Day Of Dread – דת' מטאל בהרצליה

ביום שישי התכנסו להם מיטב בני הנוער והתשחורת של איזור השרון אל מול הכוכב השמיני בהרצליה, כשבליבם מטרה אחת – לקבל בראש. האירוע לכבודו התכנסו היה Day Of Dread – ערב שכולו להקות ישראליות, על טהרת הדת' מטאל. כל אחת מהלהקות בערב נגעה בצורה זו או אחרת בדת' מטאל (אולי, להוציא את Infermo, שהייתה קרובה הרבה יותר לת'ראש הגרובי מאשר לדת' מטאל פרופר) – אבל אין ספק שכל אחת החזיקה השפעה ניכרת של להקת דת' מטאל כזו או אחרת. Annwyn, Immaterial ו-Prey For Nothing בהחלט יישמו את החוקים שהכתיבה Death המיתולוגית, Kna’an ו-Fatal בהחלט הושפעו מ-At The Gates ולהכחיש את הקשר בין Phantom Pain ל-Morbid Angel זה כבר אסון. אז הרצליה קיבלה אירוע עמוס למכביר ב-8 להקות מטאל מהמבטיחות שיש למדינה להציע, ואנחנו קיבלנו אותן בזרועות פתוחות ואוהבות, למרות שניתן לשים את האצבע על כך שהקהל בהחלט מצביע ברגליים ולא מגיע בהמונים כמו שהיה עושה לפני שנים מספר.

Annwyn
נדב אבני: Annwyn חזרה לבמות אחרי 3 שנים של הפסקה, לפחות מהפעם הקודמת שראיתי אותה. בתקופה ההיא, בערך חצי מהלהקות שהופיעו היום בכלל לא היו קיימות אז היה די מעניין לראות את החבר'ה מהצפון נותנים בראש אחרי כל כך הרבה זמן. בגלל הסיבות שציינתי, לא ציפיתי ליותר מדי, ובהחלט הופתעתי לטובה. מדובר בלהקת דת' מטאל מלודית מצויינת, ששולטת בכל רזי התחום, החל מטכניקה ונגינה מקצועית, וכלה במוזיקה בועטת ומגוונת שחוצה גבולות ונוחתת על סגנון שמשלב בבת אחת את הדת' המלודי עם אלמנטים של מטאל מודרני וקלאסי ביחד. בקיצור – הם פשוט בראש. מה שכן, כמו אצל הרבה להקות צעירות, הישיבה של הסולן על הקצב לא הייתה אידיאית, ונותר עוד מקום לשפשוף מחודש. גם הקטעים המהירים מעט צרמו, אבל בתור הופעה ראשונה בהרכב הנוכחי – אין ספק שמדובר בפצצת מטאל שמבטיחה לנו הרבה כיף בהופעות הבאות של הלהקה בעתיד. אני מחכה כבר לבאה בתור.

Immaterial
נדב אבני: להקת Immaterial כבר נמצאת רגל אחד בצד הבוגר והמקצועי של חיי להקת מטאל ישראלית. ההקלטות של ה-EP הראשון שלהם כבר מאחוריהם, וכעת נותר רק לשחרר אותו. ההרכב היציב לרוב של Immaterial השתנה לאחרונה כאשר אוון הגיטריסט הוחלף על ידי שי – גיטריסט ענק ומקצועי. הלהקה ביצעה קטעים מהחומר הישן שלה כמו "Black Box" או "Inhale" בצורה נהדרת. הלהקה מסומנת כחלק מחוד החנית של המטאל הקיצוני אך מלודי של תוצרת הארץ, שקורצה מהחומרים המשובחים ביותר. גולי הסולן הוא איש במה כריזמטי וסוחף, שאמנם הקול שלו אינו מפלצתי כמו דור מידלש מ-Phantom Pain או אכזרי כמו אדיר רון מ-Kna’an – אבל הוא מחזיק בנוכחות במה נהדרת שנדירה מאד אצל סולנים במטאל הישראלי בפרט ובמטאל העולמי בכלל. הלהקה פינקה גם את הקהל בביצוע לשיר "Bite The Pain" של Death – זו הפעם השנייה כמדומני שהיא מבצעת אותו, והפעם בהחלט הביצוע היה קרוב למושלם (דבר שבהחלט איננו קל לביצוע). יצוינו לטובה גם עבודת התופים והבס בהתאם. כל הכבוד.

