DreamTheater – חלום או סיוט

צילום: אביחי לוי

בשנת 2002, מיד אחרי שחרורי מהצבא, ארזתי את הפקלאות המעטות שהיו לי, ונסעתי לארה"ב עם מטרה ברורה – לראות הופעה של Dream Theater. בשנים שקדמו לאירוע המכונן הזה, המוזיקה המופלאה של הלהקה עיצבה את תפיסת עולמי לגבי איך צריכה להיכתב מוזיקה (לאו דווקא ככה, אם אתם שואלים), איך היא צריכה להישמע, וברגעים קשים במיוחד במהלך השירות הצבאי, DT הייתה לסוג של גלגל הצלה, או קרן אור אם תרצו. ההופעה שראיתי אז הייתה מדהימה, אבל קצרה – פחות משעתיים, כחלק מסיבוב הופעות משותף עם הגיטריסט Joe Satrianni. למרות שבאותו הערב גם יצא לי לפגוש את חברי הלהקה, חווית ה DT שלי לא באה על סיפוקה.

כחמש שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי במילאנו, בין 10,000 איש, בוהה בלהקה ממרחק שני מטר בלבד, בהופעה מושלמת של שעתיים וחצי, כחלק מסיבוב ההופעות של Systematic Chaos. זהו, החוויה האישית הושלמה, ויכולתי לסמן לעצמי "וי" גדול על העניין. כפועל יוצא, כמות הפעמים שמצאתי את עצמי מאזין ל DT ירדה פלאים, ושמתי לב שאני פחות מתרגש מהאלבום החדש שלהם דאז, שהיה אלבום סביר, אבל לא טוב במיוחד. כמה אירועים חשובים הובילו אותי למקום האובייקטיבי ממנו אני מביט על DT כיום – ההתבגרות הבלתי נמנעת שלי, האלבום המזעזע שיצא לפני שנתיים, ההופעה של הלהקה בישראל לפני שנתיים, העזיבה המתוקשרת של Mike Portnoy, מתופף העל ומקים הלהקה, וההופעה שהתקיימה אמש בביתן 11 של גני התערוכה בתל אביב.

נעזוב כרגע את ההתבגרות שלי, כי אתם לא באמת רוצים לשמוע על כאבי הגב, הברכיים והשיער המתדלדל. חוץ מזה, באתם לקרוא על ההופעה של DT, ולא על החיים של EG. האלבום הנוראי שהם שחררו לפני שנתיים, Black Clouds and Silver Linings, היה עבורי סימן שמשהו רע מגיע בעתיד הלהקה. מוזיקה חסרת השראה, כאילו מתוכנתת, שממלאת אלבום ארוך ומשעמם, שהכיל שיר אחד מביך במיוחד, ואנחנו עוד נחזור לשיר הזה. כתוצאה ישירה של האכזבה מהאלבום (ושל ההתבגרות שלי), אני לא יכול לומר שנהניתי בטירוף בהופעה הקודמת שלהם בישראל – ההופעה עצמה הייתה ארוכה באופן מספק, ומרשימה מבחינה טכנית, אבל משהו בניכור של הלהקה מחדוות המוזיקה חדר לביצועים שלהם בישראל. התרגשתי מאד לשמוע שירים מהעבר ביחד עם חבריי הטובים ביותר, וכמה שנהניתי לשיר בקולי קולות קטעים מ Voices בעודי מחובק עם חבר ילדות, אבל הרגשתי שהלב של הלהקה אינו במקום הנכון. וכשאני אומר לב, אני מתכוון ל Portnoy. נכון, הוא מעולם לא היה המנהיג הבלתי מעורער של DT (זו עמדה שהוא בפירוש חלק עם Petrucci), אבל אין ספק שכשמדובר במנהיג הרוחני, הלב הפועם של ההרכב, דיברנו על Portnoy. אז בהופעה ההיא בישראל, הוא היה שקט, עשה את הפוזות הרגילות שלו, והוביל את המוזיקה בגאון, אבל הייתה הרגשה שמשהו שם לא יושב במקום הנכון.

שנה וחצי מאוחר יותר, מסתבר שההרגשה שלי הייתה נכונה, ו Portnoy ביקש לפרק את הלהקה. שאר החברים לא הסכימו, והוא עזב אותה. לאחר כמה חודשים הוא ביקש לחזור, אבל DT כבר שכרו מתופף חדש (ומדהים לא פחות) בשם Mike Mangini, שידוע בשל כישורי המהירות הבלתי רגילים שלו. זמן קצר לאחר סיום הסאגה, DT שחררה סדרת סרטונים "דוקומנטאריים", המתארים את תהליך מציאת המתופף, הודיעה על אלבום חדש שיצא ב 13 לספטמבר, ועל זה שהיא מגיעה לישראל.

