Christmas Metal Symphony 2009 – מופע מיוחד
אתם חושבים שיש לכם מושג מה זה חורף? מה זה קור אמיתי? אני בטוח שרבים מכם חושבים שכשהמעלות מגיעות ל-5, אז זה כבר ממש קר, או כשבירושלים (לדוגמא) יורד שלג, אז זה ממש חורפי, אבל לא, אין לכם מושג. אם חשבתי שחוויתי את החורף והקור האירופאי אחרי כמה ימים שם, גם אני טעיתי, כי בדיוק יום לאחר שביקרתי בפסטיבל Eindhoven Metal Meeting (מה גם שכשיצאנו ממנו בלילה היה מאד קר), התעוררתי למראה שונה לגמרי – כל העיר הייתה מכוסה בשלג, אבל לא סנטימטרים, פשוט ערמה שלמה, שהמשיכה לגדול… וגם היה קפוא! עכשיו בכל יום אחר הייתי מסתדר או אפילו נהנה מהמצב, אך לא כשבערב תכננתי לבקר באירוע נוסף, אירוע שבחלומות הפרועים שלי לא הייתי חושב עליו…
קחו כמה מסולני המטאל המובילים בעולם, שימו אותם במקום אחד, על במה אחת, צרפו אליהם אורקסטרה, כלומר, תזמורת של נגני צ'לו, כינור, חצוצרה, ושאר כלי הקשה ונשיפה, שלבו אותם עם כמה מנגני המטאל האיכותיים בתחום, ותנו לכולם לבצע קלאסיקות מטאל ושירים מקוריים – מה תקבלו? חלום שהתגשם, או סוג של פנטזיה. זה הקונספט שעומד מאחורי אירוע ה-Christmas Metal Symphony שמתקיים זו השנה השנייה בעיר Tilburg שבהולנד, ממש לפני שכולם הסתתרו בבתיהם, ב-20 לדצמבר. זה אמנם לא פסטיבל, אך מבחינתי, ואחרי שראיתי את ארסנל הסולנים של שנה שעברה שהיה מורכב מאנשים כמו Chuck Billy מ-Testament, או Russel Allen מ-Symphony X ואפילו Johan Edlund מ-Tiamat, זה היה נראה יותר מרשים מכמה אירועי קיץ שבהם ביקרתי.
כמו שציינתי בפתיחה, מדובר באירוע שלא רציתי לפספס, ועם כל השלג הזה והעובדה שהיינו צריכים לנהוג ברכב כחצי שעה כדי להגיע מ-Eindhoven ל-Tilburg, עוררה בנו חשש. אך מסתבר שהולנדים, ובכלל אירופאים, לא נרתעים בקלות, ואחרי שיחה בהולה למארגן, נאמר לי שהאירוע לא יבוטל. עכשיו כל מה שנשאר זה לשכנע את עצמנו שזה בטוח לנהוג במזג אוויר הזה… ואיכשהו, אלי המטאל באשר הם, הביאו אותנו למועדון ה-013 בבטחה, ועוד בדיוק לשעת פתיחת השערים, שנקבעה ל-7 בערב. המועדון עצמו מארח לא מעט הופעות מטאל, לכן מאד הופתעתי לראות כשנכנסנו אליו, שהוא היה מאד מרווח, וכלל כמה אולמות, שמירת חפצים תקינה, וגם מספר בארים ודוכני מרצ'נדייז שמכרו בעיקר מוצרים של להקות מלודיות. וכן, בניגוד לפסטיבל ההולנדי ב-Eindhoven, שהיה על חזקת הדת' מטאל, האירוע הזה היה על טהרת המטאל המלודי, מהבי, לפאוור ואפילו יציאות אחרות, שתיכף תוכלו לקרוא עליהן.
