Caliban בערב מטאלקור ישראלי

היה זה לילה גשום וסוער, קריר ולא שגרתי, במיוחד אחרי שהתרגלנו לחורף הקיצי הזה שעד עכשיו היה פה בארץ. אולי זה הייתה הכנה למה שהולך לקרות הערב, כשמהצד החיובי, הגשם נתן רקע מצוין לכל ילדי המטאל\אימו\קובה-קור שהגיעו עם תספורותיהם הנוטות ימינה, וחיכו לבכות ולהוציא עצבים אחד על השני במקום, אך מצד שני, הצד השלילי, הגשם בישר על הרע בערב, כמו הברזתם של הסאונדמן והגיטריסט השני של Caliban, או עצם העובדה שבארץ אנשים לא יודעים מה זה Wall Of Death… אבל עוד נגיע לזה.

איך שלא נסתכל על זה, הגשם לא הפריע לעשרות האנשים שהגיעו לרחבת מועדון התיאטרון בתל-אביב, ולמרות שאני בטוח שאם מזג האוויר היה שונה, היינו זוכים לכמות קהל קצת יותר מכובדת, גם 500 האנשים שפקדו את המקום לא אכזבו. רוב הזמן. בכלל, היה לא מעט גיוון בקהל שהגיע למקום, אמנם לא כמו בהופעה של Orphaned Land למשל, אבל הרבה אנשים שלא מי יודע מה קשורים למה שהולך אצלנו בסצנה הראו נוכחות. בכל זאת, מדובר בלהקת המטאלקור הראשונה שמגיעה לפה לארץ, ונכון שמטאלקור זו כמעט מילה נרדפת ל-MTV היום, אך גם אנשים כמוני שבאים מהצד היותר מטאלי הצליחו ליהנות מהערב הזה. אוהו ליהנות.

Dissonant

כשעה וחצי משעת הפתיחה, בשקט פתאומי, עלו חברי להקת Dissonant ותפסו מקומותיהם על הבמה. זאת הפעם השנייה שאני רואה את החבורה הזאת במועדון התיאטרון (אחרי הערב עם Whorecore) והפעם השלישית שאני רואה את הלהקה בכלל בחודש וחצי האחרונים – קצת מעייף, עבורי, אבל אי אפשר להכחיש שחברי הלהקה פועלים כמו מכונה משומנת בהופעות ואני בטוח שגם החבורה מגרמניה התרשמה לא פחות. תחכום וכאסח על נטיית הקור והדת', Dissonant בהחלט יודעים מלאכתם, והם נתנו סט מפציץ ביותר, שהיה מעט שונה מההופעות הקודמות שראיתי, כשאת "Lust", כמדומני, הם לא ביצעו, אך בסוף הצליחו להפתיע בקאבר לשיר "Eyeless" של להקת Slipknot.

גיא ווב שהיה אחראי על הסאונד של Dissonant, כמו בכל הופעותיה של הלהקה, הוציא את המיטב, למרות שמדי פעם לא שמעו את הגיטרה כל-כך. סנוף, הסולן, כהרגלו תפעל את הקהל (שהחל למלא את המקום) בין שיר לשיר, אך אף על פי שיכולותיו הווקליות הן על רמה, לדעתי הבחור צריך קצת לעבוד על הבדיחות שלו בבית, כי בואנה, זה לא זה, ועם כל הכבוד, ובמיוחד אחרי 3 הופעות שראיתי, צריך לסגור לבנאדם את המיקרופון אחרי כל שיר – לא כל סולן צריך לדבר ולהיות כמו מיקאל מ-Opeth. מלבד זאת, אין לי עוד מה להוסיף על הלהקה ממה שכבר רבים אחרים אמרו, הם טובים, הם יושבים ויאללה שיצאו לחו"ל. מגיע להם.

Betzefer

הרבה זמן כבר לא ראיתי את Betzefer בהופעה ולמרות שאני לא הכי מתחבר לחומר שלה, הפעם נהנתי ממנה לא מעט, אולי בגלל הבמה הגדולה שסוף סוף התאימה ללהקה מסדר גודל כזה, או אולי הייתה זאת אווירת ה-קור ששררה במקום – היה ברור שמעריצי הלהקה לא יתאכזבו בכלל. כחצי שעה של סט עם מיטב הלהיטים, מ-"Under" ועד "Early Grave" שסיים את ההופעה, חברי הלהקה נתנו כבוד לחבריהם ללייבל Caliban והרימו את הקהל שהתחמם לקראת האירוע המרכזי. דפיקות ראש, שבירות, פוגו והמון בלאגן, לא היה אחד שלא השתתף בחגיגה.