עכשיו, שיהיה ברור לכולם – סיבוב ההופעות הנוכחי הוא לא סתם סיבוב הופעות. מדובר בסיבוב שמטרתו היחידה היא לשכנע את המעריצים שיש חיים אחרי Portnoy, ושהמתופף החדש יכול להשתלב בצורה מושלמת בלהקה. אז מבחינה טכנית ומוזיקלית, אתמול בערב הוכח באופן חד משמעי, גם למפקפקים, ש Mangini הוא פאקינג עילוי, פצצה טכנית מדויקת, ושהוא יכול לנגן כל שיר של DT בצורה מושלמת. זו הבעיה הראשונה של ההופעה – טכנית ומדויקת מדי. לא היו טעויות, לא היו אלתורים, לא היו סטיות מהתוכנייה, השירים נשמעו ב 98 אחוז מהזמן בדיוק כמו שהם נשמעים בדיסקים. ואם נוציא מהמשוואה את הסאונד המחריד שהיה אתמול, נקבל בסופו של דבר די וי די של הלהקה, רק בעמידה. Petrucci, בתור מנהיג הלהקה היחיד כעת, ביקש להוסיף לחונכות של המתופף החדש שלו, ונתן לו סולו תופים בתחילת ההופעה, סולו שהתחיל כאלתור משעמם, והפך בדקה האחרונה למפגן טכניקה פסיכופטי, שמיד התחבר ללהיט האינסטרומנטאלי The Ytse Jam – עדות ברורה לחילופי המתופף, שכן בעידן Portnoy, היציאה לסולו התופים הייתה מתרחשת לקראת סוף השיר, והפעם הסולו מוביל לשיר עצמו. ושוב, חשוב לציין שמבחינת ביצועים, Mangini הוא מכונה, לטוב ולרע, ותלונות על אופי הנגינה שלו לא תשמעו ממני, למרות שמבחינת לב ו Feel, אין ספק ש Portnoy, מלא הפגמים והטעויות הקטנות, לוקח אותו בישיבה.

רשימת השירים הייתה זהה לכל ההופעות שקדמו לזו של אמש – פתיחה נוסטלגית עם Under A Glass Moon המופתי, מיד אחריו שני להיטים מלודיים ופשוטים, מהסוג שלא היה ברור כיצד DT מסוגלת לייצר (Forsaken ו These Walls), ואז הפגזה טכנית שנייה, Endless Sacrifice, אחד מאותם שירים שהחלו לייצר תחושת מיצוי רפטטיבית ברפרטואר של הלהקה. לאחר The Ytse Jam, הגיע תורו של Peruvian Skies, אחד השירים הפחות מוערכים (שלא בצדק) של הלהקה, ואז, לאחר כשעה של נגינה, הגיעה נפילת המתח הצפויה, בדמות The Great Debate, שיר שפשוט לא מתאים להופעות, ויסלחו לי חברי הלהקה. נוסיף לשיר הבעייתי גם סאונד שהתדרדר לנקודת שפל באמצע הסי-פארט של השיר, וקיבלנו 12 דקות מתישות, שהחלו לשלוח חלק מהקהל לשבת.

נעצור רגע את סקירת ההופעה לטובת הקהל – בפעם הקודמת הגיעו להופעה כ 11 אלף איש (תלוי את מי שואלים), והסיבה הייתה ברורה – הופעה ראשונה של אגדת מטאל בישראל, הופעה שהביאה איתה גם מאזינים שאינם מעריצים הלהקה, שרצו לחזות בפלא. ההופעה ההיא לוותה ביח"צ אגרסיבי, כיאה לביקור היסטורי. הפעם, הייתה הרגשת שאננות מצד מארגני ההופעה, שסמכו על קהל רב שיגיע בצורה עיוורת, ולא ברור מדוע חשבו כך. 5000 הצופים שהגיעו אתמול היו קהל אוהב ותומך, אבל האולם היה – והרגיש – חצי ריק. אלה שהגיעו הרעיפו אהבה בלתי נגמרת על הלהקה, אבל ברגע שיצאת מהמאסה הגדולה של הקהל, גילית שהאולם מרגיש קצת מיותם. מה שכן, חלוקת הגילאים הייתה מקסימה – רוב הקהל הורכב מבני נוער ומעריצים צעירים יחסית, אבל כמות מכובדת של אוהדים מבוגרים פקדה את האולם, וגרמה לערב להראות כמו טיול שנתי, עם מלא הורים מלווים, שלא מפסיקים לרקוד ולפזז, כאילו אנחנו בערב של אפי נצר והשומר הצעיר. מרגש.