Fatal
דורון וידה: הלהקה הוותיקה בערב, שעברה שנה שלמה מאז נראתה על במות ישראל, ונוכחותה מול קהל ב-4 השנים האחרונות מסתכמת בפעמיים כולל ערב זה, עלתה בהרכב חסר (עקב גיטריסט עם חום, שנבצר ממנו להגיע). למי שמכיר את Fatal הדבר הוא קריטי למראית עין – בהתחשב בעובדה שמדובר בלהקה שמתבססת על מלודיה והרמוניה של גיטרות, חברי הלהקה עלו לבמה והראו שהם פשוט לא שוכחים כלום מהחומר הנלמד, וממש לא זקוקים לגיטריסט שני. שירים כמו "Down Into Oblivion" ו-"Natives" בוצעו בנאמנות מעוררת קנאה, כאשר נתיב הבסיסט (מתפארת להקת Dissonant עליה השלום) נותן את הפרשנות שלו לקטעי הבאס. לאחר שנה שלמה של שמירה על פרופיל נמוך מאד, היה בהחלט מעודד לראות את Fatal ובהחלט אם יעלו על הגל, יקליטו בצורה מסודרת את החומר שלהם וישחררו אותו בצורה רשמית, בקלות יתברגו בחזרה בין הלהקות המובילות בארץ.

Kna’an
נדב אבני: במקרה יצא לי לשמוע שכל פסטיבל Day Of Dread היה אמור להיות על טהרת הדת' המלודי במקורו, וככזה – אין להקה מתאימה יותר מ-Kna’an לעמוד כאחת מהלהקות הראשיות באירוע. Kna’an לא רק מנגנים דת' מלודי, הם גם עושים את זה שונה ובאופן שמייחד אותם משאר הלהקות, מערבבים נגיעות של ז'אנרים אחרים ולומר שהם עושים זאת רק "על פי הספר" זו טעות (הכול תלוי כמובן, באיזה "ספר" מדובר). הם פתחו את ההופעה עם אינטרו מהשיר "Last Dawn" מתוך הדמו הראשון של הלהקה – Slavery, בעיבוד מעט יותר עדכני, וסאונד הרבה יותר נותן בראש. אין ספק שבזמן שעבר מאז צאת הדמו ועד היום, אדיר הסולן מיצב את עצמו כאחד מסולני הדת' מטאל הטובים בארץ, והוא לא מפחד להראות את זה. הוא נופף במטה עץ גדול והכריז שכעת כולנו נצא למסע למחוזות התנ"ך, ואני בתור חובב מסעות מושבע, הצטרפתי בשמחה.

Kna’an הוכיחו במהרה שיש להם את מה שהיה חסר לרוב הלהקות בערב וזהו גיוון. בעוד השיר השני בהופעה שענה לשם "Binding Testament" נכנס למשבצת של פצצת דת' מטאל מלודי קליטה, "Scarred Forever" אחריו היה מלא שבירות והרבה יותר ניו-סקול, ורק כדי ש-"Genesis" אחריו יהיה ההפך, אווירתי ואפילו מגיע לתחומי הבלאק-מטאל מעט. אחרי שלושת השירים האלה, הגיעו עוד שיר מוכר מהדמו – "One Single Speech" – והקהל הראה סימני התלהבות רבים. מיד אחריו הוצג השיר האחרון – והסינגל האחרון של ההרכב – הלא הוא "12th Star". הקהל המשולהב, ביצע איזה Wall Of Death קטן אבל כואב. בתור הדרן ביצעה Kna’an את שיר הנושא מהדמו, "Slavery", בגרסה חדשה שתיכנס לאלבום המלא של הלהקה, שאני מחכה לו כבר בקוצר רוח.

Phantom Pain
דורון וידה: מי שאוהב את המטאל שלו עם אקסטרא גריז, לבטח יאהב את Phantom Pain. אין ספק שהקהל שהגיע רצה לקבל קיתונות של רפש, וארבעת הברנשים מ-Phantom Pain באו לספק את הסחורה. לאחר אינטרו קצר, פתחו Phantom Pain בשיר הנושא מה-EP החדש שלהם, The Hypocrite. הקהל הגיב לבום הפתאומי בבהלה, מנוסה ובסופו של דבר בלחימה שנמשכה לאורך כל ההופעה. כדי להוסיף על חטא, ביצעו Phantom Pain את "Dawn Of The Angry" של Morbid Angel בדייקנות של שעון שוויצרי. אין ספק כי לאחר הופעתה הקודמת של הלהקה במועדון הכוכב השמיני, שנקטעה לאחר 10 דקות בלבד – הופעה ארוכה יחסית שלהם הייתה שינוי מרענן, והיה נחמד לשמוע את השיר "Phantom Pain" לאחר זמן כה רב, ולהיזכר בכאבי המפרקים המלווים אליו. זוהי אחת ההופעות האחרונות של גיא, הגיטריסט של ההרכב, לאחר שהודיע לאחרונה על עזיבתו, וזהו בהחלט היה מעמד ראוי לחגוג את ההופעות האחרונות האלו במקום זה. אין צורך לשבח את Phantom Pain באוזני המאזינים שלהם, כי הם שם ומודעים לכך שהלהקה הזאת פשוט עושה את העבודה בצורה כל כך טובה ומבהילה שמעטות הן הלהקות שעומדות באמת הסטנדרט הזו.

