Destruction בתל אביב- הקצבים מכים בשנית !

צילום: גיא פירסט
אני לא אכנס לספקולציות. אני אוהב Thrash Metal. מאד. אני אוהב את האלבום של Dark Serpent מאד ואני אוהב את ההופעה של Hammercult מאד. אני גם מאד אוהב את Destruction – אבל להבדיל מכל מטאליסט ישראלי אחר שאני מכיר – אני לא זכיתי לראות אותם עד היום. ב-2005, בביקורם הראשון בארץ, לא הייתי בארץ, ומאז הם פשוט הספיקו לחזור. את Destruction הכרתי כשיצא All Hell Break Loose בשנת 2000, ואני זוכר את עצמי מתווכח עם ותיקי מטאל שגדולים ממני בעשור פחות או יותר – אם שירים כמו Thrash Till Death יהפכו להמנון החדש של הלהקה, שנה לאחר מכן – עם צאת The Antichrist. מדהים שהלהקה הזו הספיקה להמציא את עצמה מחדש מבלי לשנות את הסגנון שלה, את הכוח שלה ואת מה שהיא מעניקה על הבמה – ועדיין לקנות את קהל המעריצים שלה בחזרה לאן שהוא שייך. ה-Thrash Metal ידע עליות ומורדות – ו-Destruction היו שם לאורך כל הדרך – אבל להביא אותם עכשיו, בסוף-סופו של גל הרטרו שב-Thrash Metal, בסיומה של שנת שיא מבחינת הרכבי ה-Thrash Metal שפעילים בישראל, אם אילו Dark Serpent הותיקה והמשובחת או Hammercult שאמנם לא מחזיקה בותק של Dark Serpent אבל עולה עליה, וכנראה על כל להקה אחרת, מבחינת אנרגיות מופע – או אם מדובר בלהקות אחרות – Shredhead, Black Sachbak, Sinnery, Holy Prison, Strident ואילו רק להקות שיש להם כבר חומר מודפס ביד נכון לתחילת שנת 2014 – אז זו בדיוק השנה להביא את Destruction בחזרה לארצנו.

הבעיה היא שקהל המטאל הישראלי לא כל כך מסכים ורואה עין בעין עם חבר הת'ראשרים שבו. הקול המאד חזק של הת'ראשרים הישראלים נשמע, אבל במבחן התוצאה – היו בערך רק 200 כרטיסים במועדון הרידינג 3 בתל אביב לכבוד ענקית ה-Thrash הגרמנית. איך זה קרה ? אולי פרסום שלא הגיע לכל חובב מטאל, או אולי סדר עדיפויות שצריך להסתדר מחדש עם כל פרסום של הופעה, כי יש כל כך הרבה מהן – אני לא אכנס לספקולציות, אני כן יודע שמאכזב אותי לראות שמעטים הם חובבי הז'אנר שיתפקדו להופעה של Destruction לעומת הופעה של להקת Folk Metal – אבל מצד שני, אני גם יכול להבין אותם. Thrash Metal זו מוסיקה של ג'ינסים, ניטים וחגורה של קליעים – ו-Destruction הם התגלמות הז'אנר בצורה מסוימת. אין להם בלדה עדינה, אין להם איזו יצירה אינסטרומנטאלית שנוגעת בפיוז'ן, אין להם שירה נקייה מעודנת או שירי Crossover קצרים בשביל הצחוקים. זו להקת ה-Thrash הטהורה הראשונה והאחרונה (אם נוציא את התקופה ההיא-שלא-מדברים-עליה) וחבל שלא כל מי שאוהב את הז'אנר מצא את עצמו מתפקד להופעה. לא בגלל שהיה ריק, אלא בגלל שהוא הפסיד מופע מטאל משובח מכל המשתתפים.