אביטל הסולן, שאגותיו כשל אריה, היה במיטבו והוכיח שאין לו וללהקתו מתחרים פה בארץ. מתן על הגיטרה פיזר ריפים כיריות אקדח וברמן המתופף נתן בראש לכולם. כל מה שאפשר לעשות זה לחכות לאלבום החדש של הלהקה שיקדם אותה בצעד נוסף לקראת כיבוש העולם. בארץ Betzefer כבר מיצו את עצמם, ולדעתי לחזור לבמה קטנה יותר מזו של התיאטרון, זה כבר לא יהיה אותו דבר. אז גם אם אני לא אוהב את החומר, מהופעה טובה אפשר ליהנות לא משנה מה, ו-Betzefer הפתיעו והזיזו לי את השרירים כהכנה לקרב האמיתי.

Caliban

על Caliban שמעתי רבות במהלך השנים האחרונות אך רק לפני שנה בערך התחלתי להתעניין בלהקה כשהבנתי שהיא לא בדיוק עושה מטאלקור לפי הספר, אלא משכילה לשלב גם דת' מטאל שבדי במה שהיא מנגנת, שמבחינתי, זה כבר טוב. מי שלא שמע את The Undying Darkness, האלבום האחרון והמוצלח ביותר של הלהקה, לא יודע מה הוא מפסיד, ועם כל הפוזה הקצת-לא-סטרייטית שחברי Caliban משדרים, הם עושים עבודה מעולה. באמת. וכך, בסביבות השעה 11 לערך, ההופעה החלה בנגינת אינטרו חביב-משהו, כאשר לאחריו הלהקה נכנסה עם השיר "I Rape Myself" מתוך האלבום האחרון.

הדם זרם בעורקים וכל הקהל החל דופק ראש בסימולטאניות ולהשתולל לצד זעקותיו של הסולן Andreas שהיה במיטבו. הסאונד היה דיי בעייתי בהתחלה, אבל מעצם העובדה שהסאונדמן של הלהקה החליט להבריז, זה לא היה מפתיע. אותי זה לא עניין כל-כך האמת, כי איך ששמעתי ש-Caliban מגיעים ארצה, הייתי מאד נרגש, לא רק בגלל שאת הופעת הלהקה בפסטיבל Wacken Open Air האחרון נאלצתי לשמוע בחצי אוזן לטובת להקה שעושה דת' מטאל שבדי אמיתי, הלא היא Arch Enemy – אלא בגלל שחיכיתי להתנסות ב-"קיר המוות" האימתני, אותו חוויתי לפני מספר שנים בהופעה של להקת Labrat בירושלים, ולצערי פספסתי בפסטיבל הגרמני.

הפעם, מוכן ומזומן – טוב, אולי רק מזומן – המתנתי עם חבריי לרגע בו הלהקה תכריז על הדבר, להפתעתי, זה היה בשלב מאד מוקדם של ההופעה, למעשה, בשיר השני. כמו שדרן רדיו מדופלם, Andreas פנה לאנשים בקהל וניסה לכוון אותם כמו שאישה מנסה להנחות את בעלה בעת נסיעה – לא יודע אם זה בגלל המבטא של הסולן או סתם כי אנשים פשוט מפגרים, אבל לקח קצת זמן עד שהבינו מה הולך להתרחש. מי שידע, היה מוכן ומזומן לקרוע, לשבור ולנתץ את זה שעומד בתוך קיר האנשים שממולו, ועבדכם הנאמן, גם הוא, זעם, רתח וגער לכיוון השני כמו איזו נמייה כלואה.

ברגע המתאים עם תחילתו של השיר, שלא בדיוק שמתי לב מה הוא היה, עשרות הפסיכופטים שלקחו חלק בקטע הסדיסטי הזה, רצו אחד נגד השני, אחוזי אמוק, והתנגחו איש ברעהו כאילו אין מחר. כאב. למען האמת זה לא היה כמו מה שציפיתי, במיוחד אחרי החוויות שחברי סיפרו לי ב-Wacken. האנשים פה לא בדיוק פעלו לפי הכללים, רצו בזוויות מוזרות וניגחו בטעות גם את אלה שרצו יחד איתם… יופי, גאונים. כשהאוויר חזר לראותי, החל כבר השיר השלישי, "Togheter Alone", הוא הכי אהוב עלי, ועל כן הייתה דרושה התפקדות מצד כל הגוף להד-באנגינג מטורף.