מהר מאד נכנסנו לאולם המרכזי, שם המופע היה אמור להתחיל בסביבות 8 וחצי, אך בזמן שהמתנו, התנגנו ברקע שירים שלא שמעתי מזה שנים, או בעצם, שירים של להקות שרק אני הייתי יכול לשלב ביניהן, כמו Rhapsody, או Finntroll או Symphony X וגם Turisas ו-Sonata Arctica. בדרך כלל זה פרט שולי בסקירות, אבל אפילו מהתקלוט התחלתי מאד להתרגש – בדיוק כמו בימים הטובים לפני שהדת' מטאל הפך אותי למה שאני היום. האולם עצמו, יכל להכיל, אם אינני טועה, כ-1000 עד 1500 איש, והוא היה מאובזר בכל טוב, 3 בארים שמכרו שתיה, עמדת סאונד מקצועית שהייתה במרכזו, ובכלל, הכל נראה מושקע – אך המאפיין העיקרי של האולם זה שהוא היה מורכב ממספר שלבים (כלומר, מדורג), כך שבזמן שרבים העדיפו להתמקם על השלב הראשון (הרצפה), אנחנו דווקא בחרנו את זה שהיה מעט יותר גבוהה, והיינו ממקומים ממש מול הבמה, בלי שאף אחד יפריע לנו לראות משהו.
השעה הגיעה והווילון נפתח לצלילי תזמורת ה-Magnum Opus Rockestra בעלת 30 הנגנים ובניצוחו של Marcel Heijnen, אליה הצטרפה חיש מהר קבוצת נגני המטאל שהייתה ממונה על הפרוייקט הזה ונקראה (לכבוד המאורע) Santa's Little Helpers. הקבוצה כללה את הגיטריסטים המוכשרים Marcel Coenen (מ-Sun Caged) בעל אלף הפרצופים ו-Frank Schiphorst, הבסיסט בעל הצמות Johan Van Stratum (מ-Stream Of Passion) שלא הפסיק להתפרע, המתופף Koen Herfst שחבט בחוזקה, וצמד הקלידנים Jeffrey Revet (גם מ-Stream Of Passion) ואדון Joost Van Den Broek (לשעבר מ-After Forever, כיום במספר פרוייקטים) שלמעשה הפיק את הערב ואף שימש כמנחה במקום George Oosthoek מ-Orphanage שביטל. כבר בדקה הראשונה לא היה לי ספק שהאירוע יהיה מוצלח, הסאונד היה נקי וחלק, מרשים אך לא רועש, וגם התאורה הייתה מקסימה ומגוונת, ולא פסחה על אף נגן בתזמורת או בלהקה עצמה. נראה שכל מי שהשתתף באירוע הגיע במטרה לעשות כיף, וזה באמת מה שקרה כשחבורת הנגנים והתזמורת ביצעו קטע אינסטרומנטלי קצבי – וחיממו אותנו לקראת בואו של הסולן הראשון ברשימה…
Damian Wilson – את הפרצוף לא הכרתי, ואת השם זכרתי במעומעם, אך הסולן של להקת Threshold האנגלית נשמע לי מאד מוכר כשפתח עם שיר מלהקת האם שלו, "This Is Your Life". הלהקה נכנסה להילוך, ולמרות שלא הכרתי את השיר, כבר התחלתי לדפוק את הראש. הביצוע היה מעולה, רק שהוא לא הכין אותי ואת הקהל לקראת "The Trooper", של Iron Maiden, שהסיר את שאריות הקור והקרח מאיתנו וגרם לכולנו לזוז. קולו של Damian הזכיר לי מאד את זה של Bruce Dickinson (שניהם אנגלים אחרי הכל), אך הביצוע היה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי (שכחתי לציין שאיני מחובבי Maiden). גם כשהתזמורת לא ניגנה ב-2 השירים, הבחור הראה עד כמה הוא מקצוען, והוא לא הפסיק להלהיב את הקהל, ואם חשבתי שזה היה טוב, לא ציפיתי לקטע הבא… "מכירים את Arjen Anthony Lucassen?" שאל Damian, ואני כמעט השתנתי במכנסיים, האם האמן ההולנדי האהוב עלי יגיע לפה? לא! אבל, לא פחות טוב מזה, התזמורת והלהקה החלה בביצוע של השיר "Into The Black Hole" מתוך האלבום Flight Of The Migrator של Ayreon (הפרוייקט של אותו Arjen), זאת בזמן ש-Damian הזמין אורחת נוספת להצטרף אליו – Crisitn… אה לא, Charlotte Wessels מלהקת Delain (הבחור התבלבל, קורה), ושניהם נתנו ביצוע לא נורמאלי של השיר (שבמקור בוצע ע"י אותו Bruce). אני פשוט רעדתי, ולפתע זה הכה בי, אני מכיר את Damian ממספר אלבומים של Ayreon!!! עד ששמתי לב, הוא ירד מהבמה והשאיר את Charlotte לבד.