Dark Serpent

ז'אנר : Thrash Metal
להקות דומות : Exodus, Testament, Defiance

ראשונים לעלות היו הנחשים האפלים, Dark Serpent. עם ותק של עשרת אלפים שנה, שזה בערך חצי מהוותק של Destruction – Dark Serpent היא להקה עם המון קילומטרז' עם השירים שלה, אבל עם ליין אפ יחסית טרי. חבר הלהקה המקורי היחידי הוא אורי 'כאוס' שלו – שלמרות שלאורך השנים שמר על חזות כריזמטית, צינית וארסית במהלך ההופעות – הבמה הענקית של רידינג 3 נראתה כאילו תפסה אותו לא מוכן. הלהקה פצחה עם M.K.C. שיר הנושא מאלבומה הראשון והיחיד עד כה, כאשר יובל קרמר – גיטריסט הלהקה הטרי, מוביל את השיר בין מלודיה לאגרסייה. זו הפעם הראשונה ש-Dark Serpent, שנמצאת איתנו בפורמט כזה או אחר כבר מ-1997, זוכה לחמם להקת מטאל מחו"ל, ואני מניח שחלק מהסיבות הן שהם מעולם לא היו להקה שהחזיקה משהו בידיים בתקופה שלהקות מטאל שחופפות לז'אנר שלה הגיעו לבקר בארץ. המוסיקה של Dark Serpent לדעתו של כותב זה היא המטאל המשובח ביותר בארץ, אך אפילו אני כבר התרגלתי מזה קרוב לעשור לשמוע את אותם 8-9 שירים מהרפרטואר של האלבום שחזרו וצצו פעם אחר פעם לעייפה. אך פה תכננו הנחשים הישראלים תוכנית פעולה חדשה. במקום לנפנף בחצי-שיר החדש שלהם מלפני שנה, הנושא את שם הלהקה, הביאה Dark Serpent שיר חדש, שממש לא נופל לנוסחה הקלאסית של תהליך הכתיבה שלהם כמו ששיריהם הטריים יחסית, Enlightened By Fire או Defiance הביאו – אלא חומר שזז בין Thrash אמריקאי כמעט מיד-טמפו אה-לה Testament בתקופת Souls Of Black – לבין קטעי Death Metal על גבול Altars Of Madness של Morbid Angel. זאת לא הפעם הראשונה שצחי 'מאד-דוג' ברקוביץ' פצח גם בשירה על המיקרופון לעתים גם כזמר מוביל לצידו של אורי שלו, וזו לא הפעם הראשונה שביובל 'בולבול' תמיר על התופים פיצח את ההופעה הזו כיאה.

משהו היה מאד עצור בהופעה, ספק הבמה הגדולה, ספק מצב-רוח, ספק נגינה מורכבת, חניכת שיר חדש וכל מה שכרוך בזה, אך הלהקה השתחררה בערך רק בשיר השלישי – Siatha De'Shmaya – שהפך בעל כורחו ללהיט של הלהקה, במיוחד שאורי הציגו שזה שיר שנכתב על כל מגש של פיצה.
ההפתעה הגדולה הייתה כמובן הופעתו של חבר ותיק של הברנז'ה הנחשית, וידי דולב, סולנה של Reign Of The Architect, Omb ועוד מיני הרכבים, זמר מדהים בעל מנעד ווקאלי בלתי-הגיוני, שכבר קיבל ממגזין זה די והותר תשבוחות על השנה החולפת והפורה שלו כך שאין צורך להחמיא לו שוב, שהצטרף ל-Dark Serpent בביצוע לפצצת ה-Thrash הקלאסית של Testament, הלא היא Into The Pit, והוציא מהקול שלו קולות ש-Chuck Billy בעצמו היה מקנא בהם.

לסיכום – החומר החדש של Dark Serpent נשמע מבטיח ומעניין, כיאה למסורת כתיבת שירי ה-Thrash היותר אלגנטית שלהם, אך עמידת הבמה שלהם עדיין לוקה בחסר, אם זה בגלל אילוצי סאונד, התחממות או התרגלות להרכב החדש ולפורמט הנגינה המשלב שירה בין כל חברי הלהקה. כך או כך – הקהל הגיב בתשואות ל-Dark Serpent, שיתף פעולה באופן מלא והראה לחבורה את האהבה הרבה שלה הם ראויים.