Prey For Nothing
דורון וידה: מדי פעם יודעים חברי Prey For Nothing להוכיח לקהל שחוץ מלעצבן הולנדים, הם גם יודעים להופיע. למרות שהלהקה נמנעת מלקרוע את הבמות 3 פעמים בחודש ולהשתחל לכל אירוע, אין ספק שכשזה מגיע לביצוע מלאכת המטאל שלהם על הבמה, הם יודעים לספק את הסחורה. הלהקה, שחתמה לאחרונה ב-Rusty Cage Records בהולנד, ביצעה את ההופעה כשאת עמדתו של אייל גלוטמן (לשעבר מ-Eternal Gray) על הגיטרה תפס הפעם שיאון שלום, הגיטריסט של להקת הפאוור מטאל Masteriff וחבר ותיק של חברי הלהקה עוד מימי Damnnation (התצורה המקורית של PFN, כשעוד ניגנו פרוגרסיב מטאל). ההופעה עצמה הייתה מושלמת, כי בסופו של דבר, ל-PFN לא הייתה הופעה גרועה אחת כל השנה. הסאונד היה טוב, הביצועים מעולים והקהל לא נשאר אדיש לרגע. לא ניתן אלא לקוות לעוד הרבה הופעות כאלו, ולהמתין לצאת האלבום Violence Divine בשקיקה.

Inferno
דורון וידה: Inferno אמנם צעירה בשטח, ולא זכיתי לראות אותה הרבה (או אפילו בכלל, אם אני זוכר נכון) על הבמה, אבל אין ספק שיש לחבריה באמתחתם עתיד מובטח. הלהקה התארגנה במהירות מרהיבה אחרי הופעתה של PFN והתחילה לנגן את הסט שלה, שקוצר מפאת לוח הזמנים הצפוף. הסט הציג מוזיקת מטאל גרובית, לא מהירה ומסחררת כמו של הקודמים – אבל נותנת בראש, ואלון הסולן הבקיע שאגות הארדקור ודת' מטאל בצורה מרשימה. זו לא משימה קלה לעלות אחרי הרכבים כמו Kna’an, Phantom Pain ו-PFN – אבל Inferno ביצעו את המלאכה בצורה הולמת, והקהל הנאמן שלהם נשאר לדפוק את הראש למרות השעה המאוחרת.

Tales From The Morgue
נדב אבני: לי הייתה לפני שנים להקת ברוטאל גריינד, אז כמובן שהרגש הראשון שעלה לי שראיתי את TFTM עולים לבמה, צעירים ונחושים, היה הזדהות. איך שההופעה התחילה נפרש חיוך על פניי. ברוטאל לעניין, זורם וסוחף. שני הסולנים די מוכשרים, והשואו שלהם מצויין, במיוחד של זה מהם שנראה להוט מאד להישאר רוב ההופעה קרוב מאד לרצפה. בגדול – אין הרבה מה לבקש מהופעת ברוטאל / גריינד. היה רועש, מגניב, וסוחף. הדבר היחיד שכן הפריע לי זה שחסר גיוון במוזיקה. הסגנון טוב, מבוצע לא רע, אבל חסר מעוף אמיתי. כול שיר נשמע כמו קודמו. עכשיו שאני יודע שרוב האנשים חושבים לעצמם "היי, לא זו הפואנטה של הגריינד?" וובכן, לדעתי לא. אפשר להיות להקה כבדה ועדיין להיות מעניינת, ואני אפילו לא צריך לציין שיש להקה שהיא דוגמה מצוינת לזה בארץ. בגדול, קצת גיוון והם הרוויחו מעריץ.

לסיכום, Day Of Dread היה אחד מערבי המטאל המקומיים היותר טובים שהיו פה. איכות ורמת הלהקות הייתה גבוהה, והארגון ולוח הזמנים היה מדויק – נתון שלרוב נדיר לראות בערבים עם כמות כזו של להקות. חבל שאנשים החליטו משום מה להדיר רגליהם מהאירוע, באירוע שכזה הייתה צריכה להיות כמות קהל הרבה יותר גדולה. נקווה שזה ישתפר לקראת האירועים הבאים.