Charlotte Wessels – עדיין כחלק מהביצוע ל-"Into The Black Hole", סולנית להקת Delain המשיכה לתוך שיר אחר, גם הוא מבית היוצר של Arjen Anthony Lucassen, אך יצא תחת השם Ambeon. הקטע נלקח מהשיר "Cold Metal" ובמקור הוא בוצע ע"י סולנית בת 14, אבל כאן, עם הטאץ' של Charlotte, שמאד הרשימה בתווים אליהם היא הגיעה, זה היה פשוט משגע. ראוי לציין את נגני הלהקה שהתפרעו, כל אחד בדרכו שלו, ורק הוסיפו לשואו ולאווירה הכללית של כל המופע הזה. התזמורת המשיכה לנגן ו-Charlotte לא בזבזה רגע והמשיכה לשיר של Delain שנקרא "Nothing Left". מכיוון ש-Delain היא להקת מטאל סימפוני, הביצוע לא הרגיש שונה, אך כמובן שעם תזמורת חיה זה היה הרבה יותר מרתק, אפילו עבורי, כי מדובר באחד השירים הפחות אהובים עלי מהאלבום האחרון של הלהקה שנקרא April Rain. בסה"כ הסולנית – שדרך אגב נראתה נהדר בשמלה לבנבנה – נתנה ביצועים טובים, והפתיעה בכמה יכולות שלא שמענו ממנה קודם.
Mats Levén – הבא בתור ברשימה הוא בחור שבדי רב כשרונות שפעל במספר הרכבים במהלך השנים, ביניהם Therion ואפילו Amaseffer שלנו, אך גם בהרכבו של הגיטריסט הווירטואוז Yngwie J. Malmsteen, אשר עמו הוא החליט לפתוח את חלקו בהופעה. השיר ש-Mats בחר לבצע היה "Rising Force" וביחד עם התזמורת, גם אני לא יכלתי לעצור את עצמי. אם Damian היה קצת יותר רציני, אז Mats היה כמו חיית מסיבות – הוא השתולל ועשה מלא צחוקים, רק שזה לא הפחית מקולו הברור והגבוהה, שהתאים בול לביצוע של "Painkiller", הקלאסיקה של Judas Priest. כאן חברי התזמורת תפסו מנוחה, אבל לא נראה לי שהיינו זקוקים להם כל-כך – חבורת הנגנים שעמדה על הבמה לאורך כל הערב, נתנה ביצועים אדירים, ובמיוחד כאן, עם הסולו המשגע והתיפוף הכוחני שמלווה את השיר. מפתיע שחלק מהנגנים אינם מוכרים יחסית בסצנה העולמית, כי באמת שכל אחד מהם היה תותח, והם המשיכו להוכיח את זה עם השיר הבא, לא לפני ש-Mats שלף כובע… ולא סתם כובע, אלא אחד דומה למה שחובש Brian Johnson, סולן להקת AC/DC, בדיוק בזמן לביצוע של "Thunderstruck". כולם מכירים את הפתיחה של השיר, וכולם עזרו לסולן השבדי בצעקות "Thunder!" זאת בזמן שהבחור נתן ביצוע \ חיקוי אחד לאחד לאותו סולן ידוע, והרביץ שואו שלא נראה כמותו. איזה יופי!
Joakim Brodén – לפני שזה עלה, תהינו האם נזכה לראות צד יותר תרבותי שלו, אך כשמדובר בסולן להקת Sabaton השבדית, כנראה שהיינו צריכים לדעת יותר טוב – גם הפעם הוא היה מצויד בחליפת השיריון שלו, במוהוק הקטן וכן גם במשקפי השמש שלו, וזאת למרות שהייתה סופת שלג בחוץ. אחרי הכרות קצרה עם הקהל ההולנדי (שכללה איזה משפט סוטה שלימדו אותו בהולנדית, והיה אמור להגיד "שלום, כיף להיות פה"), הסולן פתח בשיר מהבית, "Primo Victoria", רק שבניגוד להופעות עם להקתו, כאן הוא היה מלווה בתזמורת שלמה (או במקרה הזה, במחלקת חצוצרות מכובדת), שאף העצימה את השיר האפי הזה, וגרמה לכולם (יש לציין, גם בזכות Joakim) לקפוץ על הרגליים. 