לאחר שיר חדש, שאמור להיות חלק מהאלבום הבא של הלהקה, התחלנו (אני ובת זוגתי, וגם אליה נחזור עוד מעט) כי משהו מתחיל לעייף בהופעה. השיר החדש לא מדהים, והרגיש קצת לא קשור. לזכותם של DT ייאמר, שמיד אחריו הם חזרו להפגזה ארטילרית של להיטי עבר, בראשות Caught in a Web המושלם, ואחריו Fatal Tragedy, אחד השירים הטובים ביותר שהלהקה כתבה בימיה, עם ביצוע שאיים להעיף את הגג של ההאנגר – ופתאום גם הסאונד חזר לחיים. השיר האחרון, לפני ההדרן, היה ביצוע לשיר הגרוע ביותר שהלהקה כתבה מימיה – The Count of Tuscany, שיר שהמילה Petrucci כתובה עליו בגאון, באורך 17 דקות, מתוך האלבום האחרון. ראיתי במהלך הביצוע לא מעט חבר'ה צעירים שמתלהבים מהשיר, ומנגנים אותו לעצמם באוויר, אבל חייבים לומר זאת בקול ברור – שיר נוראי, שמייצג את כל מה ש DT שידרו בשנים האחרונות – טקסטים רעים, עייפות מוזיקלית ורפטטיביות שנובעת מחוסר דמיון. התארים הכי גרועים ללהקה שכזו.

בשביל לכפר על הביזיון, ההדרן היה קלאסי במיוחד – Learning to Live המקסים, בביצוע מהוקצע, והופה, נגמרה ההופעה. חברי הלהקה עולים להשתחוויה משותפת, ומתגלה כי Mangini הוא חתיכת גמד. הקהל מודה ללהקה על ערב מהנה, ו James Labrie, שנתן הופעה מעולה (הן מבחינה ווקאלית – האיש נשמע בן 20, והן מבחינת שואו) הודה לקהל בפעם המיליון, ונעלם אל מאחורי הקלעים. האחרונים לרדת מהבמה היו Mangini ו Petrucci, שטפח לו על הגב, כאות הוקרה על ערב מדויק, כאילו מבקש לומר לו "עבודה טובה. הם שכחו את המייק ההוא".

תקריות משעשעות שראויות לאזכור היו שיחה קצרה של Labrie עם מעריץ שהניף שלט גדול שהסתיר לחלק מהקהל, כשהסולן מבקש ממנו להוריד את השלט, כדי שהקהל שמאחוריו יוכל לראות את ההופעה גם. בתחילת הערב, אותו Labrie כמעט התרסק לתוך הקהל, כשעמד בקצה הבמה, אבל לא הפסיק לשיר לרגע, ואלו מהקהל שלא ראו אותו מועד, לא יכלו לנחש שהוא כמעט דפק סטייג' דייבינג מאולתר. ומי שטוען ש Count of Tuscany הוא לא כזה שיר גרוע, מוזמן לשאול את המעריץ שאיבד את ההכרה באמצע השיר, כנראה בגלל שמדובר בשיר נוראי שלא מתפתח לשום מקום מעניין. בכל מקרה, תופעת הנגינה באוויר הייתה משעשעת ביותר – גיטריסטים דופקים סולואים על גיטרות בלתי נראות, מתופפים מרביצים בסרט שאינו שם, ובסיסטים שעומדים בצד עם פרצוף תחת, כדרכם של בסיסטים.

את הופעת החימום של דניאל יעקובוביץ' פספסתי עקב בעיות תנועה ופקקים, אבל גם ככה הייתי מרעיף עליו סופרלטיבים, בהיותו אחד המוזיקאים הטובים ביותר ששמעתי בימי חיי, למרות שאין לרובכם מושג מי הוא – תודות למערכות היח"צ הישראליות שמעדיפות לפמפם עוד שיר חדש של משה פרץ, על חשבון זמר מטאל צעיר ששחרר אלבום פרוג מטאל מלודי ומלא אנרגיה לפני כשנה – בעברית.

בת זוגתי, שהכירה אותי בשלב בו אהבתי ל DT החלה לדעוך ולהפוך אובייקטיבית ונוסטלגית, רצתה להגיע להופעה יותר ממני. לפני כמה חודשים הושבתי אותה מול שני dvd's של הלהקה, והיא התאהבה בהם. היא נהנתה בהופעה עד מאד, וחוותה ערב מרשים מכל בחינה (למרות שלא הכירה על השירים על בוריים, בניגוד לרוב הקהל), אבל ציינה במהרה כי היה חסר לה לב. אפילו היא, שאינה מכירה את הלהקה כמו מעריץ ממוצע, גילתה מהר מאד שהטכניקה והמקצועיות של DT הם משהו שאין כדוגמתו בשום מקום אחר בעולם – אבל לב פועם ומדמם כבר אין לה. הם לא נתנו לו לחזור ללהקה כשביקש לפני כמה חודשים לעשות זאת. אבל אלו החיים, ובקרוב יהיה לנו אלבום חדש של Dream Theater, וכנראה שאולי עוד הופעה בישראל, מתישהו בעתיד (למרות מכירות הכרטיסים הדלות אתמול). זה יהיה נחמד, זה יהיה נוסטלגי, אבל זה לא יהיה זה.