Hammercult

ז'אנר : Thrash / Death Metal
להקות דומות : The Crown, Witchery, Impaled Nazarene

בערך מהצד השני המוחלט של המתרס באה Hammercult, שחרטה על דגלה להיות הופעת המטאל הטובה ביותר, בארץ – וכל עוד זה תלוי בהם – וזה בהחלט תלוי בהם – גם בעולם כולו. ל-Hammercult אין שירים מחוכמים יתר על המידה, אין שיר שעוסק בפיגועים ואין ציניות וצחוקים בין השירים. למעשה – Hammercult כבר לא נופלת, וטוב מאד שכך, להגדרה של Thrash Metal טהור, אלא לוקחת ממנו את הלקחים שהיא רוצה, לרבות האינטנסיביות, הכנות המוסיקלית, הכוחניות והעוצמה, וכמובן את המהירות המסחררת – ומערבבת את זה עם כל מה שהיא אוהבת. אפשר לשמוע בשיריה החדשים
של Hammercult השפעות מ-Melodic Death Metal, או Black Metal או Death Metal ואפילו הרבה Power Metal ו-Traditional Heavy Metal. זה הולם ונכון במיוחד ששירם החדש, הסנונית הראשונה מ-Steelcrusher – אלבומם השני, הוא Metal Rules Tonight – כי זה בדיוק מה שהשיר עושה, שם את כל ז'אנר המטאל שחברי הלהקה אוהבים – את כולם – ומבהיר שכולם ביחד נועדו לשלוט.

ל-Hammercult יש כריזמה ואנרגיה שיכולה להניע מדינה קטנה באפריקה. יקיר שוחט משתולל על הבמה ופוקד על הקהל להתפרע איתו כאילו אין מחר – בין אם זה בשירי כאסח כמו Let The Angels Burn ו-Diabolic Overkill – או דרך שיתוף פעולה ושירה שיתופית כמו בשיר הלהקה We Are Hammercult. אני לא משוגע על השפעות ה-Punk שחלחלו פנימה, אבל ככה זה שמערבבים את כל ז'אנרי המטאל, גם כאלה שאני פחות מתחבר אליהם, כמו בשיר Hellbent, אבל זה לא מונע מהחוויה הכוללת של ההופעה של Hammercult – למרות האינטנסיביות הגדולה שבמוסיקה שעלולה להעמיס על הקהל – להשאר ורסאטילית, מגוונת וכיפית לצפייה ולשמיעה. תוסיפו לקלחת גם אלמנטים פנטסטים כמו Black Horseman או Steelcrusher שמהווים את ההצדעה של הלהקה למטאל המסורתי לפחות בטקסט ובגישה – או את ההמנון היותר קצבי ומיד-טמפו כמו Stealer Of Souls – ויש לכם הופעה מהנה, אפילו אם אתם לא חובבים גדול של השילוב המדובר של הז'אנרים.

גם הפעם יובל קרמר התארח כגיטריסט נוסף ב-Hammercult, ישר אחרי הופעתו עם Dark Serpent, ובעצמו הוכיח ש-Hammercult היא המטאל הכיפי, המשוחרר והעצבני, בעוד ש-Dark Serpent מדגישה יותר את המטאל המחוכם, המונע בראציונל ולא באמוציות, ובכך בעצם הצליח להחזיק משתי קצות החבל של ה-Thrash Metal.

לסיכום – אני חושב שיש להמון להקות מה ללמוד מ-Hammercult – שאפשר לראות מכל הופעה שלהם שיש להם מוסר עבודה, אמביציה, אנרגיה וכוח שניתן רק לקנא בהם ולהצדיע להם – לא רק בארץ – אלא גם להקות אחרות בכל העולם, מקטנות ועד גדולות, יכולות ללמוד המון מאיך שהפטישים מרסקים כל במה.