הבחור אפילו שמר על המסורת, וצבט בהצלחה את הפטמות של הגיטריסט Frank… ובכלל, הוא שיחק עם כל חברי להקת Santa's Little Helpers, כאילו הם היו ההרכב שלו – הוא אפילו ציין שהיה רוצה אותם, אבל לא הייתי מספר לחבריו מ-Sabaton, הם אולי יעלבו.
אם עד עכשיו הקהל פחות או יותר שיתף פעולה במעט שירה וצעקות, כאן כולם פעלו לפקודתו של הגנרל השבדי, שהמשיך לתת בראש גם עם השיר הבא, "Master Of Puppets" של Metallica. קולו העמוק והמלחמתי של Joakim, נתן לשיר נופח קצת שונה מהרגיל, וגם ללא השתתפות התזמורת, הקהל שמר על ערנות ולקח חלק בהופעה. הקטע שבאמת הפתיע אותנו הגיע לאחר מכן, כש-Joakim שאל אותנו אם אנחנו אוהבים Rammstein… הולנדים ושבדים, מה הקשר?… ובכן, אין! אבל זה לא הפחית מהביצוע האדיר ל-"Feuer Frei", שנתן לסולן הזדמנות לשיר בגרמנית (ואף עם דיוק לטענת מי שהגיע מהמדינה הזו). אמנם הוא קרא את רוב הבתים מדף, אך זה באמת לא שינה, Joakim הוכיח מה רם קולו, והוא שיגע את הקהל בצעקות "Bang! Bang!", שלא לדבר על התאורה המטורפת ששלחה לייזרים על כולנו, כאילו היינו בהופעה חללית של הלהקה הגרמנית המפורסמת. אין מה להוסיף, בחירה נכונה לסולן שלאורך כל הזמן שהיה על הבמה, הלהיב את הקהל ההולנדי הקפוא, כאילו… אה… כאילו לא היינו בהולנד… באנג, באנג!
Udo Dirkschneider – הנביחות ברקע לא היו כלבים טועים שנכנסו למקום, אלא האחד והיחיד שמצליח לעשות קריירה מהקול הזה, אדון Udo הגרמני, שאחראי ללא מעט קלאסיקות מטאל. הסולן המזדקן עלה לבמה, תפס מקומו, ולא זז משם למשך שלושת השירים הבאים. הראשון ברשימה היה "Fast As A Shark" של להקתו לשעבר Accept… מי צריך את Metallica או Iron Maiden כשיש לך שירים כאלה? מכיוון ש-Udo לא עושה יותר מדי מבחינת שואו (למרות שהוא עדיין שולט בקולו היטב), חברי הלהקה שלצידו פעלו קצת יותר, וסיפקו את הקטעים המעניינים שכדאי להסתכל עליהם, בין אם זה פרצופים מוזרים (באדיבותו של Marcel Coenen הגיטריסט), או סתם משחקים משותפים. השיר הבא בתור היה קטע קצת יותר עכשווי, השייך להרכב הסולו של Udo ונקרא "Animal House". גם כאן הביצוע היה איכותי, ולמרות שלא מדובר באחד הסולנים האהובים עלי במטאל, אי אפשר שלא להעריך אותו ואת זה שהוא עדיין נותן בראש. לבסוף הגיע שיר נוסף של Accept, רק שלשם שינוי כל הקהל הכיר אותו – אני מדבר כמובן על "Balls To The Wall" הקלאסי, שלא רק שבוצע טוב, אלא גם קיבל סוג של צד אפי בזכות התזמורת שהצטרפה אלינו שוב (ואף הבחנתי במספר נגנים שחזרו על המנטרה של השיר, איזה חמודים). Udo בהחלט לא זקוק לקאברים עם היסטוריה כל-כך עשירה… הכלב סיים את דבריו.
