים, תומר ג'ונס ניצח על תזמורת האלימות כבוס רשע מסדרת טלוויזיה, ניר דולינר וחיים בנימיני דפקו את הראש והשתוללו ללא הפסקה, אסף מיידן פיצח את האווירה עם תיפוף לא יאומן במהירותו וערן סגל הוסיף והעפיל כמעט על כולם עם נגינה וירטואזית ושואו באותה הרמה לפחות.

אין ספק שלמרות הנזק שנגרם לציוד הבמה בזמן ההופעה של Whorecore, החבורה הזאת עשתה בית-ספר (מבלי להתכוון לכפל לשון, כמובן) לאיך צריך לזוז על הבמה בהופעת מטאל – הופכת את החוויה כולה למופע ראווה של אלימות מוזיקלית ופיזית כאחד. אין ספק שנרשם פוגו אולי האכזרי ביותר שידעה חיפה מעולם בשיאו של השיר "Severed Wings", וגם לקראת סוף ההופעה, עם מה שאני חושב שזיהיתי כ-"Chain Reaction", אבל הייתי כל כך מטושטש מהאלימות שהלכה שם, שייתכן ואני טועה.

Betzefer
ז'אנר: Groove metal
מוצא: מכבים-רעות
במשפט אחד: התגלמות מודרנית של רוק כבד.

כל ביקורת על Betzefer יכולה להישמע או כסוג של התחנפות או כסוג של צביעות. הדבר הכי רע שאפשר לומר עליהם הוא שהם עושים דברים שאחרים עשו לפניהם, ואם מישהו מחפש לומר דברים רעים יותר זה כנראה מכיוון שיש לו סלידה בסיסית מרוקנ'רול במהותו, וייתכן שהוא פשוט לא מודע אליה.

כל דבר אחר הוא פשוט מחמאה. גיטרה מנסרת, סולן שצועק, מתופף שמרביץ ובסיסט שמשתולל – זה בעצם מה שרוקנ'רול אמור להיות. "Early Grave" נתן את הסיפתח, אשר לווה במהירות עם "Under" ו-"Running Against". כמו כן, זכינו לשמוע את השירים החדשים "Feel So Right" ואת "Doom's Day" – שכבר סומן בתור הדבר הבא מאלבומם המתקרב של החבורה הזאת. "Black Inside" ו-"Buddha" נתנו לנו את המנה הבלוזית והאווירתית יותר בעוד "Fucking Rock'N'Roll" היה פשוט שחרור לחצים לכל מי שעוד יכול היה לעמוד על הרגליים.

Betzefer הולכת ונשמעת חו"ל יותר ויותר עם כל יום שעובר, וכל הופעה שמגיעה מקבעת אותה בתור להקת המטאל המובילה בארץ מכל בחינה. תהליך העבודה הבריא של התקדמות בין הופעה להופעה, נטולי נפילות באופן מוחלט בסט ליסט עצמו – הוכיחו שיש עוד הרבה מה ללמוד מהחבורה שמקורה במכבים-רעות, גם להקות סופר-מקצועיות כדוגמת The Fading, שבהחלט מדביקים אותם מבחינת מקצועיות קצת מלמטה.

אם Whorecore הציגו יופי של אכזריות מוזיקלית, והיו כביכול הצד החשוך יותר באירוע, הרי הצד הבהיר יותר, עם פנאן ורוקנ'רול מצידם של Betzefer נהיה אלים גם הוא, כאשר החבורה עלתה להדרן עם "Fucking Hostile" של Pantera (באירוח של היחיד שעומד בסטנדרטים של דיימבאג, ערן סגל, על הסולו) ועם "Downlow" האגרסיבי בתור סיומת הולמת. למרות השעה המאוחרת, שיא הפסטיבל הזה עמד רק בהופעתה של Betzefer (ומעט אנשים שהתנפצו גם ב-Whorecore ללא ספק) אשר הוכיחו שגם את חיפה אפשר למלא עד אפס מקום.