Destruction

ז'אנר : Thrash Metal
להקות דומות : נו באמת

אחרי התרגשות גדולה, עלתה אגדת ה-Thrash הגרמנית על הבמה. הפתיח התנגן הישר מתוך האלבום The Antichrist, הלא הוא Days Of Confusion. הטריו הותיק התייצב על הבמה ופצח אחרי הפתיח המלודרמטי והמוכר עם הלהיט הגדול ביותר שבאמתחתם, והבשורה הגדולה ביותר שלהם מבחינה מוסיקלית מאז, למעשה, שנות ה-80, הלא הוא Thrash Till Death. הקצב החייתי של Mike Sifringer – גיטריסט הלהקה האגדי והבוס האמיתי של ה-Thrash הגרמני – החל לבעוט – וישר נהמות הבס והלמות התופים הצטרפו אליו. Schmier, סולנה הענקי של הלהקה, שבערך נראה פי 2 מגובהו של Mike על הבמה, החל לנבוח ולנהום את מילות השיר, וקולו לא השתנה במאומה במרוצת השנים – בטח שלא לרעה. ההמנון המפורסם גרם לכל מי שנכח ברידינג להנהן בחיוך לכל הפחות, או להשתולל כמשוגע במעגל הפוגו בקידמת הבמה, אך בדיוק שנדמה היה שעכשיו תחליף הלהקה את הרפרטואר לדברים קצת פחות מוכרים, הם שלפו מהמותן את Curse The Gods, אולי היצירה המזוהה ביותר עם החומר הישן שלהם.

קל לשמוע את העיבודים שהלהקה העבירה בשיריה הישנים – במיוחד משני האלבומים הראשונים שלה – לעומת החומר של התקופה שאותה נכנה "מאז הקאמבק של Schmier ב-1999". Curse The Gods כמובן התחיל ישר מהחלק האגרסבי שבו, ללא פתיח שעלול לפרוק את המתח שלא לצורך – והלהקה לא הרפתה עד סופו של השיר, כולל הפזמון האלמותי שכולל כמובן את הצווחה המזייפת-בכוונה של Schmier כל שתי שורות.
שני השירים הללו – למעשה, הם כל מה שביקשתי. אני לא בקיא ברזי התקופה של Destruction ללא Schmier (כלומר בשנות ה-90), ומאז Release From Agony ועד All Hell Breaks Loose לא באמת ידעתי מה הולך להם שם במחסנית, אולי להוציא איזה Cracked Brain בודד אחד. אבל Destruction כנראה חשבו כמוני. לא נוגן אף שיר מהתקופה החסרה הזו – אלא כל השירים הוענקו במסורה מאלבומים כמו All Hell Breaks Loose ואחריו – או Eternal Devastation ולפניו.

נדמה היה שהלהקה יורה את כל הפגזים הכי כבדים שלה על ההתחלה, וזה קצת גרם לי לתמיהה. מה יישאר להם לנגן כהדרן, או כמעורר קהל בלתי מעורער ? להבדיל מ-Slayer או אפילו מ-Kreator, ל-Destruction אין יותר מאיזה 5-6 להיטים, במקרה הטוב, איך הם יצליחו לסחוב סטליסט של יותר מ-15 שירים כלהקה הראשית, עם כל הדברים הטובים מגיעים על ההתחלה ?

אכן נראה שלהוציא את שיר הנושא מאלבומה האחרון, שנדמה כמעט ומנדוטרי לנגינה בסיבוב ההופעות הנוכחי – למרות שמדובר בשיר כיפי שפשוט צריך להכיר על מנת ממש ליהנות ממנו – סיבוב ההופעות של Spiritual Genocide לא לוקה בנגינה של קלאסיקות ישנות, ולמעשה גם בחיפוש מדוקדק נדמה שהלהקה משתדלת להישאר מוכנה תמיד עם אצבע על ההדק לעוד קלאסיקה ישנה. אחרי שיר זה, ושירים שכיום הם קלאסיקת Thrash לכל דבר מ-Nail To The Cross ועד ל-Mad Butcher, הלהקה לא הרפתה מהקהל הישראלי המשולהב.