Simone Simons ו-Mark Jansen – הגענו לתותחים הגדולים של הערב, ותאמינו לי, ממש לא התעייפנו. Joost הקלידן (שבד"כ גם לא מפסיק לקפוץ) הציג את Simone, ולפתע התזמורת החלה לנגן את אחד השירים האהובים עלי מבית היוצר של Epica שנקרא "Cry For The Moon". כמובן שהסולנית של להקת המטאל הסימפוני ההולנדית רגילה לעבוד עם תזמורת, אבל לי זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את השילוב לייב, וזה היה פשוט יוצא מן הכלל. לקח לה קצת זמן להתחמם, אך ברגע שזה קרה, Simone הוכיחה לנו למה היא אחת מהסולניות המובילות כיום במטאל. כידוע, היא לא יכולה לבצע לבד את השיר ומהר מאד Mark Jansen, חבר להקתה, הצטרף אליה (לשם שינוי ללא גיטרה), והלהיב את הקהל לצידה בגראוולים עוצמתיים – בהחלט התאים לו להיות על הבמה כסולן, הוא ידע מה לעשות. עם סיום השיר, Simone ירדה מהבמה להפתעתי, אך כעבור דקה הבנתי למה, שכן Mark נשאר והתחיל בביצוע ל-"Crystal Mountain" של לא אחרת מלהקת Death, אחת המשפיעות בתחום.
ללא תזמורת, אך כרגיל, עם חבורת הנגנים המרשימה, שבאמת לא נפלה לרגע לאורך כל הערב, Mark נתן הופעה כובשת ואגרסיבית לא פחות (ולטעמי, עדיפה על זו של Chuck Schuldiner ז"ל, אשר את קולו אני פחות אוהב). כמו שאמרתי, ואחרי זה אפילו ציינתי בפניו של Mark, מתאים לו ממש להיות סולן (ללא גיטרה), ומסתבר שהוא יתחיל לעשות את זה גם בהופעות של Epica, כשהוא יקח פיקוד על השיר "Incentive", אותו הוא מבצע לבד. כשחשבנו שזה הכל, Simone חזרה אלינו, ובלי שום אזהרה, החלה לשיר את "Strange Machines" של אגדת המטאל ההולנדית, The Gathering. נכון שאי אפשר להשוות בין Simone לבין Anneke Van Giersberge (הסולנית לשעבר של The Gathering), כי שתיהן בעלות קול ייחודי, אבל הביצוע הזה היה הדבר הקרוב ביותר שיכלתי לבקש, ונעשה בטוב טעם, במיוחד בהתחשב ששתי הסולניות חברות ומעריכות אחת את השניה, אז היה כבוד! בקושי שמנו לב, והסולנית הג'ינג'ית ירדה מהבמה, בלי יותר מדי מילים (האמת היא הייתה מעט קרירה במהלך הערב), ואנחנו המשכנו הלאה.
Jørn Lande – יש לי ווידוי, אני מאוהב, טוב, לא, אבל כן, אבל לא, נו, Jorn שולט כל-כך! קצרה היריעה מלציין באיזה הרכבים הסולן הנורבגי השתתף, אך לאחרונה הוא חזר למצליח מבין כולם, Masterplan, ואני לא יכלתי להיות יותר מאושר מלראות אותו פה (שלא לדבר שזו הייתה סיבה עיקרית ללכת למופע הזה). אחרי הפיאסקו שחוויתי כשראיתי אותו במופע של Avantasia (עם מיקרופון שלא פעל) בפסטיבל Wacken, כאן סוף סוף קיבלתי את מבוקשי, גם אם זה רק ל-3 שירים, וניצלתי כל רגע להנות מכך. כמו אריה המשחרר לטרף, הסולן החל לבצע את השיר "War Of The World" מתוך האלבום של להקת הסולו שלו, Lonely Are The Brave. אני בספק אם היו בקהל יותר מדי אנשים שהכירו את השיר הזה כמוני (באמת בדקתי, אני לא סתם מתלהב), אבל זה כבר לא היה חשוב, הייתי עסוק בשירה ובדפיקות ראש שמשום מה הרתיעו כמה אנשים מסביבי (ראוי לציין שהגיעו למקום הרבה מבוגרים ולא מטאליסטים שבאו להנות מהחוויה) – גם כן ההולנדים הרגועים האלה, לא יודעים להנות. בכל אופן, Jorn באמת שלא יכול לאכזב, והוא נתן במלוא כוחו, הניף את עמוד המיקרופון, שר כמו שרק הוא יודע לשיר, מחוספס אך נוגע, ובקיצור, אני הייתי מרוצה.