הסאונד החל להשתפר ככל שההופעה התקדמה וכן גם האנשים בקהל שנעשו יותר ויותר אגרסיביים ולא הפסיקו להרביץ ולהכות אחד את השני, מתי שרק היה אפשר. גם עם גיטריסט אחד, חברי Caliban לא נשמעו פחות טוב מאשר באלבומים שלהם, והאווירה רק תססה והפכה שמחה וכואבת יותר עם כל שיר ושיר. מרבית הסט של הלהקה הורכב משירים מהאלבום האחרון, וזה שלפניו, The Opposite From Within, ואני מצאתי את עצמי נהנה מכולם, כולל אלו שלא הכרתי – כנראה שהם לא להקה ששיחק לה המזל אצלי עם אלבום אחד.

מלבד הסולן, גם שאר חברי הלהקה הרשימו, ממה שיכלתי לראות ולשמוע בין דפיקת ראש אחת לשנייה, כש-Denis הגיטריסט נשמע היטב הן בנגינה והן בקטעי הקלין המפורסמים שלו. Patrick לא איכזב על התופים, וגם את הבסיסט Marco, למרות שלא שמעתי יותר מדי מהכיוון שלו, הצטרף לשאוו המקפיץ של הלקה. בלי ששמתי לב, Caliban כבר הכריזו -פחות או יותר- על השיר "האחרון" שלהם להערב, לא לפני שמשהו התפקשש מהכיוון של הבסיסט וגרם לעיכוב לא קטן עד שאנשי הבמה סידרו את העניינים.

הקהל לא בדיוק התעניין במתרחש, ולצד קריאות ה-"טליבאן" (או שזה הייתי רק אני שקרא להם ככה?), כולם דרשו בפה אחד "Wall Of Death!" נוסף. הסולן, שבמשך כל ההופעה תיקשר עם הקהל וניסה להרשים במעט המילים שהוא ידע בעברית (ואפילו שאל אם הוא אומר אותן בסדר) החזיק את כל המופרעים שלא יעלו עליו חס וחלילה, ואפילו פישט והסביר שאחרי השיר "האחרון" הקהל צריך לקרוא ללהקה ואז הם יחזרו לעוד 2 שירים, כשאחד מהם יהיה עם… Wall Of Death! ווהו! ואכן הם חזרו אחרי השיר "Goodbye", כמעט בלי הפסקה, לתת לנו הדרן כואב במיוחד.

כולם פחות או יותר ידעו כבר מה לעשות, מה שמצד אחד הביא חלק מהאויבים (שנרכשו במהלך הערב) לשתף פעולה ביניהם, אבל מצד שני, גרם לכמה מפגרים להרוס את התוכניות ולעמוד באמצע בין 2 הקירות של האנשים. נבלות. אז השיר החל והפעם לא יצא לתפוס תנופה כל-כך, והיה הרבה פחות בלגן, אבל נו מילא, עוד מרפק בעין למישהו זה אף פעם לא הזיק, נראה לי. כולם היו מרוצים מהסיפור וכנראה שגם הלהקה, שפינקה בשיר אחרון בהחלט ונפרדה מאיתנו לצד תשואות וזעקות קרב.

וזהו, ערב המטאלקור הסתיים לו. כולנו היינו עייפים, כאובים, אך שמחים בחלקינו ובפצעינו על שהשתתפנו באירוע שכזה שאיחד כמה מהלהקות המובילות בארץ ועוד אחת מחו"ל. בסך הכל, למרות מזג האוויר והבעיות השונות שצצו להן במהלך הערב, היה פיצוץ של אירוע, התיקלוט של אורן בלבוס (Eternal Gray) נתן בגבות כמו תמיד, הקהל ואפילו ילדי האימו לא העיבו עלינו בכלל, שלא לדבר על הנוכחות הגבוהה של בנות המין הנשי לשם שינוי – כל זה ממש לא גרם לנו להרגיש פחות קשוחים ממה שהיינו לפני שהחלטנו להגיע לאירוע הזה. מטאלקור או לא מטאלקור, גשם או סופת שלגים, בשורה התחתונה, מטאל זה מטאל, ולכל מי שיש לו בעיה עם זה, שיחזור לעשות פוגו עם הקיר.