Schmier שאל בקולו הצורדני את הת'ראשרים של תל אביב כמה זמן עבר מאז שהם ביקרו פה מאז ההופעה המשותפת שלהם עם Megadeth? כל מטאליסט עם קצת היסטוריה ישראלית יודע שמדובר ב-2005, חוץ מהטמבל שהבהיר ל-Schmier שזה היה ב-2003. "2003 ? כל כך הרבה זמן ?" הוא התפלא וכולם צעקו לו בחזרה "לא ! 2005 !" אבל אני לא חושב שהוא הבין מה רוצים ממנו. לא יכולתי שלא להזכר בהופעתה של Metallica בישראל ב-1999, בה Hetfield צעק "מה נשמע תל-אביב ?!" וקיבל תשובה רועמת שלא אמרה לו כלום מכמעט עשרים אלף חובבי רוק כבד "ראשון לציון !"

אולי אני זקן מדי, אולי אני לא מתרגש מההופעות האלה כמו שהתרגשתי ששמעתי את All Hell Break Loose בפעם הראשונה עם יציאתו, כשאני הייתי עדיין תלמיד תיכון זאטוט וזב חוטם, ושירים כמו The Final Curtain חילחלו לנשמה בתור החזרה האולטימטיבית של הז'אנר שנעלם לגמרי מהנוף אותו כל כך הוקרתי ואהבתי, אבל הערך שלי ל-Destruction וליצירה שלה, במיוחד פוסט "שובו של Schmier" – היא בעיקר סנטימנטאלית, ואני ו-Destruction יודעים זאת גם יחד. כשיצא Metal Discharge ב-2003, כשנתיים אחרי The Antichrist שעוד נהנה לקצור את הפירות של התחייה מחדש של הלהקה, התחלנו להרגיש כבר סוג של נסיקה באינטנסיביות של החומר. האלבום שעקב אחר כך, Inventor Of Evil כבר היה כמעט כולו אך ורק לעיסה חוזרת ונשנית של מסקנות ולקחים שהלהקה כבר למדה, ורעיונות אלו עדיין חלחלו גם לאלבום שבא לאחר מכן – D.E.V.O.L.U.T.I.O.N. אך בסופו של דבר, אף אחד מהאלבומים הללו מאז The Antichrist לא קיבל נוכחות על הבמה. השיר היחיד שלא שייך לשני תורות הזהב או לאלבום האחרון של ההרכב היה Hate Is My Fuel מאלבומם הלפני אחרון – Day Of Reckoning שיצא ב-2011, אך גם לווה בקליפ וזכה לתשואות ברשת.

בקצרה, לא הרגשתי להט גם לא מהלהיטים הגדולים, לא הרגשתי בנייה של מתח אלא בעיקר פורקן – או לפחות – עד ש-Schmier החל לדבר על כך שפעם סצינת המטאל הייתה שונה.

"מי פה מהאייטיז" הוא חיפש מבוגרים בקהל. באמת שהיה קשה למצוא אותם. מתוך 200 האנשים שהיו ברידינג, אולי 20% היו מעל גיל 26. הוא חיפש והושיט את האצבע. "אתה ! לא, אתה צעיר מדי, עדין לא נולדת. אולי אתה ? אתה היית פה באייטיז ?" ולמעשה, להוציא כמה יחידי סגולה אגרסיבים ואמיצים – כל המבוגרים של האייטיז נחו להם בקצה השני של האולם או על המרפסות, עייפים מיום עבודה ארוך, או מטיפול בילדים, או במשכנתא, או בכל הדברים האלה שאנשים שהיו פה באייטיז עושים כיום על מנת לא להיות דדביטס ולהתקיים. "השיר הזה מוקדש לכם, כל הזקנים שבקהל – שיודעים טוב מאד את התחושה של לחיות בלי משמעות."

נאום מעולה לפתוח איתו את Life Without Sense, עוד יצירה קלאסית של הלהקה, אבל דווקא אחת שאיננה מהירה כקליע, אלא מיד-טמפו אגרסיבי, מצוין ומנתץ.