כמו שציינתי, הסולן עבד עם מספר הרכבים בחייו, ובין כולם יש לו אוסף מכובד של גרסאות כיסוי לקלאסיקות נחשבות, אחת מהן, אף היא מאותו אלבום שהזכרתי, הייתה ל-"Stormbringer" של Deep Purple, וזאת לשמחתם של הוותיקים במקום (והצעירים שידעו במה מדובר). כיאה ל-Jorn הביצוע היה כובש, וכבד במיוחד, הן בזכות קולו המלכותי והן בזכות חברי הלהקה שלצידו, שהמשיכו להפתיע, ולא הראו סימני עייפות לרגע. לסיום Jorn החליט להקדיש שיר לאחד מסולני המטאל הגדולים של כל הזמנים, Ronnie James Dio, שחלה בסרטן הקיבה לפני כמה חודשים וכיום עובר סדרת טיפולים שבתקווה יגרמו לו להבריא. השיר ש-Jorn בחר לבצע היה "Rock N' Roll Children", וביחד עם התזמורת, ולהקת הבית, כולם נתנו מכל הלב, בקטע חזק ומרגש במיוחד. אני כבר הייתי בשמיים ולא יכלתי להיפרד מ-Jorn, אבל הסולן היה צריך לרדת מהבמה ולפנות אותה עבור Ariën Van Weesenbeek, שבימים טובים מתופף עבור Epica, אך לכאן הגיע כסולן (כנראה בעקבות ביטולו של George Oosthoek), וביצע קלאסיקה נוספת וקיצונית, לשיר "Angel Of Death" של Slayer. קשה לומר שזה היה ממש טוב, אבל הבחור (שנראה כמו ילד בן 16 על הבמה), נתן במלוא כוחו, וסיפק את הסחורה האגרסיבית, כשחברי הלהקה מגבים אותו בכל הסולואים הנחוצים – פאקינג "היי ג'וני דפ!".
Cristina Scabbia – המשתתפת האחרונה להערב היא עוד אחת מהסולניות האהובות עלי במטאל, ולשם שינוי יכלתי לראות אותה היטב (שוב מאשים את Wacken בזה). סולנית להקת Lacuna Coil מהר מאד בירכה את הקהל ואת הלהקה שלצידה (שבאמת מגיעות לה כל המחמאות) והזמינה את אדון Mats Levén לביצוע של "Our Truth", במקור מלהקת האם שלה. לפני שאלה החלו, קרתה פאשלה קטנה בתיאום בין כולם (בה Cristina ציינה שזה לא מוקלט מראש), והלקה הייתה צריכה להתחיל את השיר בשנית, קורה. מכיוון שזה אחד השירים האהובים עלי מ-Lacuna Coil (שגם הזכיר לי Crowd-Surf מכובד שעשיתי באותו פסטיבל גרמני ארור), נכנסתי מהר מאד לפעולת סיבובי ראש. עד היום חשבתי שהקול של Cristina לא עובר היטב בלייב, אך כנראה שהייתי צריך סאונד ומקום כזה כדי להיווכח שהבחורה יודעת לשיר היטב גם מחוץ לאולפן. Mats ליווה אותה בקטעים המתאימים, והשניים הקפיצו את הקהל כאילו רק התחלנו את הערב. באופן כללי, לבחורה הייתה תקשורת נהדרת עם הקהל, ולפני השיר הבא, היא הכריזה שזה חלק הקריוקי שלה, ולא איכפת לה אם היא תפשל, כי היא אוהבת את הלהקה שבחרה, ואף רוצה שהקהל יעזור לה לשיר… זה המקרה כשמדובר ב-Metallica.