פה הבנתי איפה הקסם של Destruction טמון. להבדיל מ-Kreator שנעה קדימה בזכות כתיבת שירים מוצלחת של Petrozza, או Sodom שנהנים עדיין מההדים שהמוסיקה הקיצונית שלהם הביאה, או מאווירת המלחמה הבלתי אפשרית שהם הכניסו את עצמם אליה – דווקא Destruction היא הטהורה והנקייה מכולם – למרות מאבקי אגו, אלבומים שלמים גנוזים ומאבקי אגו שלא יביישו את Megadeth עצמה – דווקא האחות הפשטנית והחדה של השילוש הגרמני (יסלחו לי Tankard, הם מעולם לא היו ברמה של שלוש האחרות, בצורה שגורמת להשוואה בין Anthrax לשאר ענקיות הז'אנר האמריקאיות להראות כמו אחיות שצמודות כתף אל כתף).
Destuction לא נשענת על היצירה שלה, היא נשענת על ההופעה שלה – שמפיחה חיים ביצירה שלה.

"פעם -" אמר הבחור הגדול עם הבס והפירסינג על על המצח, לאחר סיום השיר הנהדר – "היו רק שני סוגים של מאזינים – היו את הת'ראשרים, והיו את הפוזרים. היום הכול השתנה ועדיין יש דברים שמשותפים לכול מי שמקשיב למטאל, לא משנה לאיזה סוג." אין ספק, הבחור הזה כריזמטי. הוא עושה את זה כבר 30 שנה – הוא יודע בדיוק מה ילדים שאוהבים מטאל רוצים לשמוע, והוא יודע שכל אלה שלא משוחדים לאהוב את Destruction רק בגלל מורשת ה-Thrash הנהדרת שלהם – גם אותם אפשר לקנות. הלהקה הזו לא מתקיימת, אחרי הכול, רק על מאזינים שמקשיבים ללהקה כבר 30 שנה. הנאום הזה נתן פתיח ל-Eternal Ban הקלאסי.

הפתעות נוספות שציפו ללהקה שיש להם משהו כמו 13 אלבומים בחזקתם באו דווקא מהקאברים. הלהקה הרגישה חופשיה לחלוטין לנגן שירי מטאל ופאנק קלאסיים – לדוגמת Black Metal של Venom ולבקשת הקהל גם את Fuck The U.S.A של The Exploited – אבל השיא של ההופעה הוא בעצם הדינמיקה המרהיבה של הלהקה, ושל Schmier במיוחד עם הקהל. יש הבדל גדול בין לבקש בקשות שכנראה בכל מקרה יהיו בסט-ליסט כמו The Butcher Strikes Back שסגר את ההופעה, או את Bestial Invasion הראוי עד מאד. שמות שנזרקו באוויר שכן זכו ליחס כמו The Ritual או Survive To Die קצת נשכחו בצד, אבל חובבי הלהקה מימי העבר המהוללים שלה לא באמת יכולים להתלונן, אחרי שהם קיבלו קלאסיקות משאול-תחתיות כמו Death Trap או Tormentor.

בקצרה, הדבר העיקרי ש-Destruction הוכיחו הוא שלא משנה מה גודל האירוע, אם מדובר ב-4 או ב-4000 אנשים נוכחים, כל עוד החבר'ה משתוללים בקהל, משתפים פעולה, צועקים כשצריך ונהנים, הלהקה נהנית גם כן – ורואים את זה. אילו עוד סיבות יש להם כדי להמשיך ולנגן Thrash Metal אחרי גיל 50 ? ואם יש משהו שכל להקה גדולה צריכה ללמוד זה את הקשר האלמותי הזה עם הקהל – המחוות כמו הקאברים ובקשות לשירים, כאילו הלהקה יודעת את כל הרפרטואר שלה בע"פ (אם כי אני רוצה לראות מה היה קורה אם מישהו היה לוחש ל-Schmier שהוא רוצה לשמוע את Formless, Faceless, Nameless בהופעה חיה – תנו לי לרמוז לכם, זה כנראה היה אצבע משולשת) – ככה צריך לשמור על הגחלת של ז'אנר שבלי ספק עשה את שלו- ועדיין מצליח להוכיח את עצמו גם 30 שנה אחרי שעוד כוחו במותניו, ושימותו הקנאים וכיוצא בכך.