"Nothing Else Matters" נפתח עם הגיטרות ועם התזמורת, ממנה בלטו הכינורות וכלי הנשיפה. "אני יודעת שאתם מכירים את השיר, אבל תרגישו אותו" אמרה Cristina, ובאמת הרגשנו, והתרגשנו, במיוחד כשמדובר בקולה הנהדר של הסולנית האיטלקית, שכבש אותנו ביחד עם נגינת האורקסטרה. הקהל ההולנדי החליט לעזור לבחורה ולהצטרף בשירה, והגיטריסטים Frank ו-Marcel הרשימו לא פחות בקטעי הנגינה שלהם. Cristina שוב הודתה לתזמורת והכריזה שגם בקטע הבא היא הולכת להזמין אורח\ת, אך לפני שזה קרה, הקבוצה על הבמה החלה לבצע את "Heaven's A Lie" – שגם שייך לארסנל השירים של Lacuna Coil. התזמורת פעלה במלוא עוצמתה, הנגנים (כולל Marcel שחבש כובע "קריסמס" מתאים וצמד הקלידנים שהשתגעו) נכנסו לקצב, ו-Cristina נתנה כמה תנועות בזמן שהחלה לשיר את הבית הראשון. כשהגיע הפזמון לפתע נכנסה לבמה Simone ואני איבדתי עשתונות כשהשתיים (יש לציין, מהסולניות היפות והמוכשרות כיום) החלו לשיר יחדיו. לא ידעתי ממה יותר להתלהב, מדפיקות הראש של Simone, מ-Cristina המחשמלת, או מחבורת הנגנים והתזמורת… ממש לפני סיום, כשהסולניות החזיקו אחת בשניה ושרו את המילים האחרונות של השיר, הבנתי שלא אזכה לראות משהו יותר טוב על הבמה, ועם זה תמה ההופעה.
כמובן שזה לא היה הסוף כשנגמר השיר, ואף אחד לא נעלם סתם כך… מהר מאד Jorn עלה לבמה, ואחריו גם כל שאר הסולנים, וביחד עם הנגנים המוכשרים כולם התחבקו, העבירו משקאות, וכן גם השתחוו בפני הקהל (ראוי לציין את Mark שהחזיק כוס בירה בפה ועשה מספר מהלכים מסוכנים תוך שמירה על המשקה שלו שלם). כולנו מחאנו כפיים, והגענו לקדמת הבמה כדי ללחוץ ידיים או לנפנף למי מהסולנים שחפץ בכך, ואני אפילו קיבלתי הצדעה אישית מ-Jorn וכובע הנושא את לוגו האירוע – אפשר לומר שהייתי המאושר באדם (טוב לא נגזים, אבל כן, היה לי חיוך שלא ירד לרגע). קשה להאמין שכל מה שעברנו ארך רק כשעתיים וחצי – הייתי יכול להמשיך יותר, ונראה שגם חבורת הנגנים יכלה לעשות זאת בלי שום בעיה. נראה לי, או בעצם, רוב הסיכויים, שזה האירוע הכי מרגש שהייתי בו בחיים, וזה כולל 800 פסטיבלים וכמה הופעות של להקות הרבה יותר כבירות. נכון שרבים יגידו שלשמוע גרסאות כיסוי זה לא הדבר האמיתי, אבל בתחום שלנו, במטאל, אין כמו לראות ולשמוע אומנים שנותנים כבוד לענקי הז'אנר וגם ללהקות הפחות מוכרות שבשטח, ועוד עם תזמורת. אם גם אתם מעוניינים במופע מהסוג הזה, הבנתי שמתוכננת גרסה שתצא למספר הופעות במהלך השנה, ואם לא תהיו באזור, ישנו ה-DVD שאני מאד מקווה שיצא בהקדם. בסופו של דבר הייתי ממליץ פשוט לאזור כוחות ולתכנן להגיע בשנה הבאה – אז מה אם קפוא? אז מה אם יש שלג בחוץ? אנחנו מטאליסטים! אנחנו "טרו"! ועם הרצון מספיק חזק, נוכל לשרוד גם את ה-Ragnarok. חג שמח לכולם ושנה טובה!
ימין: העוזרים הקטנים של סנטה, איזה נגנים! | שמאל: קידה אחרונה לפני שחוזרים לשלג
[ לגלריית התמונות המלאה מהאירוע ]